חידושים לפרשת וילך

רש״י מביא את דברי חז״ל: אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, וטף – למה באים? כדי לתת שכר למביאיהם.

ולכאורה, הרי ממילא היו מביאים אותם, כי מי ישאיר ילד קטן לבד בבית? אלא שבזכות המצווה, גם מה שהיו עושים בכל מקרה נעשה מצווה שיש עליה שכר. הדרך שבה ההורים מביאים את ילדיהם למקום של קדושה נחשבת להם.

רש״י מבאר שהמלך היה קורא בהקהל מספר דברים, והתורה אומרת שזה יביא את העם ליראת שמים. ולמדנו מכאן דברים רבים:

חומש דברים הוא עצה של בורא עולם לקנות יראת שמים. מי שרוצה יראה, ילמד אותו.

יראת שמים אין עניינה דווקא פחד, אלא ההרגשה שה׳ שולט בכול ורואה אותי בכול. זו אמונה חיה.

תכלית האדם היא לקנות יראת שמים, כמו שאמר שלמה ״סוף דבר הכול נשמע, את האלוקים ירא״.

ויראת שמים קונים רק כשרוצים בה. שהרי כמה בני אדם קוראים את חומש דברים, ולא נעשתה להם יראת שמים.

בהסתר פנים יבואו צרות שאדם אינו יודע מה סיבתן. הוא אינו רואה את היד שמנהלת את הכול, ולכן נראה לו שהעולם מופקר.

וזה ההמשך: ״ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה״. ברגע שהוא מבין את הסיבה, מתחיל התיקון.

האבי עזרי מבאר: ״רעות״ הן הרעה עצמה. ״צרות״ הן איך שהאדם מקבל אותה, כמו שהתרגום מתרגם ״עקן״, מה שמעיק לו.

בתחילת הפסוק מדובר באדם שאין לו אמונה, ולכן כל רעה צר לו וכואב לו. בסוף הפסוק מדובר באדם שהתחיל להרהר בתשובה, ״על כי אין אלוקי בקרבי״. רעות יש לו – אבל הן כבר אינן צרות לו.

וכך כתבו: דע שכל מיני הצער והייסורים באים רק מחסרון הדעת. מי שיש לו דעת ויודע שהכול בהשגחה מאת ה׳, אין לו ייסורים כאלה, כי ״ה׳ נתן וה׳ לקח״.

והרב שיק כתב: למדנו מכאן שכל הצרות שיש לאדם הן בגלל שחסרה לו אמונה. לא אמונה שכלית, אלא ״אלוקי בקרבי״, אמונה בתוך הלב. והשמחה באה כשיש לאדם אמונה בקרבו.

בהווה, לשניהם אותו מצב. אבל הידיעה על העתיד משנה הכול.

כך אדם שיש לו אמונה שאביו טוב ומטיב יודע שהצער זמני, ושהכול נעשה כדי להיטיב לו באחריתו. וגם אם קשה קצת עכשיו, הרי בקרוב הוא יוצא לחופשי, להתענג באור ה׳.

והרב דן סגל מספר שהחזון איש אמר לאחייניתו, אלמנתו של רבי שמואל גריינמן: ״כמה ייסורים יבואו על האדם זו גזירה מן השמים. אולם איך לקבל אותם, לזה יש כבר בחירה לאדם, וזה תלוי לפי מידת האמונה והביטחון שלו״.

בדעת זקנים מבעלי התוספות מבואר: ״וצרות״ מלשון ״צרה״, כמו אשה וצרתה. רעות שנעשות צרות זו לזו. כמו מי שנעקץ גם מדבורה וגם מעקרב: מים צוננים מועילים לעקיצת דבורה, ומים חמים לעקיצת עקרב. מה שמועיל לזה מזיק לזה, והוא אינו יודע מה לעשות. וכך צרות ישראל בגלות: אם יצעק על הגוי המציק לו, ישנאהו; ואם לא יצעק, ירגיל אותו להציק.

ונראה להוסיף: כל זה שהרעות צרות זו לזו הוא רק כשהאדם מחפש תרופה בדרך הטבע. אבל כשהוא מחפש תרופה רוחנית, חזרה בתשובה, אין הרעות צרות זו לזו, כי הקדוש ברוך הוא יכול לרפא את שתי העקיצות בבת אחת.

לכן בתחילת הפסוק, שמדובר באדם שמחפש פתרון טבעי, הרעות הן צרות זו לזו. ובסוף הפסוק, כשהוא אומר ״על כי אין אלוקי בקרבי״, נשמטה המילה ״צרות״.

ה׳ מבטיח שהשירה ״לא תישכח מפי זרעו״. גם כשיבואו ״רעות רבות וצרות״, השירה תהיה שם, בפי ישראל, ותעיד שהכול נאמר מראש.

שירה נכנסת ללב ונשארת בזיכרון יותר מכל דבר אחר. ובימים הקשים ביותר שעברו על עמנו, ראינו איך הדברים שנאמרו בתורה התקיימו, והשירה ענתה לפנינו לעד. וכמו שהתקיימה האזהרה, כך יתקיים גם סוף השירה: ״וכפר אדמתו עמו״.

בהפטרת שבת שובה קוראים: ״שובה ישראל… קחו עמכם דברים ושובו אל ה׳… אשור לא יושיענו, על סוס לא נרכב… אשר בך ירוחם יתום״.

הנביא מלמד מתי אדם חוזר בתשובה: כשהוא מרגיש ״אשור לא יושיענו״, כשהוא מרגיש כמו יתום שאין לו על מי להישען, רק על אביו שבשמים. כשהאדם מקווה אל ה׳, הוא שב אליו.

ובסוף מסכת יומא אומר רבי עקיבא: ״אשריכם ישראל, לפני מי אתם מיטהרין, ומי מטהר אתכם? אביכם שבשמים, שנאמר: מקוה ישראל ה׳. מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל״.

והנה פשט הפסוק ״מקוה ישראל ה׳״ הוא שה׳ הוא התקווה של ישראל בעת צרה, ורבי עקיבא דרש ״מקוה״ מלשון מקווה טהרה. מה הקשר? כאשר הביטחון והתקווה של האדם הם רק ה׳, הקיווי שלו – אז ה׳ נעשה המקווה שמטהר אותו מעוונותיו.

בעל הקהילות יעקב שואל בספרו ברכת פרץ על קרבנות נדבה: ממה נפשך – אם קרבן נדבה דרוש לשלמות האדם, למה אין התורה מחייבת אותו? ואם אינו דרוש, מה העניין להביאו?

ומתרץ: לשלמות האדם דרושה ההתנדבות עצמה, כי ההתנדבות מולידה אהבת ה׳. לכן נתנה התורה קרבנות שבאים בנדבה, כדי לתת לאדם את האפשרות להתנדב. ולכן צריך האדם תמיד להוסיף תוספת והתנדבות בעבודת ה׳, ועל ידי כך תיוולד בלבו אהבת ה׳.

ורואים אצל בעלי תשובה שמחה והתלהבות בעבודת ה׳, כי בהתחלה הם מרגישים כאילו עבודתם היא בהתנדבות. וזה ״ארפא משובתם, אוהבם נדבה״: ה׳ אוהב את השבים, שעובדים אותו בהרגשה של נדבה.

ואברהם אבינו נקרא ״נדיב״, כמו שדרשו בגמרא (סוכה מט, ב) ״נדיבי עמים נאספו עם אלוקי אברהם״ – אלוקי אברהם, שהיה תחילה לגרים.