חידושים לפרשת כי תצא

חודש אלול הוא חודש של קרבה. ״אני לדודי ודודי לי״, ״המלך בשדה״, ובאותיות ״את לבבך ואת לבב״ רמוז שמו של החודש. בחודש הזה הקדוש ברוך הוא מתקרב אלינו ואוהב אותנו יותר.

ומצוות ״והלכת בדרכיו״ מלמדת: כמו שה׳ מתקרב אלינו, כך גם אנחנו מתקרבים למי שקרוב אלינו. אלול הוא זמן מסוגל במיוחד לקרב את הלב בין איש לאשתו, ולכן התורה קוראת לנו דווקא עכשיו את כל דיני הבית.

ויש כאן גם מידה כנגד מידה. אדם שמקרב את רעייתו זוכה שגם הקדוש ברוך הוא מקרב את רעייתו, היא כנסת ישראל.

אין הקדוש ברוך הוא אוהב אלא למי שאוהב את ישראל, וכל מה שאדם מגדיל אהבתו לישראל, גם הקדוש ברוך הוא מגדיל אהבתו עליומסילת ישרים, פרק יט

מבואר בליקוטי מוהר״ן שבחודש אלול אדם יכול לתקן את החסרונות שנוצרו בגללו. מי שמתקן את לבבו, מתקן בשורש, וממילא מתקן גם את לבב התלויים בו.

הרמב״ן בפרשת נצבים מבאר את ״שורש פורה ראש ולענה״: האב הוא השורש, והבן הוא הנצר שיוצא ממנו. אבא ובנו מחוברים זה לזה, והחיבור הזה לא נגמר כשהילד נולד. גם אחר כך, כשהאב חוזר בתשובה, זה משפיע על בניו.

ומכאן חידוש נפלא: אב שרוצה ילדים טובים יותר, מתחיל מעצמו. אם יוסיף אהבה לאשתו, יתקן גם את לב ילדיו.

הפתח מרמז על מלחמה ידועה, המלחמה עם האויב הגדול ביותר שיש לאדם. כך כותב חובת הלבבות:

בן אדם, ראוי לך לדעת, כי השונא הגדול שיש לך בעולם הוא יצרך הנמסך בכוחות נפשך והמעורב במזג רוחך… ואתה ישן לו והוא ער לך, ואתה מתעלם ממנו והוא אינו מתעלם ממךחובת הלבבות, שער יחוד המעשה, פרק ה

והפסוק מבטיח: ״ונתנו ה׳ אלוקיך בידך״. אבל מתי? רק כשיוצאים למלחמה. מי שנח בבית ומחכה, לא ינצח. לכן ההתבודדות, השעה שבה אדם יושב לבד מול בוראו ובודק את עצמו, היא מעלה גדולה כל כך: זו שעת המלחמה עצמה.

וכשיוצאים בחודש אלול, מקבלים סייעתא דשמיא מיוחדת.

השבי שהיצר לקח מאיתנו במשך השנה הוא ״שביו״. כל מה שהוא גנב: הזמן, השמחה, הכוחות, הלב.

התורה אומרת לנו שבחודש אלול אפשר לחזור ולקחת הכול בחזרה. מי שיוצא להילחם, לא רק מנצח, אלא גם מחזיר לעצמו את מה שאבד.

ומובא בספרים רמז בהמשך הפסוקים: ״ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים״ – אלו שלושים ימי אלול, ימי הבכי והתשובה. ואחר כך באה השמחה של חגי תשרי.

בפרשת כי תצא יש הרבה צרות: שבויה, אשה אהובה ושנואה, בן סורר ומורה. בפרשה הבאה, כי תבוא, יש ברכה: באים לארץ, גדלים פירות יפים, מעלים ביכורים לירושלים, ו״שמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה׳ אלוקיך״.

התורה מלמדת אותנו: כשיוצאים החוצה, מגיעות הצרות. כשבאים הביתה, מגיעה הברכה. כי סוד הברכה הוא הצניעות, וכמו שאמרו חז״ל, אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.

יש לדעת יסוד גדול: הקדוש ברוך הוא לא ברא דבר רע. היופי לא נברא כדי להסתיר אותו, אלא כדי להעיד על משהו פנימי וקדוש.

בית המקדש היה יפה. לא כדי שניהנה מהיופי בלבד, אלא כדי שנבין שיש כאן דבר קדוש מאוד. היופי החיצוני עוזר להגיע ליופי הפנימי. כשיש פנימיות, יש טעם לחיצוניות. כשאין פנימיות, אין לחיצוניות שום טעם, כמו לולב שהשדרה שלו יבשה, שפסול גם אם כל העלים לחים.

וכך מבאר ספר קול אליהו את הפסוק ״שקר החן והבל היופי, אשה יראת ה׳ היא תתהלל״: החן והיופי הם שקר כשאין עמם יראת ה׳. אבל אשה יראת ה׳ – היא תתהלל, וגם החן והיופי שלה מתהללים. לכן נשתבחו האמהות גם ביופיין.

ובגמרא (ברכות ה, ב) מסופר שרבי יוחנן ורבי אלעזר בכו יחד על ״שופרא דבלי בעפרא״, על היופי שעתיד לכלות בעפר. גם יופי הוא מתנה מאת ה׳, שיש לה ערך.

בספרי דרשו מן הלשון ״והיה״: הכתוב מבשר שהבן הבכור יהיה לשנואה. כלומר, מפני שהיא שנואה, הקדוש ברוך הוא פוקד אותה בבן, כדי לחנך את הבעל לשנות את יחסו אליה.

כך היה אצל לאה: ״וירא ה׳ כי שנואה לאה ויפתח את רחמה״. ה׳ עומד לצד מי שאינו נאהב, ונותן לה דווקא את הבכור, כדי שבעלה יראה את מעלתה.

ועוד רמז: ״הבכור״ – כל אות בו כפולה מהאות שלפניה בגימטריה (ב=2, כ=20, ר=200), כמו פי שניים שהוא נוטל.

רמז נפלא יש כאן: למה הוא נעשה סורר ומורה? כי אביו ואמו מדברים בשני קולות. כשההורים אינם מאוחדים, הילד אינו יודע למי לשמוע, ולבסוף אינו שומע לאף אחד.

וסמיכות הפרשיות מלמדת את אותו הדבר. מיד אחרי ״שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה״ בא בן סורר ומורה. רבים מן הספרים כתבו שזה עונש על מי שנשא אשה מתוך תאווה ולא לשם שמים. בגמרא (סנהדרין קז, א) דרשו מן הסמיכות. ובבעל הטורים ובספר מלמד התלמידים מבואר שגם כשהאשה שנואה, זה גורם לבן להיות סורר ומורה.

וכמו שהרגיל בנר, שענינו שלום בית, הויין ליה בנים תלמידי חכמים, כך מי שאין שלום בביתו, הילדים נפגעים. בספר הבית היהודי מובא משל: עץ שהפירות שלו מקולקלים, כי הוא לא מחובר היטב לאדמה.

קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם יותר ממלחמת גוג ומגוג, שנאמר: מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, וכתיב בתריה: ה׳ מה רבו צריברכות ז, ב

במלחמת גוג ומגוג כתוב ״למה רגשו גויים״, ולא כתוב ״מה רבו צרי״. אבל כשבנו של דוד קם עליו, הרגיש דוד שרבו צריו. אין צער גדול יותר מילד שאינו הולך בדרך הישרה.

ואם הצער הזה בא, כפי שלמדנו, מחוסר אחדות בבית, אנחנו לומדים מכאן כמה חמור חוסר שלום בית.

נפסק במשנה שאם אחד ההורים אינו מסכים, הבן אינו נידון. לכאורה, אם החשש הוא שבסוף ילסטם את הבריות, מה משנה מה ההורים חושבים?

שמעתי מהרב קובלסקי: כל עוד ההורים מאמינים בבן שלהם שיהיה טוב, הוא לא יהיה רוצח. רק כשההורים איבדו את האמון בילד וחושבים שיהיה רוצח, אז באמת זה מה שיהיה.

האמון של ההורים הוא כוח. הוא מחזיק את הילד, גם כשהוא עצמו עוד לא מאמין בעצמו.

רבי שמעון אומר בגמרא (סנהדרין עא, א) שבן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ונכתב רק כדי ״דרוש וקבל שכר״. וכי חסרים בתורה דברים לדרוש? אלא שמהפרשה הזאת יש הרבה מוסר השכל ללמוד.

הכלי יקר מדייק: בזקן ממרא כתוב ״ולא יזידון עוד״, ובעדים זוממים ״ולא יוסיפו לעשות עוד״. כאן לא כתוב ״עוד״, כי זה מעולם לא קרה. ״וכל ישראל ישמעו״ – ישמעו את הפרשה הזאת וייראו, הבנים מלהמרות את כבוד הוריהם.

ונראה שכתוב ״כל ישראל״ ולא ״כל הבנים״, כי הפרשה מטילה מורא גם על האבות: היא מלמדת אותם מה גורם לילד להתקלקל.

שמעתי מהרב דרוק: התורה לא רק אוסרת להתעלם. היא רוצה שנהיה אנשים שאינם מסוגלים להתעלם. שהלב לא יוכל לעבור ליד אבדה של יהודי בלי להתעורר.

ואם על שור או שה שאבדו אסור להתעלם, קל וחומר כשרואים יהודי שנשמתו אבדה, שהתרחק מאביו שבשמים. איך נוכל להתעלם ממנו?

״עמו״ – ביחד עם הבעלים. לא עומדים מהצד ומייעצים, אלא נכנסים ומרימים יחד.

ואמרו בעלי המוסר: כשאתה רואה את אשתך עמלה בבית ונושאת משא כבד, ״הקם תקים עמו״. אם התורה מצווה לעזור לחמור של אדם זר, קל וחומר שמצווה לעזור לאשה שבונה את הבית.

הרמב״ם מבאר שאין ראוי לנצל את רחמי האם, שאינה בורחת מפני שהיא שומרת על ילדיה.

הרמב״ן מאריך ומבאר: טעם המצווה אינו רחמים על הציפור עצמה, אלא שאנחנו נהיה רחמנים ולא יהיה בנו טבע של אכזריות. זה פירוש ״לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות״: לזכך את המידות שלנו. ולכן משתקין את מי שאומר שה׳ מרחם על הציפור – כי לא זה עיקר הטעם.

ומכאן יסוד גדול: מצוות החסד נועדו בעיקר להפוך את האדם עצמו לבעל חסד, ולא רק לעזור לשני. ואם התורה מקפידה כל כך שלא נצער אפילו ציפור, קל וחומר שאסור לצער יהודי.

הרקאנטי מביא מספר הזוהר: כשאדם משלח את האם, הממונה על העופות מתעורר לבקש רחמים לפני הקדוש ברוך הוא על הציפור שנודדת מקינה. והקדוש ברוך הוא נזכר בבניו שגלו מביתם, ככתוב ״כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו״, ומתמלא רחמים על כל הנודדים ועל כל העולם. ולכן שכרו של המשלח הוא ״למען ייטב לך והארכת ימים״.

ונתבונן: אם מי שגרם בעקיפין שה׳ ירחם על בניו מקבל שכר כזה, מה שכרו של מי שמרחם על אשתו? כתוב בספרים שכאשר אדם מרחם על רעייתו, ה׳ מרחם על רעייתו, כנסת ישראל. שכרו כפול ומכופל.

ולכן אדם לא יחשוב ״מגיע לה או לא מגיע לה״. הוא יחשוב: אני מרחם על רעייתי, וה׳ מרחם על רעייתו.

טעם המצווה: השור הולך מהר והחמור לאט. כשקושרים אותם יחד, החמור נאלץ לרוץ אחרי השור, וזה מצער אותו.

ואם התורה חסה על צער בעל חיים, קל וחומר שעלינו להיזהר שלא להושיב ילד שמתקשה ליד ילד מהיר, או לשלוח בחור לישיבה שגבוהה מדי בשבילו, שיצטרך כל הזמן לרדוף אחרי האחרים.

רש״י מבאר: אם באת להיזהר שלא תלקה בצרעת, זכור את מה שעשה ה׳ למרים, שדיברה במשה ונענשה.

והחפץ חיים מביא מן הספרא שזה פירוש ״לשמור מאוד״: שלא נשכח להיזהר מלשון הרע. הזכירה של מרים היא מצווה, ומי שזוכר אותה שומר את לשונו.

חז״ל דרשו את הסמיכות של שעטנז לציצית, ללמד שכלאים מותרים בציצית. ומסתבר שיש לדרוש גם את הסמיכות לפסוק הבא, ״כי יקח איש אשה״.

למה אסורים כלאים? כי אלו שני מינים שבטבעם אינם מתחברים. צמר הוא חסד, כמו ״הנותן שלג כצמר״, ופשתים הוא דין. ולכאורה גם איש ואשה הם שני מינים כאלה: האיש חסד והאשה דין, האיש רוחניות והאשה גשמיות. והתורה עצמה אומרת מיד ״ובא אליה ושנאה״, כאילו זה הסוף הטבעי.

אבל לפני כן יש פרשת ציצית, ושם מותרים כלאים. כי הציצית מזכירה את ה׳ יתברך, וכשה׳, אדון השלום, נמצא, גם הפכים מתחברים יחד. כך גם כלאים מותרים בבגדי הכהנים בעבודת המקדש, ששם ה׳ שוכן.

והש״י מאחד אותם, שהרי היו״ד הוא באיש והה״א באשה, לומר כי השם מחבר אותם אשר הם הפכיםמהר״ל, נתיבות עולם, נתיב גמילות חסדים פרק ד

אבל כשמתאחדים רק לשם הנאה, לשם לקיחה, ולא דבקים בקדוש ברוך הוא שהוא כולו טוב ומטיב, זה כלאים שאסור ללבוש.

הרא״ש כתב מן הסמיכות של ״גדילים תעשה לך״ ל״כי יקח איש אשה״ סמך למנהג שלוקחים טלית לחתן כשהוא נושא אשה. במנהגי מהרי״ל מובא שבארץ ריינוס גם נערים גדולים לא התעטפו בטלית עד שנשאו אשה, ובספר המנהגים מובא שפורסים טלית על ראשי החתן והכלה.

ולפי דברינו הדברים נפלאים: רק בחתונה מתגלית המטרה של הטלית, שבורא עולם מאחד את כל הנפרדים לאחד. החתן מתעטף בבגד שמראה שגם הפכים יכולים להתאחד כשהשכינה ביניהם.

וראה זה פלא: ציצית היא שמונה חוטים וחמישה קשרים, יחד שלוש עשרה, בגימטריה ״אחד״. ובגד אחד שיוצאות ממנו ארבע כנפות.

ולכן בפרשת ציצית כתוב ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״. ההפך מאחדות הוא התאווה, ״לתאווה יבקש נפרד״. ״למען תזכרו… והייתם קדושים״ – מי שלבו אחד, הקדושה שורה עליו.

קרבן תודה הוא קרבן נדבה. אדם מביא אותו כשהוא רוצה להודות. ובכל זאת אומר הנביא ירמיה: ״קול חתן וקול כלה… מביאים תודה בית ה׳״. ורבנו בחיי כותב שקרבן תודה בא גם על שמחות כמו שמחת חתן וכלה.

המהר״ל מבאר את הקשר: בקרבן תודה מקריבים חמץ ומצה, שהם הפכים, וזה מראה שה׳ אחד, שהוא מאחד את ההפכים. וכך כשמשמחים חתן וכלה, הזיווג של שני הפכים נעשה אחד על ידי ה׳, ובזה מתגלה אחדותו. ״ודבר זה דומה לגמרי להקרבת תודה מחמץ ומצה אל הש״י״.

וכשמודים לה׳, השכינה שורה במקום, כמו שכתוב ״ואתה קדוש יושב תהילות ישראל״. לכן החתן והכלה, שרוצים להתאחד, מודים לה׳, והשכינה שורה ומאחדת אותם.

בספר הבית היהודי במשנת הקבלה והחסידות מבאר: בזרעים, אחרי שנוצר הפרי, אי אפשר להפריד אותו. זה כבר איחוד גמור.

בבגד אפשר לפרום ולהפריד, ולכן זה עדיין לא נקרא איחוד. רק כשאדם לובש את הבגד ונהנה משניהם יחד, נעשה כאן איחוד בגופו.

המהר״ל מבאר: הציצית היא על הגוף, שגופו של אדם יהיה תחת עבודת ה׳. התפילין על המוח, מקום הנשמה. והמזוזה על הבית, שגם הדירה שלו תהיה של מצווה.

כך כל מה ששייך לאדם – עצמו, בגדיו ודירתו – דבוק בה׳. ולכן אמרו חז״ל שמי שיש לו תפילין בראשו, ציצית בבגדו ומזוזה בפתחו, לא במהרה הוא חוטא, שנאמר ״והחוט המשולש לא במהרה ינתק״.

ונראה שהם כנגד שלושת חלקי ״ואהבת״: בכל לבבך – הציצית, הגוף. בכל נפשך – התפילין, הנשמה. בכל מאדך – המזוזה, הבית והממון.

הרמב״ן מבאר שעמון ומואב היו חייבים להכיר טובה לבני אברהם, כי בזכות אברהם ניצל אביהם לוט מסדום. ומדהים לראות כמה מחמירה התורה במי שחסר בו רגש הכרת הטוב. הרי עברו לפחות שלוש מאות שנה!

הרב נבנצל מבאר: הם היו צריכים ללמד על כך במוסדות החינוך שלהם, עד שכולם ידעו. ומכיוון שלא עשו כך, אין להם מה לחפש בעם ישראל.

ונראה הטעם: מי שאין לו הכרת הטוב לא יוכל להגיע לאהבת ה׳, שכולה הכרת טובה. ולכן התורה חוזרת שוב ושוב על ״הארץ אשר ה׳ אלוקיך נותן לך״. ואולי גם מי שאין לו מידת הכרת הטוב, לא יצליח לבנות קשר עם אשתו.

ולמה הלחם והמים נזכרים לפני בלעם? אולי כי השחתת המידות של כפיות טובה חמורה עוד יותר, כי היא מגלה שהשורש עצמו פגום.

רואים מכאן שגם מי שעשה לך גם רעה וגם טובה, צריך להכיר לו טובה על הטוב.

ונראה שהטעם אינו בגלל שמגיע לו, אלא בגללך. האדם צריך להפנים בעצמו את רגש הכרת הטוב, ולהתרגל להסתכל רק על הטוב שהשני עשה לו ולא על הרע. והרע שהוא עשה – גם הוא בעצם טוב מאת ה׳.

וגם כאן, כל גלות מצרים הייתה לטובה, כדי שנדע אחר כך לחיות בהכרת הטוב לה׳ שהוציא אותנו משם. כמו אדם שמרחיק את ילדו מן הבית לכמה ימים, כדי שכשיחזור יידע להעריך ולהודות.

הקדוש ברוך הוא אינו מקזז מצוות כנגד עבירות. אפילו רשע שחטא הרבה, הוא משלם לו שכר טוב על המצוות שעשה, כמו שכתוב ״ומשלם לשונאיו אל פניו״.

ומצוות ״והלכת בדרכיו״ מחייבת אותנו להתנהג כך: לא להתייחס לרע שהשני עשה, אלא לטוב.

נראה שמטרת כל המצוות האלה היא לתת ליהודי את ההרגשה ששום דבר אינו שלו באמת. הכול מאת ה׳, ובלעדי ה׳ היה עבד.

ובמצוות שכחה, ״למען יברכך״ – אף על פי שלא התכוון לתת. מכאן למדו שמי שנפל ממנו מטבע ועני מצא אותו, מתברך. ומכאן גם חובת הכרת הטוב: אם ה׳ מברך אפילו מי שנתן בלי כוונה, כמה צריך העני להכיר טובה למי שהשאיר לו.

וורט מפורסם מהגאון רבי שלמה זלמן אויערבך: בלשון הקודש כותבים את הזמן לפני הדבר או אחריו, ולא באמצע. אומרים ״במשך שנה תלמד טור וגמרא״, ולא ״תלמד טור שנה אחת וגמרא״.

אלא שהתורה באה לומר: ״נקי יהיה לביתו״, להיפטר מהצבא ולהתעסק רק בבית – זה שנה אחת. אבל ״ושמח את אשתו״ – זה כל החיים.

וכך כתב גם ספר חרדים, וכן בספר יסוד ושורש העבודה, שהמצווה לשמח את האשה נוהגת כל ימי חייו.

על אותה דרך יש לומר גם על הבונה בית בארץ ישראל, שנכלל בפטור. ״שנה אחת״ נאמר רק על ״נקי יהיה לביתו״. אבל לשמוח על הזכות לגור בארץ ישראל, ובוודאי כשיש לו בית בה, צריך כל החיים.

מצוות ישיבת ארץ ישראל – כל עת ורגע שהאדם בארץ ישראל הוא מקיים מצוה זוספר חרדים

וממשיך החרדים: עיקר שכר המצווה הוא על השמחה הגדולה בה, כמו שכתוב ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה״. ולכן היושב בארץ ישראל צריך להיות שמח תמיד במצווה התדירה, מתוך אהבתו אותה.

רש״י מביא שגם מי שנטע כרם ובנה בית חוזר מעורכי המלחמה שנה שלמה. ובדפים שלי כתבתי: הטעם הוא שצריך להודות לה׳ שנה שלמה על הבית ועל הכרם, כמו שכתוב ״ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים לה׳״.

ואם שלושת הדברים שווים, צריך להיות להם טעם אחד. אם כן, גם הנושא אשה פטור שנה שלמה לא רק כדי ליצור קשר טוב עם האשה, כדברי החינוך, אלא גם כדי להודות לה׳ שזיכה אותו במצווה הגדולה הזאת. זה חידוש עצום: אדם צריך שנה שלמה לשבת ולהודות.

ולמה כתוב ״ושמח״ ולא ״והודה״? גם על הנהנה מסעודת חתן כתוב ״ואינו משמחו״, אף שהמצווה היא להודות. צורת ההודיה היא כשמשמח את החתן ומעורר אותו להתבונן בחסדי הבורא. כך גם לשמח את האשה פירושו לשבת יחד, להתבונן בחסדי ה׳ עלינו, ולעורר אותה לשמוח ולהודות.

ואם מצוות ״ושמח״ היא לכל החיים, כדברי הגרש״ז, הרי גם ההודיה לה׳ על האשה היא לכל החיים.

רש״י מדייק: ״ושמח״ – הוא ישמח אותה, ולא שישמח יחד איתה. וזה יסוד גדול. הבעל לא יחכה שאשתו תשמח ואז ישמח איתה. הוא ידאג לבוא לביתו שמח, וכך יוכל לשמח אותה.

חז״ל אמרו ״השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה״. מי שיש לו אשה, יש עליו חיוב לשמח, וממילא ה׳ נותן לו שמחה.

והרב מרגולין מדייק את המילים ״אשר לקח״: כמו ״והשיב את הגזילה אשר גזל״, שפירושו כעין שגזל, כך כאן – ישמח אותה כעין שלקח. באותה שמחה שבה לקח אותה, כך ישמח בה תמיד, בלי שהזמן ישחק את ההערכה וההוקרה.

ואפשר לעשות זאת בהתבוננות במעלות שראה בה בזמן שלקח אותה.

שני הפסוקים סמוכים, ויש ללמוד מכך. אפשר לומר: כשאתה לוקח כלה, אל תמשכן את הוריה. אל תאמר ״עד שלא יביאו לי רחיים ורכב, סידור מלא, אינני מתחתן״. למה? ״כי נפש הוא חובל״ – אתה הורג את חותנך בחובות.

ועוד נראה: התורה פוטרת את החתן מכל דבר, כדי שיבין שהדבר החשוב ביותר בחייו הוא לשמח את אשתו ולבנות קשר. ״כי נפש הוא חובל״ – מי שמצער את אשתו, פוגע בנפשה ובחיבור שביניהם.

ברחמי ה׳ זכיתי להבין איך אפשר לקיים את המצווה הזאת כל יום. האשה מכינה ועושה לבני הבית דברים רבים בכל יום. היא עובדת, והיא מצפה לשכר.

וכיצד משלמים לה? במחמאות ובהכרת הטוב. יש תשלום במטבעות של מילים. וכך כתב החזון איש, שטבעה של האשה להתענג על חינה בעיני בעלה, ואליו עיניה נשואות.

אם כן, מי שאומר מילה טובה והודיה על כל מה שנעשה בבית, באותו יום, מקיים ״ביומו תתן שכרו״.

מבאר נפש החיים שכרת הוא ניתוק החוט שמחבר בין הנשמה לבין בוראה. לא כל החוטים, אלא חוט אחד.

ולפי זה, הגט מנתק את החיבור שבין שתי נשמות. וכעין זה מובא בשם החתם סופר. וצריך לדעת: לא צריך להתגרש כדי לפגוע בחוט הזה. כל חסרון באהבה בין איש לאשתו הוא כריתה מסוימת בחיבור שבין שתי הנשמות.

ומי יודע, אולי חסרון באהבה בין בני זוג חמור כמו עבירה שיש בה כרת.

מובא בשם החפץ חיים שבעניני צניעות צריך להחמיר, כי כתוב ״ושב מאחריך״ – השכינה מסתלקת.

ומכאן אשה שמתלבשת בצניעות יכולה לחשוב: אינני רוצה שה׳ יצטרך לעזוב את בניו בגללי. ואדרבה, בזכות הצניעות שלי השכינה תשרה בעם ישראל, ומידה טובה מרובה.

ועוד: אם פירוד ופריצות גורמים שה׳ עוזב, ממילא כשיש אחדות וקדושה בין איש לאשתו, ה׳ נמצא. יש לנו מקור בתורה לכך שזכו – שכינה ביניהם.

החזקוני מבאר: אם לא צעקה בעיר, כשהיה מי שיושיע, זה מוכיח שהסכימה. הצעקה היא העדות לרצון.

ומכאן מביא בספר ״השכל וידוע אותי״ בסוף ההקדמה: אדם יבוא לשמים ויאמר ״לא הצלחתי נגד היצר״. יאמרו לו: אבל למה לא צעקת? למה לא ביקשת עזרה מן השמים? זה מראה שלא כל כך רצית.

ומובא משל בספר ״האמנתי כי אדבר״: רופא תורן שישב בלילה, וחולה סבל ולא צלצל בפעמון. בבוקר שאלו אותו: למה לא קראת? הרופא היה שם כל הלילה.

ובשדה כתוב ״צעקה… ואין מושיע לה״ – ואם יש מושיע, חייב להושיע בכל מה שיכול.

רש״י מבאר את הסמיכות: אם שיקרת במידות ובמשקלות, היה דואג מגירוי האויב. כשאין משא ומתן באמונה, מגיע עמלק.

ונראה שכתוב כאן דבר נפלא: עמלק מגיע מחוסר אמונה, והוא הולך כשיש אמונה. כך גירש אותו משה, ״ויהי ידיו אמונה״.

עמלק הוא המפריד. מלשון ״מולק״, חותך – בין אדם לבוראו ובין איש לאשתו. הוא בא ״ברפידים״, ודרשו: בפירודים. ״אשר קרך״ ו״ויזנב בך״ רומזים לפגיעה בקדושה ובשלום שבין בני הזוג.

וכך רואים במגילת אסתר: להמן אין שלום בית, ולכן הוא מצווה ״להיות כל איש שורר בביתו״. והוא גם מפריד בין אחשוורוש לאשתו. ולכן אין השם שלם ואין הכסא שלם עד שיימחה עמלק.

מתי מגיע המפריד? כשאין דבקות בה׳. כפי שיעור הדבקות של האדם בה׳, כך אשתו דבקה בו. וכך דרש בספר על מגילת אסתר ״גנזי המלך״: ״להיות כל איש שורר בביתו״ – מתי? ״ומדבר כלשון עמו״, כשיהודי מדבר מה׳ בתוך ביתו.

ואולי לכן בא עמלק אחרי ״מסה ומריבה״, אחרי ריב בני ישראל. ונפלא שסיום פרשת האשה הוא עמלק, ושסיום המגילה הוא ״ודובר שלום לכל זרעו״ – ההפך הגמור מעמלק.

עמלק מפריד על ידי כפיות טובה. ״אשר קרך״ – מלשון מקרה. ברגע שהכול מקרה, אין למי להכיר טובה. ועמלק בגימטריה ״גאווה״ (240), שאומרת ״הכול מגיע לי״.

לכן משה בונה מזבח מיד אחרי הניצחון על עמלק, וקורא לו ״ה׳ ניסי״: הכול מאת ה׳. ולכן עמלק בא אחרי שהתלוננו על המן, ״ונפשנו קצה בלחם הקלוקל״.

יבוא עמלק כפוי טובה ויפרע מעם כפוי טובהמדרש תנחומא, בשלח