חידושים לפרשת נצבים

יש כאן רמז לראש השנה, ה״יום״ שבו כולם נצבים לפני ה׳. מן הראשים ועד חוטב העצים ושואב המים, כל אחד עומד לפני מלך העולם.

ואין אחד שנשאר בחוץ. כל יהודי חשוב, וכל יהודי נמנה בברית.

הרמב״ן מבאר: ״שורש פורה ראש ולענה״ – האב הוא השורש, והבן הוא הנצר שיוצא ממנו. מי שאיננו פה היום כבר נמצא בשורש שעומד כאן.

ומכאן שאם יש באבות קצת קלקול, זה עלול לגרום קלקול גדול בבנים, כמו שורש שמצמיח פירות מרים. אבא ובנו מחוברים זה לזה.

אבל גם להפך: כל תיקון קטן בשורש מצמיח טוב גדול בענפים.

אף על פי שהם שיקוצים, עצם הראייה יוצרת חשש שירצו לפנות אחריהם. מה שהעין רואה, הלב מתחיל לחשוב עליו.

ומיד אחר כך: ״פן יש בכם איש… אשר לבבו פונה היום״. הראייה היא הצעד הראשון של הפנייה.

זה האדם שחושב שהכול יהיה בסדר. ״כי״ כאן פירושו ״למרות״: למרות שאני הולך בשרירות לבי, יהיה לי שלום.

והרמב״ן מבאר ״ספות הרווה את הצמאה״: מי שממלא את תאוותיו, אינו משקיט אותן, אלא מוסיף לעצמו תאוות חדשות. הנפש שרוותה נעשית צמאה עוד יותר.

רש״י מבאר שעל הנסתרות לא נענשים, אבל על הנגלות נענשים כולם אם לא עשו דין. בפרשה הזו רמוז כל עניין הערבות של עם ישראל.

וחשבתי לומר מדוע נסמך הדבר לראש השנה: הזכות לזכות בדין אינה רק כמה אתה ממליך את ה׳ על עצמך, אלא גם כמה אתה דואג להמליך את ה׳ בעולם. כמובן, מתחילים בעצמנו. אבל כדי לקבל כלים לשנה חדשה, צריך להיות מי שדואג לכבוד ה׳ בעולם, כמו שמבואר בהקדמת שערי יושר.

ולמדנו גם כמה צריך להיזהר ולמחות בדברים המזיקים שנמצאים בגלוי, כמו בתחום האינטרנט.

המילה ״וישלכם״ כתובה בתורה בלמ״ד גדולה. יש מי שפירש שזה בא לומר: לא נחשב כאילו השליך אותם והפקיר אותם. הוא עדיין אוחז בחבל, והם מחוברים אליו.

גם כשנראה שה׳ השליך אותנו רחוק, הקשר לא נותק. החבל נמתח – אבל הוא שלם.

בפסוק א–ב מבואר שבתחילה עם ישראל חוזר בתשובה, ורק אחר כך באה הגאולה: ״ושבת עד ה׳ אלוקיך… ושב ה׳ אלוקיך את שבותך״.

ואילו בפסוקים ד–ו מבואר שבתחילה עם ישראל חוזר לארץ, ורק אחר כך ה׳ מל את לבם ומחזיר אותם בתשובה.

בקונטרס קדושת ציון מובא שיש לחלק בין גאולה ״בעתה״ לגאולה ״אחישנה״. גאולה של ״אחישנה״ – עם ישראל חוזר בתשובה, וה׳ משיבם אליו. גאולה של ״בעתה״ – עם ישראל בא לארץ, ואחר כך ה׳ משיבם אליו. והדברים נפלאים.

רש״י מבאר: רבותינו למדו מכאן שהשכינה כביכול שרויה עם ישראל בצרת גלותם, וכשנגאלים, הכתיב גאולה לעצמו, שהוא ישוב עמהם. ועוד, שגדול יום קיבוץ גלויות, כאילו ה׳ עצמו אוחז בידיו כל אחד ממקומו.

והרבנית שרון רימון מוסיפה: אין כאן מהלך חד צדדי, שישראל חוזרים בתשובה ומקבלים שכר. יש כאן שיבה הדדית: ישראל שבים אל ה׳, וה׳ שב אל ישראל. ההתעוררות הראשונה של ישראל מעוררת שיבה של ה׳ אליהם.

וכך אומר הנביא: ״שובו אלי נאום ה׳ צבאות, ואשוב אליכם״. ולכן התורה כותבת את התשובה ואת הגאולה לסירוגין, כי הן תהליך אחד.

בעל עקידת יצחק מבאר: התשובה אינה באה בבת אחת אלא בשלבים. הראשון נעשה בקושי ובחולשה, והשני אחרי התחזקות. הראשון מספיק לעזוב את הדרך הרעה, והשני הוא התחלת התנועה להתקרב אליו יתברך.

ותשובה וגאולה מקדמות זו את זו. כשעם ישראל בגלות, בתוך החולשה, גם תשובתו מוגבלת, כי רפיון הגוף משפיע על רפיון הנפש. ורק בעקבות הסיוע האלוקי, הגאולה, יוכלו להתקדם גם בתשובה.

ולכן אומר בעל העקידה: אל תתייאשו בתוך החולשה. גם כשהעול כבד, התחילו במשהו, לפחות ברצון ובאוות נפש. כי אם אתה פותח כחודו של מחט, הוא יפתח לך כפתחו של אולם.

האור החיים מבאר שיש שלושה חלקים כלליים במצוות ה׳: עסק התורה, שמירת מצוות לא תעשה, וקיום מצוות עשה. ולכן כשבא לתאר את תיקון התשובה, סידר את שלושתם.

״ושבת עד ה׳… ושמעת בקולו״ – זו תשובת תלמוד תורה, התחלת התשובה. וכנגדה ״ושב ה׳ את שבותך״, שבזכות עסק התורה ישראל נגאלים.

״ומל ה׳ את לבבך״ – כנגד מצוות לא תעשה. ערלת הלב היא אהבת הרע, וה׳ מסיר אותה כדי שנתלבש באהבה שהוטבעה בנו מתחילת בריאתנו.

״ואתה תשוב… ועשית את כל מצוותיו״ – כנגד מצוות עשה, ועל זה בא השכר ״והותירך״ ו״ישוב לשוש עליך״.

האור החיים מבאר: ״והשבות אל לבבך״ הוא השלב הראשון. מרוב תוקף הגלות והייסורים, יאמר האדם ללבו: ראה מה גרמו מעשי הרעים, וידע כי רע ומר עוזבו את ה׳. ואחר כך ״ושבת עד ה׳״ – להיטיב את דרכיו.

ובספר אהלי יעקב כתב שזה מפתח להבין את מחלוקת התנאים בגמרא (סנהדרין צז, ב): רבי אליעזר אומר שאם ישראל עושים תשובה נגאלים, ורבי יהושע אומר שה׳ מעמיד להם מלך שגזרותיו קשות, וישראל עושים תשובה. לדעת רבי יהושע מספיקה החרטה, ״והשבות אל לבבך״, והגאולה עצמה תביא אחר כך את התשובה השלמה, כי בבוא הגאולה יתרחבו המוחות.

ולכן אמרו גם ״גדולה תשובה שמקרבת את הגאולה״ וגם ״שסמוכה לגאולה״: תשובה במחשבה מקרבת את הגאולה, ותשובה שלמה במעשים תבוא אחריה.

הרב זמיר כהן שואל: לכאורה אהבת ה׳ משיגים על ידי התבוננות בגדלות ה׳ ובחסדיו. אם ה׳ ימול את לבנו, היינו מצפים שתסור תכונת המרד. אבל מה הקשר לאהבה?

ומכאן יסוד נפלא: כל אדם, בתוככי לבו, אוהב מאוד באופן טבעי את ה׳ יתברך, שברא אותו ומספק לו את כל צרכיו. נשמתו נחצבה ממקור עליון, ״מאן דנפח מדיליה נפח״, ובוודאי היא קשורה ואוהבת את בוראה.

אלא שערלת הלב אוטמת את התחושה הנפלאה הזו. וכשה׳ ימול את ערלת הלב, מיד תתגלה האהבה הטבעית, האמיתית והטהורה שבלב כל אחד מאיתנו. וזה מה שמתרחש בימי אלול.

הנצי״ב בהעמק דבר שואל: אי אפשר לפרש ״למען חייך״ כדי שתחיה ולא תמות, שהרי אז אין זו אהבת ה׳ אלא אהבת עצמו.

אלא ״למען חייך״ פירושו שתרגיש עונג וחיות הנפש בשלמות. והוא מבאר: טבע האהבה שאינה נשלמת אלא כשהנאהב מתדבק גם הוא באוהב. בגלות, גם מי שמדבק את עצמו באהבת ה׳ אינו משיג אותה בשלמות, כי ה׳ אינו מופיע עלינו ברוח הקודש.

אבל בימי המשיח האהבה תהיה שלמה, כי ה׳ ישפוך את רוחו עלינו, כמו שאמר הנביא יואל ״אשפוך את רוחי על כל בשר״. וזו ברכה שאין למעלה ממנה.

הרבנית רימון מבארת: ברית המילה בגוף היא הסרת כיסוי, שאחריה מתגלה הפנימיות הקדושה. כך גם מילת הלב: הקדושה כבר קיימת באדם מישראל מלידה, ובגלות היא מתכסה בערלה. הגאולה מסירה את הכיסוי.

התשובה היא בעיקרה תנועה מלמטה למעלה, של ישראל. הגאולה היא בעיקרה תנועה מלמעלה למטה, של ה׳. ומילת הלב מחברת בין שתיהן: היא חלק מהתשובה, אבל ה׳ עושה אותה.

וכך אמרו חז״ל: ״הבא לטהר מסייעין אותו״. האדם מתחיל, וה׳ משלים.

בפרשה שלוש פעמים תשובה: בפסוק ב, בפסוק ח ובפסוק י. בתחילה תשובה מיראה, ואחר כך תשובה מאהבה.

הכתב והקבלה מבאר: תשובה מיראת העונש אינה מוחקת את העוון לגמרי – הזדונות נעשים כשגגות, ורושם החטא נשאר מחיצה. לכן היא ״עד ה׳״, כמו ״בא עד הבית״ – מגיע סמוך לבית, אבל עדיין בחוץ.

אבל תשובה מאהבה מעלה את השב עד שזדונותיו נעשים כזכויות, ״ובמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד״. זו ״אל ה׳״, כמו ״בא אל הבית״ – נכנס אל תוכו ואל פנימיותו.

וחשבתי להוסיף: מי שעושה תשובה מעבירות בלבד, זו תשובת ״עד״. אבל מי שעושה תשובה כדי להתקרב אל ה׳, זו תשובת ״אל״.

בפסוק י כתוב ״כי תשמע בקול ה׳… לשמור מצוותיו… כי תשוב אל ה׳״. מה הכפל? הרי השיבה אל ה׳ היא השיבה לשמוע בקולו! מכאן למדנו שיש תשובה שאינה על חטאים, אלא שיבה אל ה׳ עצמו.

יש שתי תפיסות של מצוות ועבירות. האחת: מצוות הן שכר ועבירות הן עונש, וכמו חשבון בנק. לפי זה יום הכיפורים הוא תשלום חוב, ומה שמחה יש בו?

והשנייה: מצוות הן קרבה לאבינו שבשמים, ועבירות הן ריחוק ממנו, כמו שכתוב ״עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם״. לפי זה, ביום הכיפורים מוחקים את המחיצות וחוזרים לאבא. זה יום טוב עצום, ״יום חתונתו״.

בראש השנה עושים את התשובה של השיבה לאבא, ״יום תרועה״, לשון רעות ואהבה. ומה עם העבירות? לכן קוראים בראש השנה ״כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם״ – לפי מה שאתה עכשיו. ואחרי שאדם התאהב בה׳ בראש השנה, הוא חוזר ביום הכיפורים מהעבירות לא מפחד הגיהנום, אלא כי הוא רוצה בקרבת ה׳.

במדרש ויקרא רבה דרשו: ״ה׳ אורי וישעי״ – אורי בראש השנה, וישעי ביום הכיפורים. ולכן נהגו לומר בחודש אלול את מזמור ״לדוד ה׳ אורי וישעי״.

ונראה לפי דרכנו: בראש השנה מאיר לנו האור, אנחנו רואים מחדש את אבינו שבשמים ומתאהבים בו. וביום הכיפורים באה הישועה – מוחקים את המחיצות שהסתירו את האור.

רש״י לומד שזה הולך על כל התורה כולה. הרמב״ן אינו מסכים, כי ״המצווה הזאת״ משמע מצווה מסוימת. ולכן הוא מפרש שזו מצוות התשובה שכל הפרשה מדברת עליה.

ואני הוספתי: זו המצווה להשיב את הלב לאבא, אל מקור החיים.

ויש מי שהוכיח ש״המצווה״ היא אהבת ה׳. מיד אחר כך כתוב ״אשר אנכי מצווך היום לאהבה את ה׳ אלוקיך״, והאבן עזרא העיר על המילה ״לאהבה״: ״העיקר״. וגם הבחירה בחיים מתפרשת ״לאהבה את ה׳ אלוקיך… ולדבקה בו״.

שמעתי מהרב לוינשטיין: אדם נזכר בעבירה שעשה, אפילו באמצע החנות או בכל מקום. הוא מוריד קצת את הראש ואומר: אבא, אני מצטער שעשיתי זאת. אני מקווה לא לעשות זאת יותר.

זה כל מה שצריך. ״קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך״.

שמעתי מהרב ליפשיץ: לא מצינו בשום מקום סתירה כזו גדולה בין ההווה אמינא למסקנה. אלא שבאמת התורה בשמים. אדם מסתכל ושואל: אני אוכל לדעת את כל התורה? הרי היא בשמים, מעבר לים!

אבל כשאדם ניגש אל התורה, קורה נס, ופתאום היא ״בפיך ובלבבך לעשותו״. ה׳ עוזר, והתורה נקנית בתוכו.

ועוד אמר: ידוע שככל שדבר נצרך יותר, הוא מצוי יותר – אוויר, מים, לחם. והדבר המצוי ביותר לאדם הוא התורה, ״בפיך ובלבבך״, כי זה הדבר שהוא הכי צריך בעולם.

בקונטרס רמ״ח אותיות מבואר: צריך להכיר בזה בעומק הדעת, כי יש דברים רבים שנראים כחיים וטוב, ובאמת הם מוות ורע. ״ובחרת״ – בבחירה שכלית. מה שבהמה בורחת ממה שמזיק לה וחוטפת מה שטוב לה, אינו נקרא בחירה.

ונראה שמצוות ״ובחרת בחיים״ היא לרצות את החיים האמיתיים: שהמצוות ייעשו מתוך רצון אמיתי להתקרב לה׳, ושאדם יחיה עם הרצון הזה. לכן מי שרצה לקיים מצווה ונאנס, קיים ״ובחרת בחיים״.

התפקיד שלנו הוא להגיע למצב שבו מה שבא לי באופן טבעי הוא לעשות את רצון ה׳. מי שעושה רצון ה׳ רק מפני שיש מצווה, שכר או עונש, חסר מאוד במצווה.

וזה מה שמונח מתחת לחוסר השמחה: חוסר רצון לקרבת ה׳. מי שחי עם ״ובחרת בחיים״, מלא שמחה.

התורה מסיימת: ״העידותי בכם היום… ובחרת בחיים… לאהבה את ה׳ אלוקיך ולדבקה בו״. הכול תלוי באהבת ה׳.

מדוע? כי כל חיי העולם הבא הם להידבק בה׳. לחיות חיים – זה להיות אחד איתו. ״אהבה״ בגימטריה ״אחד״.

וכך כותב חובת הלבבות: גמול העולם הבא אין תכליתו אלא להידבק באלוקים ולהתקרב אל אורו העליון, ״לאור באור החיים״.

ובזוהר (וירא) מבואר: כמו שאדם נמשך בעולם הזה אחרי הקדוש ברוך הוא ותשוקתו אחריו, כך כשהוא יוצא מן העולם, מושכים אותו למעלה באותה משיכה. ולכן צריך האדם להימשך אחרי הקדוש ברוך הוא ולהידבק בו תמיד, ״ובו תדבק״.

בפסוק אחד ארבע הבטחות: ״והביאך״ – השיבה לארץ; ״וירשתה״ – ריבונות על הארץ; ״והיטבך״ – שגשוג וברכה; ״והרבך מאבותיך״ – ריבוי העם.

אין עם אחר בהיסטוריה שהתפזר לכל קצוות תבל וחזר לארצו אחרי אלפי שנים. ובבית שני חזרו רק מבבל, ואילו כאן ״וקבצך מכל העמים״, ״אם יהיה נדחך בקצה השמים״ – מכל הארצות, מהרחוקות ביותר.

והארץ, שבמשך מאות שנים הייתה שוממה ומלאה מחלות, פורחת ומשגשגת. ובכל מקום אחר בעולם מספר היהודים יורד מדור לדור, ורק כאן ״והרבך מאבותיך״ מתקיים, ומשפחות גדלות מדור לדור.

ועוד ברכה שאנחנו קוראים פעמיים ביום: ״למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה״. ובעיר שבה גדלתי היה פעם כולל אחד לגמלאים, והיום יש כמה כוללים כאלה מלאים אנשים.

האברבנאל מבאר שהתורה מספרת שהתשובה לא תהיה מלאה מן ההתחלה, אלא תתפתח בשלבים. בפסוק הראשון אין עדיין אף מילה על קיום מצוות – רק ״והשבות אל לבבך״, התעוררות ראשונה.

רבים מבני הדורות הראשונים של שיבת ציון לא שמרו את כל המצוות, אבל קיבלו החלטה עקרונית: אנחנו לא רוצים להתבולל בין הגויים, אנחנו רוצים להישאר יהודים ולחזור לארצנו. זו לא הייתה תשובה שלמה, אבל זו הייתה תשובה ״כחודו של מחט״.

ועוד: שורש הגלויות היה חטא המרגלים, שלא אהבו את ארץ ישראל. ״אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני אקבע לכם בכייה לדורות״. והדורות שעלו לארץ במסירות נפש, כשלא חיכה להם כאן חלב ודבש אלא קשיים ומלחמות, עשו בדיוק את ההפך – אהבו את הארץ. יש בזה תיקון גדול לחטא המרגלים.

שימו לב לשינוי בלשון: לא ״ואתה תשוב״, אלא ״ומל ה׳ אלוקיך״. זו תשובה בעזרה שמימית ישירה. ה׳ מסיר את ערלת הלב, ואדם מתעורר לתשובה בצורה שהוא עצמו אינו יודע להסביר.

מסופר שבימי החזון איש באו לפניו כמה צעירים שחזרו בתשובה, וזה נחשב אז לתופעה יוצאת דופן. ואחרי מלחמת יום הכיפורים התחילה התעוררות המונית שלא נראתה כמותה: סמינרים שבהם מאות התחזקו, ישיבות לבעלי תשובה שנפתחו בכל מקום.

וכששואלים אנשים ״למה חזרת בתשובה?״, רבים עונים: ״התעוררות״, ״פתאום הרגשתי״, ״איני יודע בדיוק מה קרה לי״. זה בדיוק ״ומל ה׳ אלוקיך את לבבך״.

על ״בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים״ יש שני פירושים ידועים: שהגלות הייתה כחלום רע שנעלם, או שהגאולה תהיה נפלאה כחלום טוב.

ומובא בשם הרב קוק פירוש שלישי: אנחנו כמו תלמיד שחולם בכיתה. המורה מלמד, האוזניים פתוחות, אבל הוא אינו קולט. ה׳ מחזיר את שיבת ציון לנגד עינינו, הנבואות מתקיימות מילה במילה, ואנחנו לא שמים לב.

ובהמשך המזמור: ״אז יאמרו בגויים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה״, ורק אחר כך ״הגדיל ה׳ לעשות עמנו, היינו שמחים״. לפעמים הגויים מבחינים בנס לפנינו.