חידושים לפרשת שופטים

כדאי לשים לב כמה פעמים מופיע בפרשה הצירוף ״ה׳ אלקיך נותן לך״. הדבר החשוב מכל הוא שאדם יידע שכל מה שיש לו ניתן לו מאת ה׳. וזה שורש אהבת ה׳: מי שיודע שהכול מתנה, אוהב את הנותן.

ו״תתן לך״ – בשבילך, בתוכך. התורה מלמדת: אתה צריך להיות השופט של עצמך. לעבור בסוף היום על מה שעשית, ולשפוט בכנות – האם אני בסדר? וצריך גם שוטר: מי שרואה שהוא נופל שוב ושוב באותו דבר, צריך לקבוע לעצמו ״קנס״, תיקון מעשי.

אבל כל אדם צריך לדעת שהוא נגוע בשוחד – שוחד של תאוות המנוחה והתענוגים. רבי אלחנן וסרמן כתב שכל הכפירה שבעולם באה מן השוחד הזה. ואל יאמר אדם ״אני רואה טוב״, שהרי התורה מעידה ״השוחד יעוור עיני חכמים״.

ואם כן, איך אראה את האמת? ״צדק צדק תרדוף״ – לרדוף אחרי הצדק, לבדוק את עצמך כל יום היטב. והמסילת ישרים כותב על החשבון הזה: ״ויקבע עתים ושעות לזה, שלא יהיה משקלו עראי אלא בקביעות גדולה, כי רב התולדה הוא״. ועל מי שעושה כן נאמר ״ושם דרך – אראנו בישע אלוקים״.

הקדושת לוי מבאר: הקב״ה שופט את ישראל ביום הדין ברחמים ובחסד, אבל צריך ״התעוררות מלמטה״ כדי לעורר את מידת הרחמים למעלה. כשאנו כאן למטה מתנהגים בחסד ומלמדים זכות על כל יהודי, גם למעלה מתעוררת אותה מידה, ומלמדים זכות עלינו.

וזה ״שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך״ – אתה בעצמך מכין את השופט שלך לראש השנה, על ידי ״שעריך״ – ההתנהגות שלך. ״ושפטו את העם משפט צדק״ – כל אחד ילמד את עצמו לשפוט את העם לכף זכות, ואז במידה שאדם מודד – מודדים לו.

והחפץ חיים אמר: מי שמדבר זכויות על אחרים, מקבל בעצמו חנינה. וזה ״אבינו מלכנו, כתבנו בספר זכויות״ – שתדון אותנו לזכות. אבל זה תלוי בנו. ורבנו יונה כתב בספר היראה: ״והיה דן את כל האדם לכף זכות, למען יעבירו מן השמים את כל פשעיך וידונו אותך לכף זכות״.

ולכל אדם יש הזדמנויות רבות בכל יום, בתוך הבית, לדון את בני ביתו לכף זכות או לכף חובה. מי שמעביר על מידותיו שם – זוכה שידונו אותו בבית דין של רחמים.

בעל הטורים מבאר את הסמיכות: אף על פי שאדם עולה לרגל שלוש פעמים בשנה, ושם הכהנים והלוויים מלמדים אותו תורה, עדיין צריך שופטים ושוטרים בכל עיר.

יש כאן לימוד: חוויה רוחנית גדולה – חג, שבת, מעמד מרומם – אינה מחליפה את הסדר היומיומי. אדם צריך גם את ההתעלות וגם את הגבולות. הכהנים מלמדים, והשופטים שומרים.

חז״ל דרשו מילים רבות בדרך נוטריקון, כמו ״אברהם – אב המון גויים״. ויש לדרוש כך גם את המילה ״צדקה״: צ׳ – צדיק; ד׳ – דל, מי שמקבל, וכמו שאמרו ״גימ״ל דל״ת – גומל דלים״; ק׳ – קדוש; ה׳ – חמישית, ״עד חומש״.

והרמב״ם פוסק בהלכות מתנות עניים: ״עד חומש נכסיו – מצווה מן המובחר, ואחד מעשרה – מידה בינונית, פחות מכאן – עין רעה״. האות האחרונה במילה רומזת לשיעור המהודר של המצווה.

חז״ל דרשו: ״שוחד – שהוא חד״, ורש״י מפרש: ״הנותן והמקבל נעשים לב אחד״. מרגע שהדיין קיבל, הוא ובעל הדין כבר אינם שני צדדים – הם התחברו ללב אחד.

ויש להוסיף: ״שוחד – שח אחד״ – מדבר רק אחד. מכיוון שהנותן והמקבל התאחדו, הדיין כבר אינו יכול לשמוע את הצד השני. הוא אינו מתעלם בכוונה – הטענות של השני פשוט אינן נכנסות לאוזנו.

וזה נכון גם לנו. כל נגיעה – כבוד, תועלת, חיבה – הופכת אותנו ל״שח אחד״, ששומע רק צד אחד בוויכוח.

הגמרא בסנהדרין: ״מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלה טעמן ונכשל בהן גדול העולם״. נאמר ״לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו״, ואמר שלמה: אני ארבה ולא אסור. ונאמר ״לא ירבה לו סוסים… למען הרבות סוס״, ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב. ושניהם התקיימו בו.

שואל בעל ״לוית חן״: הרי בשוחד גילתה התורה טעם מפורש! היה מקום לחשוש שדיין גדול יאמר: ״אני חכם, אקח ולא אטה״.

מתרץ רבי יוסף שאול נתנזון, בעל ״שואל ומשיב״, בספרו ״דברי שאול״: ״כי השוחד יעוור״ אינו טעם שאפשר להתווכח איתו, אלא קביעה של תוצאה ודאית. התורה אינה אומרת ״אולי תוטה״, אלא ״יעוור עיני חכמים״ – גם החכם הגדול ביותר. כשהתורה עצמה מעידה שהתוצאה הכרחית, אין מקום לומר ״עלי זה לא יחול״.

האר״י הקדוש בליקוטי תורה מביא מדברי חז״ל: בשעת החורבן שאלו מלאכי השרת את הקב״ה: כתבת בתורתך ״ושפך את דמו וכסהו בעפר״ – וכאן ״שפכו דמם כמים״. כתבת ״אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד״ – וכאן הבנים נשחטים עם האבות. כתבת ״וצוה הכהן ופינו את הבית״ לפני שהנגע מטמא – וכאן נשרף בית ה׳. ענה להם הקב״ה: ״כלום יש שלום בעולם? הואיל ואין שלום – אין כלום״.

וזה רמוז בפסוק: ״בין דם לדם״ – כיסוי הדם; ״בין דין לדין״ – אותו ואת בנו; ״בין נגע לנגע״ – פינוי הבית. והתשובה: ״דברי ריבות בשעריך״ – המריבות והיעדר השלום הם שגרמו לכל זה.

והתיקון: ״וקמת ועלית אל המקום״ – לירושלים, ״עיר שחוברה לה יחדיו״, העיר שעושה את כל ישראל לחברים. ואפשר לרמוז: ירושלים – ״יראה״ ו״שלום״. קודם יראת הרוממות והכבוד, ומתוכה האהבה והשלום. וכל פעם שיהודי מוסיף שלום, הוא בונה עוד אבן בירושלים.

רש״י מפרש על פי הספרי: ״בין דם לדם – בין דם טמא לדם טהור; בין דין לדין – בין דין זכאי לדין חייב; ובין נגע לנגע – בין נגע טמא לנגע טהור״.

שימו לב לסדר. בדם ובנגע רש״י פותח בטמא, ובדין פותח בזכאי. מדוע? בענייני איסור, כל זמן שהספק לא הוכרע מחמירים – ולכן הטמא נזכר ראשון. אבל בדיני אדם, כל זמן שלא הוכח אחרת – האדם בחזקת זכאי, ״המוציא מחברו עליו הראיה״. לכן הזכאי ראשון.

וזו הדרכה לחיים: על עצמנו – להחמיר ולבדוק. על אחרים – להתחיל תמיד מ״זכאי״.

רש״י אומר: ״אפילו אומר לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין״. שמעתי שלא לחינם בחרה התורה בימין ושמאל: אלה הם דברים שתלויים בצד שממנו מסתכלים. מה שאצלי ימין, אצל מי שעומד מולי – שמאל. גם כשנראה לך שהחכמים אומרים הפוך, דע שייתכן שהם פשוט רואים את הדבר מכיוון אחר משלך.

ועוד: הקב״ה ציווה לשמוע לחכמים, והוא שליט על הכול. אם גרם שכך יפסקו – סימן שזה רצונו שנעשה. ואפשר להוסיף: ה׳ מעדיף אפילו שיהפכו ימין לשמאל, ובלבד שיהיה שלום ואחדות בישראל, ולא יהיו שתי תורות.

וכמה צריך ללמוד מכאן לימינו: להיזהר מאוד שלא לעשות מחלוקת בגלל הבדלי מנהג או שיטה.

בספרי מובא: ״ויהי בישורון מלך – כשישראל שווים בעצה אחת מלמטה, שמו הגדול משתבח למעלה״. ״יחד שבטי ישראל – כשהם עשויים אגודה אחת, ולא כשהם אגודות אגודות״. ורבי שמעון בר יוחאי ממשיל: שתי ספינות קשורות, ועליהן בנוי ארמון. כל זמן שהספינות קשורות – הארמון עומד. נפרדו – אין ארמון.

מכאן שמלכות שמים בעולם תלויה באחדות. וזה מה שאנו אומרים בכל בוקר על המלאכים: ״וכולם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה, ונותנים רשות זה לזה״. רש״י בישעיה מבאר שהמלאכים נוטלים רשות זה מזה, ואומרים קדושה כולם כאחד.

ולמה הכפל – ״מקבלים״ וגם ״נותנים״? בספר ״טללי אורות״ מובא בשם רבי ירוחם שכל הבריאה בנויה כמקבל ונותן: קודם מקבלים, ואחר כך נותנים הלאה. וכך בבית היהודי: הבעל נותן לאשתו כבוד ואהבה, והיא נותנת לילדים, וכך זורם השפע. כשהבעל אינו מכבד את אשתו – הצינור נסתם.

ובאבות דרבי נתן: ״כל המשים שלום בתוך ביתו – מעלה עליו הכתוב כאילו משים שלום בישראל על כל אחד ואחד״, כי כל אחד מלך בביתו.

רבנו יונה למד מכאן מקור בתורה להיות רודף שלום: אם עם אויבים בשעת מלחמה ציוותה התורה לפתוח בשלום – קל וחומר עם אחינו בני ישראל.

ובמסכת יבמות למדנו: ״מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום. גדול השלום, שאף הקב״ה שינה בו״. שרה אמרה ״ואדוני זקן״, וכשהקב״ה סיפר זאת לאברהם, אמר: ״ואני זקנתי״ – כדי שלא ייפגע.

ושימו לב: הקב״ה לא הסתיר את כל הסיפור. הוא אמר לאברהם ששרה צחקה, אבל השמיט את הפרט שהיה פוגע. זה השינוי המותר מפני השלום: לא שקר גורף, אלא עידון הפרטים הפוגעים, ושמירה על האמת שבעיקר.

חז״ל דרשו ״למען הרבות סוס״ – אפילו סוס אחד יותר מן הצורך אסור. יש כאן לימוד גדול בדרכי היצר: הוא אינו בא בבת אחת לבקש עבירה גדולה. הוא מתחיל בפריצה קטנה, ״רק עוד סוס אחד״, ומשם ממשיך בהדרגה. הצעד הראשון הוא שפורץ את הגדר.

ועוד: אם למלך ציוותה התורה ״לבלתי רום לבבו מאחיו״ – למלך, שיש לו סיבה להתגאות – כמה צריך כל יהודי רגיל להיזהר מגאווה.

המסילת ישרים בפרק כה למד מכאן איך קונים יראת שמים: על ידי לימוד והתבוננות מתמדת בכך שה׳ משגיח על הכול. ולמה ״ילמד״? כי היראה בורחת מהאדם בקלות, וצריך ללמד את עצמו שוב ושוב.

ומכאן שלימוד החומש הוא סגולה נפלאה ליראת שמים – במיוחד כשלומדים מתוך חיפוש של יראה. מסופר שרבי ירוחם ממיר שאל את רבי שמחה זיסל מקלם איך להתחזק באמונה, וענה לו: ילמד בכל יום חומש עם רש״י, ומתוך זה הכול יתורץ. ורבי ירוחם סיפר שהתקופה שבה למד חומש עם רש״י ועם המפרשים עם בנו הצעיר בכל יום, הייתה היקרה ביותר בחייו. וכך ענה גם החפץ חיים: התרופה הטובה ביותר לאמונה היא לימוד פרשת השבוע עם רש״י.

ובליקוטי מוהר״ן למד מ״וקרא בו… למען יאריך ימים״ שמי שמוציא את דברי התורה בפיו, ולא רק במחשבה, זוכה לאריכות ימים וליראת שמים. ״מוות וחיים ביד הלשון״.

רש״י: ״התהלך עמו בתמימות, ותצפה לו, ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות, ואז תהיה עמו ולחלקו״. בספר חרדים מנה כאן את מצוות הביטחון: אל תדאג מה יהיה, סמוך עליו שידאג לך שיהיה הכי טוב בשבילך. וצריך להתבונן איזה שכר מובטח – ״עם ה׳ אלקיך״, להיות בחלקו של ה׳.

הביטוי ״תמים״ מופיע אצל נח – ״תמים היה בדורותיו״ – ואצל אברהם – ״התהלך לפני והיה תמים״. ואפשר לבאר: אל תהיה ״חכם״ שחושב ״אני יודע מה טוב לי, כך או כך״. לך בראש תמים, והאמן שמה שה׳ עושה הוא הטוב ביותר. ״רצה באשר ירצך יוצרך״.

ויש שחידשו שהביטחון השלם אינו להאמין שמה שאני רוצה יקרה, אלא להאמין שהטוב ביותר יקרה. כי מי שבוטח שרצונו יתקיים, עדיין חושב שהוא יודע מה טוב. ובאור החיים: ״תמים״ – שלם, שלא יחסר לך דבר. מתי? ״עם ה׳ אלקיך״ – כשתסמוך עליו.

רבנו יונה מונה כאן את מצוות הביטחון: ״שאם יראה אדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת ה׳ בלבבו ויבטח עליה״.

ורש״י על ״שמע ישראל״: ״אפילו אין בכם אלא זכות קריאת שמע בלבד, כדאי אתם שיושיע אתכם״. זה יסוד גדול בביטחון: שלא יאמר אדם ״יש לי עבירות, ה׳ לא יושיע אותי״. אפילו מצווה אחת – די. ״והבוטח בה׳ חסד יסובבנו״ – כל מי שבוטח. ואפשר לדרוש: אפילו אין בכם אלא ״שמע ישראל״ – אמונה ואהבת ה׳ – כבר ראויים לישועה.

ועוד למדנו מכאן: לפני שהשוטרים אומרים ״מי האיש הירא ורך הלבב״, הכהן מחזק. ובסוף, ״ופקדו שרי צבאות בראש העם״ – זקיפים שמחזקים את הנופלים. מכאן דרך לכל מי שמדבר עם אחרים: לפתוח בחיזוק, לסיים בחיזוק, ובאמצע – התעוררות.

הרמב״ם בהלכות דעות כותב: ״דרך בעלי דעה שיקבע אדם לו מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה״, ולומד זאת מהפסוקים כאן. אבל בפסוק הבית קודם לכרם.

החתם סופר מתרץ: הפסוק מדבר במי שנטע כרם ״ולא חיללו״ – כלומר, עוד לא הגיע לשנה הרביעית שבה פודים את הפירות. בפועל הוא נטע קודם, אבל עד שהכרם נגמר לגמרי, הבית כבר היה בנוי. הפסוק מונה לפי הזמן שבו כל דבר נשלם, ולא לפי הזמן שבו התחילו בו.

הרמב״ם בהלכות מלכים פוסק: ״הבונה בית וחנכו, והנושא ארוסתו… ומי שחילל כרמו – אין יוצאין עד תום שנה… מפי הקבלה למדו שיהיה נקי שנה, בין לבית שקנה, בין לאשה שנשא, בין לכרם שהתחיל לאכול פריו״.

הרב קוק, רבה של רחובות, ביאר: יש מחכמי העמים שאמרו שאין משמעות לטובות או לרעות שעוברות על האדם, כי העולם הזה חולף. אבל דרך התורה היא אחרת – כשמגיעה לאדם טובה, עליו לשמוח בה, כי היא באה מאת ה׳, ולהודות עליה. הבית הוא הקן של האדם, והכרם – פרנסתו. כדי שיוכל לשבת, להתבונן ולהודות לה׳ כראוי, נתנה לו התורה שנה שלמה.

כן – כל היום. במדרש תנחומא: ״רשע בחייו חשוב כמת, מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת ואינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך. אבל הצדיקים מברכים על כל דבר ודבר״. החיים האמיתיים הם חיים של הודיה.

חז״ל דרשו: ״כאשר זמם – ולא כאשר עשה״. אם הנידון כבר נהרג על פי עדותם, העדים הזוממים אינם נהרגים. הרמב״ן מבאר: אם ה׳ הניח שהנידון ייהרג, כנראה הגיע לו, שהרי ה׳ שומר על הצדיק ושומר על השופטים שלא תצא תקלה מתחת ידם. וזה ״ועמדו שני האנשים… לפני ה׳״ – לפני ה׳ הם עומדים, והוא מנחה את המשפט.

ויש ללמוד מכאן מוסר השכל עצום: ה׳ משלם לאדם לא לפי מה שעשה, כי את המעשה עצמו – גם הטוב – ה׳ עושה. ה׳ משלם לפי מה שזמם – לפי כמה שרצה. לכן כשזממו – מענישים אותם, כי הרצון שלהם. וכשעשו – לא, כי המעשה הוא של ה׳.

ויש לזה השלכות. אם אינך מצליח – אל תתייאש. המשך לרצות, כי ה׳ נהנה מאוד מהרצון שלך. ומצד שני, אם הכול הולך לך בקלות ואינך שואף לשום דרגה חדשה – ייתכן שיש לך מעט שכר, כי אין לך ״זממה״, רק מעשים.

״תחת״ פירושו השלמת החסר, כמו ״כי שת לי אלוקים זרע אחר תחת הבל״. אם ניקח מהחובל את ידו, מה זה משלים לנחבל? רק ייווצר חיסרון נוסף אצל אדם אחר. אבל תשלום ממון משלים באמת את מה שחסר. לכן ״עין תחת עין״ הוא ממון. וכך אמר רבי דוסתאי בן יהודה בבבא קמא: הרי עינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה – איך אקרא בו ״עין תחת עין״?

ובעדים זוממים נאמר ״עין בעין״ – לשון של שני דברים שקיימים יחד. כאן לא נגרם נזק בפועל, שהרי עדים זוממים נענשים רק ״כאשר זמם״, כשאחיו עדיין שלם. אין חיסרון שצריך להשלים, ולכן אין ״תחת״, אלא ״בעין״ – כנגד מה שרצו לעשות.

בספר ״איגרת הטיול״ לרבי חיים בן בצלאל, אחי המהר״ל, מובא: נאמר באיוב ״ביד כל אדם יחתום״ – כל אדם חותם ומעיד על מעשיו בידיו. לכן נהגו להכות על הלב בשעת הווידוי. האדם נעשה עד על עצמו, וידו היא ״יד העדים״ שמכה ראשונה על מקור החטא – הלב.

ויש להוסיף: כשנותנים צדקה, היד פתוחה – ״וחטאיך בצדקה פרוק״. וכשמתוודים, היד סגורה ומכה. אותה יד – פעם נפתחת בנתינה ופעם נסגרת בחרטה. שני השלבים יחד הם התשובה השלמה.

בספר חסידים ובפוסקים נאמר שמי שמשנה מנהג קבוע שתיקנו הראשונים – למשל בסדר הפיוטים – עובר בבחינת ״לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים״. הראשונים ״גבלו״ את המנהג.

ובאותה רוח, מי שאומר דבר תורה בשם עצמו ולא בשם מי שאמרו, לוקח מהחכם את מקומו. חז״ל אמרו: ״כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם״. גבול אינו רק גבול של שדה, אלא גם גבול של זכות וזיכרון.

רש״י מבאר שהשלוש הנוספות הן ״לעתיד לבוא״. ויש שתירצו: מכאן שגם לעתיד לבוא העולם ינהג כמנהגו, ויהיו עדיין בני אדם שיכולים לטעות ולהזיק בשגגה. הגאולה אינה ביטול האדם, אלא עולם שלם יותר שבו האדם עדיין בוחר.

ועוד: עיר מקלט היא חסד – מקום שבו גם מי שנכשל בשגגה יכול לחיות. וגם בעולם המתוקן ה׳ דואג למקום כזה.

הרמב״ם בספר המצוות מבאר את הטעם: עובדי עבודה זרה היו נוטעים אילנות יפים ליד מקדשיהם כדי למשוך את ההמון, ולכן נאסר לנטוע ליד מזבח ה׳. ונחלקו הרמב״ם והראב״ד כמה רחב האיסור במקדש עצמו.

רבי עקיבא איגר מביא בשם רבי דוד עראמה שגם ליד בית הכנסת אין לנטוע עץ, כדמיון למקדש.

רש״י: ״וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה״. וקשה: מה היה עוזר הליווי מול שודד בדרך?

יש שביארו: כשמלווים אדם, הוא מרגיש חשוב, ויש לו כוח להילחם במי שתוקף אותו. מי שלא ליוו אותו – מרגיש שאינו חשוב לאף אחד, ואין לו כוח. וכך גם במלחמת הרוח: כשמחייכים לאדם ומראים לו שרוצים בטובתו – וכמו שאמרו חז״ל: טוב המלבין שיניים לחברו – המחייך אליו – יותר ממשקהו חלב – יש לו כוח להתמודד מול היצר.

והמהרש״א כתב שהליווי הוא דבר סגולי: מי שמתחיל ללוות את חברו אפילו ארבע אמות, מחשבתו ורצונו להצילו הולכים איתו כל הדרך ושומרים עליו.

תשובה אחת: חזון הפורענות הקשה ביותר – ״חזון ישעיהו בן אמוץ״, שאנו קוראים בשבת חזון – נאמר על ידו. לכן מידה כנגד מידה, גם הנחמה נמסרה בידו.

ובתנא דבי אליהו מובא טעם נוסף: ״מה נשתנה ישעיהו בן אמוץ מכל הנביאים, שנתנבא כל הטובות והנחמות לישראל? מפני שקיבל עליו עול מלכות שמים בשמחה״ – ״הנני שלחני״. הוא ענה מיד, בהתלהבות, עוד לפני שידע מה תהיה השליחות.

מי שמקבל את רצון ה׳ בשמחה, זוכה להיות זה שמביא שמחה לאחרים.