חידושים לפרשת האזינו

יש כאן שלוש שאלות: לשמים נאמר ״האזינו״ בלשון פעיל, ולארץ ״ותשמע״. לשמים ״ואדברה״, שהוא לשון קשה, ולארץ ״אמרי״, לשון רכה, כמו ״כה תאמר לבית יעקב״. ולשמים נאמר ״ואדברה״ כאילו הדבר מותנה, ולארץ לא.

והתשובה: יש שתי בחינות ביהודי. מי שהוא ״בשמים״, שכבר עלה למעלה, צריך לומר לו: ״אם אסק שמים, שם אתה״ – גם אם עלית גבוה, יש עוד הרבה להתקדם. לו מדברים בלשון ציווי ודרישה.

אבל מי שנפל והוא ״בארץ״, צריך לדבר אליו בלשון רכה: דע לך שה׳ איתך, ״ואציעה שאול הנך״. ״אמרי פי״ – דברים נחמדים אומרים לו.

אפשר לומר את הדבר גם על הדיבור עם האשה: הדרך היא ״אמרי פי״, בלשון רכה ובדברי נועם, ולא בציווי.

ומצאתי לכך ראיות. יעקב אבינו, לפני שאמר לנשותיו שה׳ ציווה עליו לחזור, סיפר להן קודם כמה קשה לו אצל לבן ושיתף אותן. ובגמרא בשבת מסופר על רב יוסף, שאשתו הייתה מאחרת להדליק נרות שבת. הוא לא אמר לה ״אסור לחלל שבת״, אלא לימד אותה בנעימות את הדרשה על עמוד הענן שמשלים לעמוד האש, והיא הבינה מעצמה.

ומצאתי שכך כתב בפירוש מהר״י איסרלן, בעל תרומת הדשן: דיבור לשון קשה נאמר כלפי השמים, ואמירה לשון רכה כלפי הארץ. וכמו במתן תורה, ״כה תאמר לבית יעקב״ – אלו הנשים, בלשון רכה, ״ותגיד לבני ישראל״ – לאנשים.

גם הפסוק הזה הוא אותה בחינה. יש מי שצריך מטר, שהוא חזק, ויש מי שצריך טל, שהוא עדין. יש מי שצריך שעירים, רוח סערה, ויש מי שצריך רביבים, טיפות נעימות.

ומכאן ללימוד התורה: הגשם יורד בעוצמה וחודר. הטל יורד בעדינות ומלטף. שיעור שכולו קליל, בלי עומק ויגיעה, לא נשאר ביד התלמיד. ושיעור שכולו עומק, בלי רגע של מתיקות, מבריח את התלמידים. מי שמלמד צריך את שניהם.

ובדרך כלל, רוב בני האדם הם בבחינת ״ארץ״, וצריך לתת להם בעיקר טל: לומר להם כמה הם טובים. כמה פעמים חשבתי שזה עיקר התפקיד שלי – מעין מה שעושים גדולי המחנכים, לגלות לבני אדם את הטוב שבהם.

״האזנה״ נאמרת למי שקרוב – מטים אליו את האוזן ומדברים בשקט. ״שמיעה״ נאמרת למי שרחוק – צריך להרים אליו את הקול.

ומבואר במדרש ובמפרשים: משה היה קרוב לשמים, הוא עלה לשם ודיבר שם. לכן הוא פונה לשמים בלשון קרבה, ״האזינו״, ולארץ בלשון הרחוקים. וישעיהו, שעמד על הארץ, קרא לשמים ״שמעו״ ולארץ הקרובה אליו ״האזיני״.

ו״לשמוע״ אין פירושו רק לקלוט קול. פירושו לקבל. אדם יכול לשמוע כל מילה, ובכל זאת לא לשמוע כלום.

התשובה: לא. ה׳ אינו נפגע. ״בניו מומם״ – המום הוא של הבנים עצמם. החטא פוגע בחוטא, לא בה׳.

והרב אליהו דיסקין מבאר את הסמיכות ל״הצור תמים פעלו״ על פי דברי האריז״ל על הגמרא בברכות: ״צדיק ורע לו״ – צדיק שבגלגול הקודם לא היה צדיק. ואם תשאל: הרי ה׳ ״תמים פעלו״, ואני רואה צדיק ורע לו? אומרת התורה: ״שחת לו לא בניו״ – האדם משחית לא רק לעצמו, אלא גם לבניו, כלומר לגלגול הבא שלו, שנקרא ״בן״. לכן הוא סובל, ומשפט ה׳ צדק.

הרמב״ן כותב: נצטווינו להודות לשמו יתברך בכל עת שנקרא בתורה, על הטובה הגדולה שעשה לנו בתתו תורתו אלינו. וכמו שנצטווינו בברכה אחרי האכילה, כך נצטווינו בזו. ובגמרא בברכות (כא, א) אמרו: מניין לברכת התורה לפניה מן התורה? שנאמר ״כי שם ה׳ אקרא הבו גודל לאלוקינו״.

והמהרש״א מבאר: ״כי שם ה׳ אקרא״ – כשאני קורא בתורה, שהיא כולה שמותיו של הקדוש ברוך הוא, כמו שכתב הרמב״ן בהקדמתו לתורה. אז ״הבו גודל לאלוקינו״ – ברכת שבח והודיה.

ולכן תיקנו בברכה ״ונהיה אנחנו וצאצאינו… כולנו יודעי שמך״. הלומד תורה מכיר את שמו של ה׳.

שונה מצוות תלמוד תורה משאר המצוות. בשאר המצוות, מי שמזכה יהודי אחר – למשל בהנחת תפילין – מקיים מצוות זיכוי הרבים, ואין זה חלק מהמצווה עצמה. אבל בלימוד תורה, מיסוד המצווה הוא ללמד לאחרים.

שצוונו ללמוד תורה וללמדה, וזהו הנקרא תלמוד תורה, והוא אמרו ושננתם לבניךרמב״ם, ספר המצוות, מצות עשה יא

ובספרי: ״לבניך – אלו תלמידיך״. לכן בברכת התורה אנו מבקשים על צאצאינו וצאצאי עמך בית ישראל – כי זו מהות המצווה, לדאוג שתרבה התורה בישראל. וכך בברכת אהבה רבה: ״ללמוד וללמד״.

והמהר״ל כותב: התורה ניתנה לאדם כדי שילמד אותה לאחרים, כמו שה׳ נתן אותה למשה ומשה לימדה לישראל. וזה ״תורה ציוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב״ – ירושה שניתנה כדי להוריש אותה הלאה.

ויש כאן חידוש: חלק מההשתדלות ללמד הוא גם התפילה על כך.

ללמדנו שההנאה מהלימוד אינה רק מעלה – היא מעיקרי המצווה. כך כתב רבנו אברהם מן ההר: עיקר הציווי בתלמוד תורה הוא לצייר את האמת ולהתענג במדע, לשמח לבבו ושכלו, כדכתיב ״פקודי ה׳ ישרים משמחי לב״. ולכן אבל אסור בלימוד, כי התורה משמחת את לבו בעל כורחו.

והאגלי טל כותב: עיקר מצוות תלמוד תורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, שאז דברי תורה נבלעים בדמו, ונעשה דבוק בתורה הקדושה.

התורה נמשלה ללחם, ״לכו לחמו בלחמי״. ובאכילה של מצווה, כמו מצה בליל הסדר, התיאבון אינו הידור – הוא חלק מהמצווה. האוכל אכילה גסה לא יצא, כי הגדרת האכילה היא ההנאה. כך גם בתורה.

ולכן הדבר החשוב ביותר לקנות בצעירות אינו רק ישרות או ידיעות, אלא צמאון וערבות ללימוד. וזה קונים כשלומדים בשקידה את מה שהלב חפץ, וחוזרים ומסכמים.

לא ״כתבו את התורה״, אלא ״את השירה״. והפסוק עצמו מסביר: ״כי לא תישכח מפי זרעו״. השירה היא הצורה שאינה נשכחת. אדם זוכר מנגינה שלמד בילדותו עשרות שנים אחר כך, גם כשאינו זוכר מה אכל אתמול.

ומכיוון שאסור לכתוב חלקים מהתורה בנפרד, כדי לקיים את מצוות כתיבת השירה צריך לכתוב את כל התורה כולה.

ולכן, כשאדם מלמד תורה, הדרך שבה הוא מלמד אינה עניין של סגנון. היא חלק מן המסירה עצמה. התורה רוצה להיות שירה – משהו שנוגע בנשמה, ושגם בפעם המאה מגלים בו גוון חדש.

בגמרא במגילה (לב, א) אמרו: כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה, עליו הכתוב אומר ״וגם אני נתתי להם חוקים לא טובים״. הרי מדובר באדם שלומד תורה! למה פסוק קשה כל כך?

כי הניגון אינו קישוט. הוא הדרך שבה האדם מתחבר למה שהוא לומד. לימוד יבש נשאר מידע; לימוד בנעימה הופך לחוויה, והחוויה נחקקת. מי ששר את הגמרא לומד בשמחה ובהתלהבות, הוא אוהב את הגמרא. וזה ההבדל בין מי שיודע את הדף לבין מי שהדף נעשה חלק ממנו.

וטעמי המקרא הם יותר ממנגינה. הם מלמדים להקשיב. כשקוראים לאט ובנעימה את ״וה׳ פקד את שרה כאשר אמר, ויעש ה׳ לשרה כאשר דיבר״, פתאום שמים לב שהפסוק כפול, ושואלים למה.

למה הם באים? ודאי שיום הכיפורים הוא יום הדין. אבל יש עוד משהו: הם באים בשביל המנגינה. בשביל הנוסח שהם זוכרים, בשביל הרגע שבו כולם שרים יחד את אותו ניגון כמו אז. המנגינה נשארת עם האדם הרבה אחרי שהשיעור נשכח. ״כי לא תישכח מפי זרעו״.

השירה כתובה בספר התורה בשתי עמודות, ולא בשורות רצופות. אבל אין בה חרוזים כמו בשירה שאנחנו מכירים. השירה של התורה בנויה על הקבלה: כמעט כל פסוק מחולק לשניים, ושני החלקים אומרים את אותו רעיון בשתי לשונות. ״האזינו השמים ואדברה – ותשמע הארץ אמרי פי״. ״יערוף כמטר לקחי – תיזל כטל אמרתי״.

ולמה משה אינו מוזכר בשמו? יש שמצאו רמז כבר במילה הראשונה, ״השמים״, שבתוכה אותיות ״משה״. ויש שמצאו רמז בחשבון ראשי הפסוקים בתחילת השירה.

משה לא חתם את שמו בגלוי על השירה שלו. הוא הצניע אותו בתוכה.

צריך לומר בכנות: יש היום נשירה מהדת, וזו תופעה עולמית, בכל הדתות ובכל המקומות. ומה כן עובד? מי שרק מעביר מידע – מפסיד. מידע אפשר למצוא בכל מקום, והוא לא מחזיק אף אחד. מה שמחזיק הוא חוויה, משהו שהנער הרגיש ולא רק ידע.

השירה, המנגינה, ימי הנוראים בישיבה – כל אלה חוויות, ולכן הן נשארות. ויש צמא גדול. צריך רק לדעת איך לתת לו לשתות.

את השאלה הזו שאל רבי חיים מוולוז׳ין את רבו הגר״א.

ענה לו הגר״א: חלקו של הקדוש ברוך הוא הוא כלל ישראל, כמו שכתוב ״כי חלק ה׳ עמו״. והוא שמח עם כלל ישראל, ולא משנה באיזה מצב הם – אם עושים רצונו, ואם חס ושלום להפך. כמו שכתוב ״השוכן איתם בתוך טומאותם״ – אף על פי שהם טמאים, השכינה עמהם.

נראה שלא לחינם קוראים פרשה זו סמוך לסוכות. כאן מוזכרת אהבת ה׳ לעמו, ״יסובבנהו״ – בענני הכבוד, וזו מהות חג הסוכות.

ועוד: הגר״א חידש שענני הכבוד שאנו זוכרים בסוכות הם הענן שחזר אחרי חטא העגל, השמחה של השיבה אחרי הריחוק. וגם זה רמוז כאן: בשירה מוזכר שחטאו, וה׳ רצה להשמידם ולא עשה כן, ובסוף ״אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא״.

בעל שב שמעתתא מבאר בהקדמתו: בזוהר נקראת היראה ״בת״, והתורה ״בן״. ובמשנה באבות: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו – חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו – אין חכמתו מתקיימת.

ולכן אמרו ״בת תחילה סימן יפה לבנים״: כשהיראה באה תחילה, זה סימן טוב לתורה, שתתקיים.

וזה ״מכעס בניו ובנותיו״ – שהקדימו את הבן לבת, את התורה ליראה. ״כי דור תהפוכות המה״ – שהפכו את הסדר. ולכן ״בנים לא אמון בם״ – גם התורה לא תגדל ותתקיים בהם.

המשנה מתארת את עקבתא דמשיחא: חוצפה תרבה, היוקר יאמיר, המלכות תהפוך למינות ואין תוכחה. ומסיימת: ״ועל מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמים״.

ומסבירים: זה הסימן הגדול ביותר לגאולה – שאנשים יגיעו למצב שירגישו שאין במה לבטוח, ואין על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.

ויש לומר שזה רמוז בפסוק: מתי ״ידין ה׳ עמו ועל עבדיו יתנחם״? ״כי יראה כי אזלת יד״ – כשאין על מי להישען. אז תבוא הגאולה.

שמעתי מהרב שמואל אליהו שאנו חיים בדור שבו הדברים מתרחשים במהירות עצומה: קיבוץ גלויות, כשרוב עם ישראל כבר בארצו, ושפע שגדל משנה לשנה. ושימו לב, אמר: כל נבואות הגאולה פותחות באותה מילה – ״עוד״. ״עוד ישמע בערי יהודה״, ״עוד ישבו זקנים וזקנות״. כי הגאולה באה שלב אחר שלב, ואנחנו באמצע.

אבל יש כאן גם אזהרה: ״וישמן ישורון ויבעט״. דווקא בשעת השפע צריך לזכור ״הלוא הוא אביך קנך״ – הכול ממנו. ולכן ציוותה התורה על המלך לכתוב לעצמו ספר תורה ולקרוא בו כל ימי חייו, שלא ישכח מאין הכול בא.

רש״י מבאר: בהילולים אקרא ואתפלל לפניו תמיד, כלומר אף לפני התשועה אני מהללו, לפי שבטוח אני שאושע מאויבי. והרד״ק כותב: כשאני מתפלל, אקרא את ה׳ מהולל, ואז ״ומן אויבי אושע״.

כתוב כאן יסוד גדול: אפשר לזכות לישועה לא רק על ידי תפילה, אלא גם על ידי שמודים ומהללים. ומכאן מקור למנהג לומר מזמור לתודה או נשמת כסגולה לישועה.

וכתב הרב שמשון פינקוס בספרו ״שערים בתפילה״: סגולה עצומה היא, כשאדם בצרה ושערי ברכה סגורים לפניו, שיתבונן ברוב טובותיו יתברך, על העולם ועליו בפרט, עד שיבוא לידי שירה. ויש מצבים שקשה מאוד לבוא לזה, אבל כך היא עצת הנביא: גם בחשכת הלילה – ״קומי רוני בלילה״. אין דבר שפותח את שערי השפע כמו שירות ותשבחות. ומיד כשאדם מראה פנים מאירות כלפי מעלה, ה׳ מראה לו פנים מאירות.

וכך גם בשירת הים: ״עזי וזמרת י״ה ויהי לי לישועה״ – על ידי שזימרתי ושיבחתי, הוא היה לי לישועה.

בספרי החסידות מבארים את דברי הגמרא ״שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא״. בחול אנו מתפללים שמונה עשרה ברכות שכוללות את כל צרכי האדם. בשבת אסור, כי אנחנו מקבלים פני שכינה ולא נכון להתעצב.

אבל יש עצה אחרת שפועלת יותר מן התפילה: ״ושפתי רננות יהלל פי״ – שירות ותשבחות שמזכירות את חסדיו. על תפילה יכול להיות קטרוג שהאדם אינו ראוי, אבל מי יכול לקטרג על שירה ולומר שאינה אמת?

והאלשיך מבאר את ״והיה טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע״: עוד לפני שהם מבקשים, כשהם רק מזכירים את כוחו, כמו ״משיב הרוח ומוריד הגשם״ – כבר נענים. כמו רבי חייא ובניו, שאמרו ״משיב הרוח״ ונשבה הרוח, ״מוריד הגשם״ ובא הגשם.