חידושים לפרשת וזאת הברכה

רמוז כאן דבר נפלא מאוד: ״זאת״ היא הברכה. בספרי הקבלה ״זאת״ הוא כינוי לשכינה. וכך כתב בספר מערכת האלוקות: כאשר תשרה שכינה בעולם השפל, אז תהיה הברכה מצויה בו, כי ״זאת״ היא הברכה.

ובספר תורת המנחה כתב: מה היא השכינה, שנתאוו לה שתשכון בתוכם? כל זמן שהשכינה שורה בתחתונים, העולם עומד על מילואו, סדרי בראשית עומדים בתכונתם, והברכה מצויה בעולם כפולה ומכופלת.

וסוד הדברים: כשאנחנו מכבדים את הדברים שהם כנגד השכינה, השכינה שורה בארץ. וכשיש שכינה בארץ, יש ברכה.

נתבונן ונראה שבכל מקום, השביעי – שהוא בחינת ״זאת״ – נראה כמקבל, אבל הוא מקור הברכה.

בימים: ״ששת ימים תעבוד, ויום השביעי שבת״. ובזוהר מבואר שביום השבת משתלשל השפע של כל ששת ימי המעשה, וזה ״ויברך אלוקים את יום השביעי״. בשבת לא ירד מן, ובכל זאת היא מקור הברכה. ובשם הזוהר מביא המגיד מדובנא: ככל שמענגים את השבת, כך מושפעת ברכת ה׳ בכל ימי החול.

בשנים: ״שש שנים תזרע שדך״, ובשביעית שובתים. ומן השמיטה מתברכת התבואה של כל השנים, כמו שדרשו בספרא על ״וציויתי את ברכתי לכם״.

ובאדם: האיש עובד בשדה, כמו ששה ימי המעשה. האשה בבית היא כמו השביעי. השבת נקראת כלה, והאשה כלה; השבת מקודשת, והאשה מקודשת. וכמו שבשבת נאמר ״שבו איש תחתיו״, כך נאמר על שרה ״הנה באוהל״. נדמה שהיא מקבלת, אבל היא מקור הברכה.

ולכן אמרו חז״ל: אין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו, ו״אוקירו לנשייכו, כי היכי דתתעתרו״ – כבדו את נשותיכם, כדי שתתעשרו. וכמו שככל שמכבדים את השבת זוכים לברכה גדולה יותר, כך ככל שנכבד את האשה, תגדל הברכה.

״וזאת״ – יש בה ז׳, השביעי, ואחריה א׳–ת׳: השביעי כולל בתוכו את כל השפע האלוקי, מאל״ף ועד תי״ו.

וראה דבר נפלא: האות ז׳ היא כמעט האות היחידה שפניה פונות לאחור, אל האותיות הקודמות, בבחינת מקבל. היא רומזת לשכינה הקדושה, שמקבלת. אבל לז׳ יש גם פנים להמשך – ללמדך שהיא גם מקבלת וגם משפיעה לכולם. וזאת היא מקור הברכה.

הגר״א באדרת אליהו כותב: התורה נעוצה ראשה בסופה. היא מתחילה בבי״ת, ״בראשית״, ובי״ת היא אות הברכה, ומסיימת בברכה, ״וזאת הברכה״.

ולכן נברא העולם בבי״ת, כי כל מה שנברא בעולם, זוגות נבראו, והברכה באה מזוג. כמו שאמרו ״כל השרוי בלא אשה – שרוי בלא ברכה״.

וכבר הבאנו שהכוונה בעיקר לשרוי בלא אחדות: הברכה שורה במקום שיש בו שניים שהם אחד.

שמעתי מהרב יעקב עדס יסוד גדול: בהרבה מקומות שיש כתיב וקרי, הקרי הוא לפי הנגלה של הדבר, והכתיב הוא לפי הנסתר והפנימי.

בנגלה נראה שיש כאן שני דברים: ״אש״ – אהבה ויראה מבורא עולם, כמו ״חם לבי בקרבי, בהגיגי תבער אש״. ו״דת״ – לימוד התורה הקדושה.

אבל בעומק, אין אלו שני דברים. התורה והדבקות בה׳ הן דבר אחד – תורתו היא חכמתו, והיא הוא בעצמו. ולכן בכתיב זו מילה אחת.

וכמה מתאים הדבר לשמחת תורה: היום הזה נועד בעיקרו לדבקות בה׳, ״נגילה ונשמחה בך״, ואנחנו שמחים בתורה. כי בך ובתורתך – הם אחד.

רש״י מבאר שבמסה שבט לוי לא התלונן עם שאר המתלוננים, ובמי מריבה, כשכולם רבו, הם נשארו נאמנים.

וחשבתי לומר שלא לחינם דווקא בזה בחן אותם ה׳ כדי לבחור בהם. ואין מקום אחר בתורה שמוזכר בו במפורש ששבט לוי לא התלונן – רק כאן.

שבט לוי נועד לשיר לה׳ שירים, להודות ולהלל לשמו. וזה יכול רק מי שיודע לא להתלונן. מי שמתלונן אינו יכול לשיר. לכן דווקא בזה נבחר שבט לוי.

בספר נתיבות שלום מובא דבר נפלא: למה זוכה מי שמסתפק במועט ושמח בחלקו, מתרחק מקנאה ומצרות עין, ושמח במה שחננו ה׳ גם ברוחניות וגם בגשמיות? הוא זוכה שה׳ ינהג עמו מידה כנגד מידה.

כשם שהוא שבע רצון מהנהגת ה׳ עמו, ואף שאולי היה רוצה מצב טוב יותר, הוא שמח בחלקו – כן יהיה ה׳ שבע רצון ממנו. ואף שה׳ אולי ציפה ממנו ליותר ממה שהשיג, ה׳ יהיה שבע רצון ממנו באשר הוא.

המדרש מספר שכשעלה משה למרום, ראה אוצרות של שכר לצדיקים. שאל: אלו למי? אמרו לו: למגדלי יתומים. ראה עוד אוצרות: אלו לגומלי חסדים. ולבסוף ראה אוצר גדול ועצום, ושאל: זה למי? אמרו לו: זה אוצר של מתנת חינם – מי שאין לו משלו, הקדוש ברוך הוא נותן לו מן האוצר הזה.

והנתיבות שלום מבאר: אוצר מתנת חינם ניתן לאותו אדם שמסתפק ושבע רצון מהנהגת ה׳ עמו, שאינו בא בטרוניות ובתלונות, ומצדיק את הדין על כל הבא עליו. הוא זוכה בדין ליהנות מאוצר מתנת חינם, מידה כנגד מידה: כמו שהוא שבע רצון מה׳, כך ה׳ שבע רצון ממנו כאילו הוא שלם.

מצד אחד זו מתנת חינם, כי לא השתלם בתורה ובמצוות כראוי. ומצד שני היא מגיעה לו בצדק. ובאמת, מה תקוותנו לזכות בדין? מי יצדק לפני בוראו? כולנו זקוקים לחמלה ולמתנת חינם.

רש״י מבאר: ״לעיני כל ישראל״ – שנשאו לבו לשבור את הלוחות לעיניהם, והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר ״אשר שברת״ – יישר כוחך ששברת.

רבי שמעון שקופ בהקדמה לשערי יושר שואל: היתכן שמשה חשב שבגלל העגל ישארו ישראל בלי תורה? היה יכול להמתין עד שיתקנו את מעשיהם, ולא לשבור את הלוחות ואחר כך להתחנן על לוחות שניים!

ומבאר: בלוחות הראשונים הייתה סגולה מיוחדת. אמרו בגמרא (עירובין נד, א): אילמלא נשתברו הלוחות הראשונים, לא נשתכחה תורה מישראל. מי שלמד פעם אחת, זכר לעולם. ומשה הרגיש שזה עלול לגרום חילול השם נורא: אדם מושחת במעשיו יהיה בקי בכל חדרי התורה.

הלוחות הראשונים היו ״מעשה אלוקים״, ועמדו לעד. השניים היו מעשה אדם, ״פסל לך״, ואינם מתקיימים אלא בתנאים. וזה רמז לכל מקבלי התורה: כל אחד מכין לעצמו לוחות לכתוב עליהם את דבר ה׳ – לוח לבו, ביראת ה׳ ובמידות. ולפי הכשרתו כך תהיה קבלתו. ואם ייפול ממדרגתו, תשתכח ממנו התורה לפי ערך זה.

ולכן התנאי הראשון לקניין תורה הוא העמל והיגיעה. ועל הדבר הגדול הזה מסיימת התורה: ״ולכל היד החזקה אשר עשה משה לעיני כל ישראל״.

הרב ליפשיץ הוסיף: עיקר העמל הוא בחזרה. ולכן בסיום התורה, כשאנחנו עומדים להתחיל אותה שוב מבראשית, התורה אומרת לך: דע לך, החזרה והשכחה הן ברכה. רק כך הדברים חודרים אל הלב.

מי שהיה זוכר הכול בפעם הראשונה, לא היה חוזר. ומי שחוזר שוב ושוב, הדברים נכנסים בו עמוק יותר בכל פעם, עד שהם נעשים חלק ממנו.

ולכן מיד אחרי ״לעיני כל ישראל״ מתחילים ״בראשית״. סוף התורה הוא תחילתה.