חידושים לפרשת מצורע

קבלה בידי הראשונים, ומקורה בחובות הלבבות בשער הכניעה, שהמספר לשון הרע על חברו – מצוותיו עוברות אל מי שדיבר עליו, וחטאיו של הנפגע עוברים אל המספר. וכך אמר גם המגיד לבית יוסף: מי שאומר לשון הרע על חברו, מנכים לו מזכויותיו. ואילו ידעו בני האדם זאת, היו שמחים כששומעים שמדברים בהם רעה, כאילו נותנים להם מתנה של כסף וזהב.

ומכאן דרשו את הפסוק: ״זאת תהיה תורת המצורע״ – מתי התורה שלו תהיה שייכת לו ולא תעבור לחברו? ״ביום טהרתו״ – כשיעשה תשובה על דיבור לשון הרע. וכן מבואר בחתם סופר: כשהוא שב, חוזרות אליו מצוותיו.

החתם סופר מביא שנחלקו רש״י והרמב״ן: לרש״י הפעמונים היו לעצמם והרימונים לעצמם, ולרמב״ן הפעמון היה בתוך חלל הרימון. ואמרו חז״ל שהמעיל מכפר על לשון הרע – יבוא דבר שבקול ויכפר על דבר שבקול.

והרימון רומז לאדם מלא מצוות, ״מלאים מצוות כרימון״. אבל מי שמספר לשון הרע – מצוותיו נלקחות ממנו, הרימון מתרוקן, ובמקומו נכנס ״פעמון״ – קול של לשון הרע. זה הפעמון שבתוך הרימון.

אבל כשהכהן נכנס אל הקודש לשרת, ונשמע קולו, ומתכפר העוון – מחזירים לו את מצוותיו, והרימון מתמלא כבתחילה. ואז ״פעמון זהב ורימון״ – זה לצד זה: קול של קדושה, ורימון מלא מצוות.

רש״י מבאר שהמצורע מביא ציפורים, כי הנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוט, ולכן הוצרכו לטהרתו ציפורים, שמפטפטות תמיד בצפצוף קול.

אבל מדוע שתיים? כי יש דיבורים שצריך להרוג, ויש דיבורים שצריך לשלוח על פני השדה. את דיבור לשון הרע – שוחטים. אבל דיבור של הודיה, להודות לה׳ – אותו צריך לשלוח על פני השדה: שיראה את נפלאות ה׳ בשדה, ויספר עליהן. את זה צריך ״לפטפט״. ובמיוחד בחודש ניסן, שבו מברכים ברכת האילנות.

ואולי מה שמטבילים את הציפור החיה בדם הציפור השחוטה, הוא כדי לומר לה: היזהרי מאוד לא לחזור על הטעות של חברתך. אל תראי רע – רק טוב, כל החיים.

בעלון של ישיבת הארץ הובאו דברי רבי משה דוד ואלי: לפעמים נגע הבית בא על פגם בקשר עם הארץ עצמה – כגון שהאדם הוציא שם רע על דירתו בארץ הנבחרת, ואמר ״צר לי המקום״. לכן בא נגע צרעת בביתו – ״צרעת״ אותיות ״צר עת״ – מידה כנגד מידה, עד שיתחרט ויודה על שבח דירתו. שהרי המקום שנתן הקדוש ברוך הוא לישראל לאחוזה אי אפשר שיהיה רע.

ומשם גם יסוד נאה: ״אחוזה״ היא מלשון אחיזה. הארץ היא אחיזה הדדית – הקדוש ברוך הוא אוחז בנו, ואנחנו נאחזים בו. מי שמתלונן ומתאונן על כל קושי, אחיזתו רפויה. ולכן צריך לשמוח במתנה גם כשהיא ״ארוזה בחבלים״, כמו שאמרו חז״ל: שלוש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא ניתנו אלא על ידי ייסורים – תורה, ארץ ישראל והעולם הבא.

התורה תמימה והמשך חכמה מבארים שהפסוק הזה, שחז״ל דרשו אותו על הלכות הבית, מתחבר למה שאמרו בסוטה: ״איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם״. ״משכני אשר בתוכם״ – המשכן אינו רק בירושלים. השכינה שוכנת בתוך הבית, בין בני הזוג, וצריך להיזהר שלא לפגום בקדושה הזו.

ומכאן לימוד לכל יום: לפני שאדם נכנס הביתה, שירגיש שהוא נכנס למקדש. לשון רכה, פנים מאירות, כבוד והקפדה על דיני התורה – כל אלה שומרים על ״המשכן אשר בתוכם״.

שנינו במשנה בערכין: ״נמצא האומר בפיו יותר מן העושה מעשה. שכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע״ – על חטא המרגלים, שהוציאו דיבה על הארץ.

אבותינו במדבר חטאו בעגל ובחטאים נוספים, ובכל זאת גזר הדין נחתם רק על הדיבור. כי הדיבור מתפשט, נכנס ללבבות של אחרים, וממשיך לפעול גם אחרי שנאמר.

״האמנתי כי אדבר״ – הדיבור מחבר את האמונה מן השכל אל הלב. זה עניין ״פה סח״: על ידי דיבורי אמונה קונים אמונה. וכך כתוב בטעם סיפור יציאת מצרים: ״וידעתם כי אני ה׳״ – הסיפור מביא את הידיעה.

וזה גם עניין הברכות. דרשו חז״ל ״מה ה׳ אלוקיך שואל מעמך״ – אל תקרי ״מה״ אלא ״מאה״: מאה ברכות בכל יום. כיצד קונים יראה? על ידי ברכות, שהן דיבורים של אמונה.

הרמב״ן מבאר שהמצווה ״לא נפלאת היא ממך״ היא מצוות התשובה – לשוב אל ה׳ בכל הלב. אנחנו שומרי מצוות, אבל לפעמים חסר הלב: הרגש, הכרת הטוב כלפי ה׳. ורחמנא ליבא בעי.

ושמא יאמר האדם: איך משיגים לב? זה קשה מאוד – זה בשמים, זה מעבר לים. באה התורה ואומרת: ״כי קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו״. תדבר עם ה׳ בפה שלך. מילים מן הלב, תודה, בקשה – בזה קונים אהבת ה׳. בדוק ומנוסה.

אם אדם ידבר בכל יום עם הקדוש ברוך הוא, יודה לו על כל מה שנתן לו, יאמר לו פסוקי הודיה מכל הלב, ויבקש ממנו את מה שחסר לו כמו מאבא טוב – הלב בא מעצמו. וכך מובא בשם המהר״ל: הדיבור יוצר דבקות עם מי שמדברים איתו. לכן תפקיד האדם לדבר עם ה׳ בכל יום.

ושאלו את רבי נחמן: איך לוקחים לב? והשיב: העיקר הוא האמירה בפה – להרבות דיבורים של תחנונים ובקשות, והתעוררות הלב באה ממילא.

בספר השתפכות הנפש מובא: על ידי השיחה בין האדם לקונו, כשהוא מוציא בפיו את הכיסופים והרצונות הטובים שלו – מה שהוא משתוקק לצאת מן הרע ולזכות לטוב אמיתי – הוא מוציא אותם מן הכוח אל הפועל. הכיסופים לבדם הם רק ״בכוח״. הדיבור משלים אותם.

והמילה ״נפש״ קשורה לכיסופים – ״נכספה וגם כלתה נפשי״. ו״ויהי האדם לנפש חיה״ – מתרגם אונקלוס ״לרוח ממללא״, רוח מדברת. הנפש שלמה כשהיא מדברת.

ובאותה דרך: יש להיזהר מאוד שלא להוציא בפה כיסופים רעים, כי גם הם פועלים בעולם. ״זמותי בל יעבור פי״ – גם אם המחשבה עוד לא תוקנה, לפחות לא להוציא אותה בפה.

בגמרא בעירובין: ברוריה מצאה תלמיד שהיה לומד בלחישה. אמרה לו: ״ערוכה בכל ושמורה״ – אם ערוכה ברמ״ח איברים שלך, משתמרת; ואם לאו – אינה משתמרת. ותלמיד של רבי אליעזר שלמד בלחש, אחרי שלוש שנים שכח את תלמודו. ואמר שמואל לרב יהודה: ״שיננא, פתח פומך קרי, פתח פומך תני״ – כדי שתתקיים בך ותחיה. ״כי חיים הם למוצאיהם״ – אל תקרי ״למוצאיהם״ אלא ״למוציאיהם בפה״.

והמהר״ל מבאר: כל מעלת האדם על שאר הנבראים היא כוח הדיבור. החיבור לתורה, שהיא רוחנית, נעשה דווקא בכוח הרוחני שבאדם – הדיבור. המחשבה לבדה אינה מספיקה לחבר את התורה אל החיים. ״מוות וחיים ביד הלשון״.

ואם על הקלף חלה קדושה כשהסופר מוציא כל מילה מפיו לפני שהוא כותב אותה, כמו שכתב המשנה ברורה – כמה קדושה חלה על לב האדם כשהוא מוציא את דברי התורה בפיו.

בספר ייטב לב מובא על הפסוק ״והיו הדברים האלה... על לבבך... ודברת בם״: קודם הדברים צריכים להיות על הלב, ורק אחר כך ״ודברת בם״. כי דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב.

וכך ״קשרם על לוח לבך״, ורק אחר כך ״ענדם על גרגרותיך״ – ללמד לאחרים. וכך ״הוכח תוכיח״ – קודם הוכח את עצמך, ואחר כך תוכיח את עמיתך. רק דיבור שיוצא מן הלב מביא לב חדש.

רש״י מביא: מואב ומדין היו שונאים זה לזה, ומיראתם מפני ישראל עשו שלום ביניהם. ולמה נטלו עצה ממדין? לפי שראו שישראל מנצחים שלא כדרך העולם. אמרו: מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מה מידתו. אמרו להם: אין כוחו אלא בפיו. אמרו: אף אנו נבוא עליהם באדם שכוחו בפיו.

גם האומות הבינו שכוחו של משה רבינו – וכוחם של ישראל – הוא בפה: בתפילה, בתורה, בדיבור הקדוש.