חידושים לפרשת כי תבוא

איך זוכים בראש השנה? כשאדם מודה לה׳ יתברך על כל מה שנתן לו במשך כל השנה. כך כתב ספר החינוך, שעל ידי ההודיה ממשיכים את השפע.

והשפת אמת כותב שמצוות הביכורים הייתה הכנה לראש השנה, כי רוב האנשים הביאו את הביכורים כנראה לפני ראש השנה.

ומצאתי בחסדי ה׳ את הרעיון הזה גם בשם הרב ברוך רוזנבלום.

כתוב בתהילים ״באו שעריו בתודה״, ו״נקדמה פניו בתודה״. ה׳ עומד לבוא אלינו בימים הנוראים. מה עושים? מקדמים את פניו בתודה על כל השנה הטובה שנתן לנו.

לכן אומרת התורה: אם אתה רוצה לבוא אל שערי ה׳, מה תעשה? תביא ביכורים. תן הודיה על כל מה שנתן לך.

למדנו מכאן איך אדם מודה לה׳. לא בתודה אחת כללית, אלא בפירוט מתחילה ועד סוף: מאבותינו, דרך מצרים והגאולה, ועד הארץ והפירות. מפרטים עד שהלב רוצה לשיר ולהודות.

ולכן כדאי לכתוב את הדברים על דף, ולחזור ולעבוד עליהם פעם בשבוע.

נראה שהתורה רצתה שההודיה תהיה בדעתו של האדם כל הזמן. לכן תיקנה שמהרגע הראשון, כשרואה את הפרי הראשון שהבשיל, כבר יחשוב: זה לה׳.

ויתכן שזו גם הסיבה שבספירת העומר אומרים כל ערב ״לעומר״: כל ימי הקציר נזכור את הקרבן, שהכול מאת ה׳.

והאור החיים מבאר רמז ב״טנא״: הטנא בגימטריה שישים, והביכורים ניתנים אחד משישים. ויש בזה עוד רמז לשישים מסכתות התורה שבעל פה.

רש״י מבאר: ״ואמרת אליו – שאינך כפוי טובה״. מה פירוש ״כפוי״? כמו כלי הפוך על פיו: הטובה כפויה ומכוסה, והאדם אינו רואה אותה. המטרה היא לגלות את הטובה ולהגיד תודה.

ומסילת ישרים (פרק ח) מבאר שההתבוננות בטובות ה׳ מביאה לאהבה ולרצון לעשות את מצוותיו מתוך הכרת הטוב.

ולמדנו מכאן שמי שרוצה להכיר טובה צריך להוציא את התודה מן הפה, כלשון החינוך: אדם נפעל לפי פעולותיו ואמרי פיו.

הרב אליהו דיסקין מבאר: יהודי גר בארץ ישראל, יש לו אדמה שמוציאה פירות. אביו גר כאן, וסבו גר כאן. הכול נראה לו טבעי. כוח ההרגל מקהה את הכרת הטוב.

לכן חייבה התורה לומר את מקרא הביכורים: תזכור שהיית במצרים, היית עבד, לא היית כלום. תזכור מאין באת ולאן הגעת. שום דבר אינו מובן מאליו. ולכן ״הגדתי היום״ – גם מה שבאתי אל הארץ לפני מאות שנים, אני אומר היום, כל יום מחדש.

וזה כל ליל הסדר: ההגדה בנויה על דרשת מקרא ביכורים, ״מתחיל בגנות ומסיים בשבח״, לזכור את חסדי ה׳ מן ההתחלה.

ומביא הרב דיסקין את דברי הגר״א על הגמרא בברכות: למה אשה טובה נקראת ״מצא״, בלשון עבר, ואשה רעה ״מוצא״, בלשון הווה? כי את הטוב האדם מרגיש רק בהתחלה ואחר כך מתרגל, ואת הקושי הוא מרגיש כל הזמן. החכמה של יהודי היא לזכור את החסדים כל הזמן.

אדם מרגיש שכל מה שיש לו מגיע לו. אבל גם כשחסר משהו, צריך לזכור את חסדי ה׳ מן ההתחלה.

בהגדה של פסח דרשו ״ארמי אובד אבי״ על לבן, שביקש לעקור את הכול. הוא רק רצה להרוג, וה׳ חשב לו את המחשבה כאילו עשה.

ויש ללמוד מכאן לטובה: אם אצל רשע המחשבה נחשבת כמעשה, קל וחומר אצל יהודי שרוצה לעשות טוב ולא הצליח. מידה טובה מרובה, והרצון הטוב שלו נחשב כאילו עשה.

והרשב״ם מפרש ״ארמי אובד״ על אברהם אבינו, שהיה נודד מארם. ולפי זה מבואר איך גר יכול לומר ״אבי״ – אברהם הוא אב לכל הגרים.

הרב ברוך רוזנבלום מביא בשם רבי מנחם זמבה: המרגלים הוציאו דיבה על הארץ דרך הפירות שלה – אשכול ענבים, רימון ותאנה. הם אמרו: כמו שהפירות משונים, כך גם אנשיה.

ומצוות הביכורים מתקנת את החטא הזה. יהודי לוקח את אותם פירות של הארץ, עולה איתם לירושלים בשמחה ומודה: ״ויתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש״. מה שהמרגלים השתמשו בו לגנות, אנחנו משתמשים בו לשבח.

והמדרש אומר שבזכות שלושה דברים שנקראו ״ראשית״ נברא העולם, ואחד מהם הוא הביכורים.

רש״י מבאר שעמלק בא על כי אמרו ״היש ה׳ בקרבנו אם אין״. וכך אומר ה׳: תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים היש ה׳ בקרבנו? חייכם, שהכלב בא ונושך אתכם, ואתם צועקים אלי ותדעו היכן אני.

יבוא עמלק כפוי טובה ויפרע מעם כפוי טובהמדרש תנחומא, בשלח

ונראה לי פירוש הדברים: המחשבה ״היש ה׳ בקרבנו״ באה מכך שלא זוכרים את חסדי הבורא שכבר היו. אילו זכרו, לא הייתה עולה בלב המחשבה שה׳ עזב אותם בשעת צרה. וזהו עניין הביכורים: לזכור את חסדי ה׳ בעבר.

ולכן נסמכה פרשת הביכורים לעמלק: מצוות הביכורים, שכולה הכרת טובה, היא הכוח שמכניע את עמלק בכל דור.

במגילת אסתר, נקודת המפנה היא בלילה ההוא, כשנדדה שנת המלך ואחשוורוש נזכר שמרדכי הציל את חייו. הוא שואל ״מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה?״ – והוא רוצה להכיר לו טובה.

תחילת המפלה של עמלק כפוי הטובה באה מהתעוררות הכוח של הכרת הטוב.

בתחילת הפרשה מופיע דבר שאין דרכו בכך: לא סתם שמחה, אלא שמחה ״בכל הטוב״, כל הטוב האפשרי. איך זוכים לזה? על ידי הביכורים, כשאדם מתרגל להודות לה׳ יתברך.

ובסוף הפרשה יש קללות נוראות. מדוע? ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה״. נורא ואיום: כל הברכה בעולם וכל הקללה תלויות בשאלה אם תהיה לנו מידת הכרת הטוב.

והאור החיים מוסיף: ״כל הטוב״ הוא התורה, שכוללת את כל הטובות שבעולם. ואילו היו בני אדם מרגישים את מתיקותה, היו מתלהטים אחריה.

הרב בן ציון הכהן קוק מבאר: יש צורך גדול לצוות על כך. רוב בני העולם מסתובבים ממורמרים למרות הטובה והשפע. לא רק משום ש״מי שיש לו מנה רוצה מאתיים״, אלא שהם כלל לא מכירים בטובה שמורעפת עליהם, וממילא אינם שמחים.

וכך כתב הגראי״ל שטיינמן: ״טוב ה׳ לכל״, וכל הנבראים מרגישים טוב ושמחים, חוץ מהאדם, שאם חסר לו דבר אחד כבר אינו מרוצה.

לכן מצווה התורה ״ושמחת בכל הטוב״: גם כשחסר משהו, חובה להתבונן בכוס המלאה. ויש בזה שני חלקים: לשים לב לטובות שה׳ נותן, ולשמוח בהן ולא להיות מן הנרגנים.

מהכוזרי משמע שיש מצווה לשמוח גם לפני שמגיעים להכרת הטוב. מדוע?

הרב שמחה הכהן כותב בספרו שהבעל צריך להרגיש שטוב לאשתו. אדם נהנה כשהוא רואה שהיטיב לשני. אבל לא מספיק לו שהיטיב – הוא רוצה לראות שהשני נהנה מזה.

כך גם ה׳ נותן לנו מתנות. עוד לפני שאנחנו דנים בהכרת הטוב, התמורה הטובה ביותר שאפשר לתת לבורא עולם היא שתיהנה ממה שנתן לך.

ועוד כותב שם: דרכה של אשה לחשוב שאם בעלה רגיש, היא תספר לו את הבעיות שלה. צריך לדעת שגם בורא עולם מסכים לשמוע את הבקשות, אבל לא לשכוח להודות – זה חשוב לו מאוד.

בספר ״באר הפרשה״ מבואר שהתורה רומזת כאן: קל לשמוח לפני שבאה הצרה, וקל לשמוח אחרי שעברו הזמנים הקשים. אבל מה שה׳ מבקש הוא שגם בשעה שאדם עובר נסיונות קשים, בגשמיות וברוחניות, ידע ויאמין שהכול לטובה.

אבינו, אב הרחמן, דורש את טובתו כל הימים. מי שמתחזק כך ולא נופל לעצבות, אהבתו וחביבותו גדלות לפני המקום.

נראה שאין זו רק מצווה. היהודי מודה לקדוש ברוך הוא על שזכה לקיים את המצוות, ואחרי הודאה נפתחים שערי שמים, כמו אחרי ברכת המזון.

ואם תשאל: איפה ההודאה כאן? כשאדם אומר ״עשיתי ככל אשר צויתני״, הוא מודה שזכה לזה. ועוד, הוא מודה על השפע העצום, שהבורא שלח דרכו את פרנסת הלויים והעניים.

ולכן חז״ל קראו לזה ״וידוי מעשרות״. כדי להודות באמת על שזוכים לקיים מצוות, צריך להרגיש בכל הלב שלא מגיע לנו כלום. ואין וידוי גדול מזה.

ועוד חידוש: בספר החינוך ובמדרש מבואר שהבקשה ״השקיפה״ נאמרת גם אחרי הביכורים. זו ראיה שאחרי הודיה שערי שמים פתוחים.

במדרש תנחומא אמר רבי אבהו: בוא וראה כמה פתחון פה יש לעושי מצוות. אדם שיש לו עניין אצל המלכות, נותן הרבה ממון עד שמגיעים אותו אל המלך, וגם אז ספק אם ייעשה רצונו.

אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. יורד אדם לתוך שדהו, רואה אשכול שביכר, תאנה שביכרה, רימון שביכר, מניח אותם בסל והולך לירושלים. עומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו, על ישראל ועל ארץ ישראל, ״השקיפה ממעון קדשך״.

ולא עוד, אלא שהיה אומר: איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה. ויצאה בת קול ואמרה לו: תזכה לשנה הבאה ותביא כהיום הזה.

חז״ל תיקנו לקרוא את הקללות שבמשנה תורה לפני ראש השנה, ״כדי שתכלה השנה וקללותיה״. אבל שימו לב: לפני הקללות, הפרשה פותחת בביכורים ובתודה.

ובהליכות שלמה מובא מהגרש״ז אויערבך: מה שמורגל בפי הבריות בסוף השנה לאחל שהשנה הבאה תהיה טובה מהשנה שחלפה – יש להיזהר בזה שלא להיות כפויי טובה של מקום. צריך להודות גם על כל החסדים והטובות שהיו במשך השנה, ולייחל שימשיכו גם הלאה.

וכך כתב הרמב״ם בהלכות ברכות: אדם צועק על העתיד ומבקש רחמים, ונותן הודיה על מה שעבר. ובסליחות אנחנו אומרים ״באו שעריו בתודה״ לפני הבקשות. וכשמודים ומבינים שהכול חסד, אפשר לבקש על העתיד, כמו שאומרים בנשמת: ״עד הנה עזרונו רחמיך… ואל תטשנו ה׳ אלוקינו לנצח״.

הרמב״ן בסוף פרשת בא כותב יסוד גדול: אין לעליון חפץ בתחתונים אלא שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו.

וכך כתוב בישעיהו: ״עם זו יצרתי לי, תהילתי יספרו״. וחובת הלבבות מעמיד את כל עבודת ה׳ על הכרת הטוב.

ולהיפך, אמרו שאין דבר שנוא לפני הקדוש ברוך הוא כמו כפיות טובה. ובספרים מבואר שכפיות טובה עלולה גם לגרום שהשפע לא יבוא כראוי.

מכאן שאדם צריך ליצור לעצמו חידוש במצוות, כאילו היום נצטווה עליהן.

ובהמשך: ״וה׳ האמירך היום להיות לו לעם סגולה… ולשמור כל מצוותיו״. לכאורה תמוה: הפסוק בא לומר מה ה׳ נותן לנו בשכר המצוות, ולמה הכניס כאן שוב ״ולשמור כל מצוותיו״? אלא ללמדך שאין מתנה גדולה יותר בעולם הזה מקיום המצוות עצמן.

והספורנו מבאר את השמחה בהר עיבל, ״וזבחת שלמים… ושמחת לפני ה׳״: שמחת הברית ראויה להם, להראות שהם מקבלים את הברית בשמחה, ״ישמח ישראל בעושיו״.

היסוד של כל הארורים הוא דברים שעושים בסתר, שבני אדם אינם רואים ובית הדין אינו יכול לתפוס.

״ארור מכה רעהו בסתר״ – רש״י מבאר שזה לשון הרע: מכה את חברו בדיבור, כשהוא אינו נמצא. ״ארור משגה עיוור בדרך״ – מי שנותן עצה רעה למי שאינו יודע.

ו״ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת״ – יש מי שדרש: מי שיכול לחזק ולקרב יהודים שהתרחקו מהתורה, ואינו עושה זאת.

וכי לא לעבוד בכלל אינו גרוע יותר מלעבוד בלי שמחה?

הרב זוננפלד מבאר: אין כוונת התורה שבגלל חוסר השמחה עצמו נענשו. אלא שחוסר השמחה גרם שבסוף לא שמרו מצוות בכלל, כמו שכתוב שני פסוקים קודם, ומזה באו כל העונשים.

וראיה לזה הסיפור המפורסם על רבי משה פיינשטיין, שנשאל מדוע בארצות הברית חלק מהילדים נשארו שומרי שבת וחלק לא. והשיב: היכן שההורים לא החדירו שמחה בבית, הילדים לא המשיכו לשמור.

שמחה היא שורשים באדמה. ולכן החמירה התורה לשמח חתן וכלה בשבעת ימי המשתה – שהשורשים של הבית החדש ייטעו בשמחה. ואילן שאין לו שורשים, כשבאה הרוח היא עוקרת אותו והופכת אותו על פניו.

נראה לומר דבר מבהיל: רוחות ההשכלה שנשבו באירופה מצאו לב פתוח, ויתכן שהסיבה הייתה חוסר שמחה בשמירת המצוות. כשהחינוך נעשה רק מתוך הרגל, ״כי כולם כך עושים״, בלי שמחה ובלי שורשים, הרוח עקרה בקלות.

והנה גם היום יש רוחות סערה, של האינטרנט ודומיו, ואינני יודע מה ילד יום. רק כמדומני שאם רוצים להצליח, חייבים להחדיר שמחה לחיים.

ועוד יתכן שהקדוש ברוך הוא רוצה מאיתנו בדורנו לא רק את דרך היראה והפחד, אלא מאוד רוצה שנכניס את דרך השמחה והאהבה לתורה.

רש״י מבאר: בעוד שהיה לך כל טוב. יש מי שכתב: ״תחת אשר״ הוא תוצאה. כשהיה לך הכול, בלי דאגות וייסורים, ובכל זאת לא עבדת את ה׳ בשמחה, זה מתכון בטוח שתגיע למצב שלא תקיים את המצוות בכלל. ומשם ״ועבדת את אויביך… בחוסר כל״.

והאריז״ל פירש ״מרוב כל״ – יותר מרוב כל: השמחה במצווה צריכה להיות גדולה יותר מכל השמחות שבעולם.

ובורא עולם, שיצר את כל ההנאות שבעולם, אומר שכשעשית מצווה יש לך על מה לשמוח. אתה חושב שאין? אתה חכם ממנו?

השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו, שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבברמב״ם, הלכות לולב ח, טו

הרב חיים לידר מביא שרבנו יונה ורבנו בחיי כתבו שחובה עלינו לעבוד את ה׳ בשמחה.

והרמב״ם מדייק: ״כל המונע עצמו״. השמחה היא ״עבודה גדולה״ – יש לעבוד עליה, ומי שמונע את עצמו ממנה נתבע. ומי שקשה לו מחמת צער וייסורים, וממשיך לקיים מצוות, גם זה הישג גדול.

המאה קללות באות מפני שלא מודים. לכן תיקן דוד המלך מאה הודאות. כך כתב הרוקח, והביאו האליה רבה: מאה ברכות להגן מפני תשעים ושמונה הקללות, ועוד ״כל חלי וכל מכה״ – יחד מאה.

ומובא שבימי דוד מתו מאה אנשים בכל יום, עד שתיקן מאה ברכות.

וראה זה פלא: ״מזמור לתודה״ הוא מזמור ק׳ בתהילים, ושם כתוב ״עבדו את ה׳ בשמחה, באו לפניו ברננה״ – ההפך הגמור מ״תחת אשר לא עבדת בשמחה״. מי שמודה כשהוא בשמחה, נפתחים לו מאה שערי ברכה.

משמעות הפסוק מדהימה: כל המצוות נועדו להביא את האדם ליראה.

והרב ישראל טל אמר שהגדרת יראת שמים היא להסתכל על כל דבר כמו שה׳ רוצה שנסתכל עליו.

רש״י מבאר: לב לדעת – להכיר את חסדי המקום ולהידבק בו. ומתאים הדבר עם דברי הכוזרי, שהקללות באו מפני שלא הודו לה׳ על הטוב. לכן נסמך מיד אחרי הקללות: יש לכם עוד עבודה בהכרת הטוב. ולמדנו שהכרת חסדי המקום גורמת להידבק בו.

ובגמרא (עבודה זרה ה, א) אמר משה לישראל: כפויי טובה בני כפויי טובה! בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא ״מי יתן והיה לבבם זה להם״, היה להם לומר: תן אתה.

מכאן למדנו: גם לב ועיניים ה׳ נותן, ולמי הוא נותן? למי שרוצה מאוד ומבקש. שה׳ לא נתן – אתם האשמים, כי לא ביקשתם. וכמו שרש״י מבאר, ביום שרצו ובאו אל משה, נאמר ״היום הזה נהיית לעם״.

והרב משה שטרנבוך כותב בספרו טעם ודעת: אין הכוונה שלא הייתה להם הכרת הטוב כלל. אלא לפי כמות הנסים שראו, היו צריכים להכיר טובה הרבה יותר, וזה היה חסר.

רש״י מבאר: ״והתמכרתם״ – אתם בעצמכם תנסו להימכר, ולא ירצו לקבל אתכם. לכאורה, אם עם ישראל לא נמכר לעבדות, מה רע בזה?

שמעתי מאחי יוסף לבאר: הדבר קרה לצערנו בשואה. יהודים הגיעו למחנות וניסו בכל כוחם להתקבל לעבודה, עבודה של עבדים. הצעירים עמדו על בהונות רגליהם כדי שיקבלו אותם.

ובכל זאת ״ואין קונה״. את רובם שלחו אל המוות, רחמנא ליצלן. אנחנו רואים כיצד הקללה הזו התקיימה ממש.

שמעתי מהרב שהכוונה לגרמניה, שסמלה היה נשר. הם באו מרחוק במטוסים, ״כאשר ידאה הנשר״. ולא ריחמו על זקנים ועל צעירים, כמו שכתוב בפסוק הבא.

ומעניין: מלחמת העולם השנייה פרצה ביום שישי, י״ז באלול תרצ״ט, ערב שבת פרשת כי תבוא. יום זה מצוין בכל מקום כיום פריצת המלחמה.