חידושים לפרשת תזריע

מבואר בספרים שיש שתי בריתות: ברית המעור וברית הלשון. כמו שאדם כורת ברית בגופו, כך הוא צריך לכרות ברית עם הלשון שלו, ולא להוציא כל מה שעולה על דעתו.

בגמרא בנדרים מצאנו שתי דעות: ״גדולה מילה, שאלמלא מילה לא נתקיימו שמים וארץ״, ולרבי אליעזר ״גדולה תורה, שאלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ״ – ושניהם דורשים את אותו פסוק, ״אם לא בריתי יומם ולילה״. אולי אין כאן מחלוקת כלל, אלא שתי בריתות: ברית בגוף וברית בפה, שבו לומדים תורה.

השפת אמת מוסיף: שתי מצוות עשה שחייבים עליהן כרת הן פסח ומילה – ברית הלשון וברית המעור. ״פסח״ הוא ״פה סח״, ומצוותו ״למען תספר״. ולכן ״כל ערל לא יאכל בו״ – שתי הבריתות תלויות זו בזו.

ועוד מצאנו השוואה: על חטא הברית אמרו שהוא מן החמורים שבעבירות, ועל לשון הרע אמרו בירושלמי שהוא כנגד כולן.

הצרעת באה על לשון הרע, ובכל זאת התורה פותחת בלידה. אפשר להבין זאת כך: הדיבור הוא זריעה. כמו שזרע שנזרע באדמה נובט ומוציא פירות, כך כל מילה שאדם מוציא מפיו נזרעת בעולם וצומחת.

מילה טובה – של תורה, של תפילה, של עידוד – מצמיחה טוב, מולידה כוחות טובים בעולם. ולעומת זה, מי שמוציא שם רע ״מזריע״ את הרע: הוא מוליד כוחות רעים, והם צומחים ומתפשטים. לכן הפרשה שעוסקת בנגעי לשון הרע נקראת ״תזריע״ – כדי שנזכור שכל מילה היא זרע.

כתב הבני יששכר שבחודש ניסן צריך לתקן שני ״פה״: הפה המכניס והפה המוציא. ואכן הפרשות שאנחנו קוראים בתקופה הזו מסודרות כך: פרשת שמיני עוסקת במאכלות אסורות – מה שמכניסים לפה. פרשת תזריע ומצורע עוסקות בלשון הרע – מה שמוציאים מן הפה.

ואחריהן: אחרי מות – יום הכיפורים, יום של קדושה, ואחר כך ״קדושים תהיו״. כאילו התורה מובילה אותנו בדרך: מפסח, שבו ״הפה סח״ ומתחיל לספר, ועד שבועות, שעליו נאמר ״ישקני מנשיקות פיהו״ – מתן תורה מפה אל פה.

פסח הוא החג היחיד שיש בו מצווה בפה – ״והגדת לבנך״. השפת אמת מבאר שביציאת מצרים זכו ישראל לברית הלשון. ״בעבור זה עשה ה׳ לי״ – בעבור שימסור לנו את כוח הפה לספר תהילות ה׳.

ויש עוד דבר נפלא: מן התורה אין מצוות חינוך מפורשת אלא בשני דברים, ושניהם בפה – ״ולימדתם אותם את בניכם לדבר בם״, ו״והגדת לבנך״. החינוך עובר דרך הפה.

במנורת המקדש היו שבעה נרות, והנר האמצעי, שכל הנרות האירו כלפיו, היה החשוב מכולם. גם לאדם יש שבעה ״נרות״ בפניו: שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נקבי האף, ובאמצע – אחד, הפה. הראש בנוי כך שהפה באמצע, ללמדך שהוא האיבר החשוב מכולם. ולכן האדם נקרא ״מדבר״.

והפה הוא גם האוסף: הוא מוציא החוצה את מה שהעין ראתה ומה שהאוזן שמעה. מה שנכנס דרך שאר הנרות, יוצא דרך הנר האמצעי.

ולפי זה נראה שפרשת בהעלותך פותחת במנורה ובשבעת נרותיה, ומסתיימת במרים שדיברה במשה ונענשה שבעה ימים. מדוע שבעה? כי מי שפוגם בדיבור פוגם בנר האמצעי, וממילא בכל השבעה.

אמרו במערבא: ״מילה בסלע, משתוקא בתרין״ – מילה שווה סלע, ושתיקה שווה שניים. לכאורה, מי שמדבר הרבה מקבל סלע על כל מילה, ומי ששותק – שותק רק פעם אחת.

התשובה: מדובר בשתיקה שבין המילים. כל פעם, לפני שאדם מוציא מילה מפיו, הוא שותק רגע וחושב. השתיקה הזו, שמלווה כל מילה, שווה פי שניים מן המילה עצמה.

הרבנית שרון רימון מביאה את דברי המפרשים בשאלה הזו. בגמרא בנדה שאלו את רבי שמעון בר יוחאי, ואמר שבשעת הצער של הלידה היולדת קופצת ונשבעת שלא תלד עוד – ועל השבועה הזו, שאינה יכולה לעמוד בה, היא מביאה קרבן.

האברבנאל מבאר אחרת: אין אדם שעוברת עליו צרה וסכנה בלי שיתעורר לבדוק את מעשיו, והיולדת עברה סכנה גדולה. רבנו בחיי והרקנאטי מסבירים שהחטאת אינה על חטא אישי שלה, אלא כפרה על החטא הקדמון של חוה, ״אם כל חי״, שבעקבותיו נגזר ״בעצב תלדי בנים״.

והיולדת מביאה גם עולה, שהיא קרבן של קרבה. אחרי סכנה וצער, היא באה אל המשכן לא רק לכפר אלא גם להתקרב ולהודות.