חידושים לפרשת ראה

האור החיים הקדוש שואל על המילה ״את הברכה״ – מה בא ״את״ לרבות? ומבאר: מלבד הברכה שבאה כשכר על המצוות, יש ברכה נוספת – השמיעה עצמה. ״כי השמיעה בתורה הוא תענוג מופלא ומחיה הנפש״, כמו שנאמר בהפטרת הפרשה: ״שמעו ותחי נפשכם״.

ומי שמרגיש את טעם התורה, אומר האור החיים, מרגיש שהוא חייב לה׳ תודה על המתנה הנפלאה, ואין צורך לומר שאינו תובע שכר.

ובזה מתיישב שינוי הלשון: על הברכה לא נאמר ״אם תשמעו״, אלא ״אשר תשמעו״. הברכה אינה תנאי שמחכה לשכר – הברכה היא מה ששומעים. ברגע שאדם שומע את דבר ה׳ באמת, הוא כבר מבורך.

הרמב״ן מבאר: ״כי עיקר כל המצוות ליושבים בארץ ה׳״. ובהשגותיו על ספר המצוות מונה את ירושת הארץ וישיבתה כמצוות עשה לדורות, שכל יחיד מתחייב בה, אפילו בזמן הגלות.

ויש ללמוד מסמיכות הפסוקים: ״וישבתם בה – ושמרתם לעשות״. הישיבה בארץ היא הקרקע שעליה צומחות כל המצוות.

רש״י מבאר שצריך לכנות את מקומות העבודה הזרה בשמות של גנאי. יש שלמדו מכאן יסוד בעבודת המידות: כדי לעקור מן הלב דבר רע, לא מספיק להתרחק ממנו. צריך גם להפסיק להעריץ אותו, ולראות עד כמה הוא ריק ומגוחך.

כל זמן שאדם מדבר על תאווה או על הבל בהערכה, הוא עדיין קשור אליו. כשהוא מתחיל לראות אותו כמו שהוא – ״שם של גנאי״ – כוחו עליו נחלש.

פרשת ראה חוזרת שוב ושוב על השמחה: ״ושמחתם״, ״ושמחת לפני ה׳״, ״ושמחת בחגך״, ועד ״והיית אך שמח״. כדאי לעבור על הפרשה ולספור.

ומהפסוק הראשון כבר רואים שני יסודות. הראשון: השמחה היא ״בכל משלח ידכם… אשר ברכך ה׳״ – שמחה במה שה׳ נתן, ולא במה שאין. השני: ״אתם ובתיכם״ – השמחה היא עם בני הבית, ובראשם בת הזוג. שמחה של יחיד אינה שמחה שלמה.

וזה ״לפני ה׳״: כשהמשפחה כולה שמחה יחד במה שה׳ נתן לה, השמחה עצמה נעשית עבודת ה׳.

רש״י אומר: ״ארבעה שלי – בנך ובתך ועבדך ואמתך; כנגד ארבעה שלך – הלוי והגר והיתום והאלמנה. אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך״.

והרמב״ם בהלכות יום טוב כותב: ״וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש – אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כריסו״.

ונראה שאין זה רק חיוב נוסף – לתת צדקה כדי שגם העניים ישמחו. אלא שבלי לשמח אחרים אי אפשר לשמוח באמת. הנתינה עצמה גורמת שמחה. ולכן בפורים יש מתנות לאביונים: הנתינה היא חלק מהשמחה.

למה הנתינה משמחת? כשאדם נותן הוא מתמלא סיפוק. הוא מרגיש שיש בו כוח להיטיב. והוא הולך בדרכי ה׳, שכל מהותו נתינה – ״ואני קרבת אלקים לי טוב״. ועוד, כשאדם מתרחב לאחרים, לבו מתרחב.

הגר״א במשלי מבאר ״נפש ברכה תדושן״: מי שמברך כל אדם ושמח בטובתו, משמח את לבם – ולכן גם הוא עצמו ״ידושן״. הפך הקנאה, שהיא ״רקב עצמות״.

היהדות מעריכה מאוד את השמחה; בשבע ברכות יש עשר לשונות של שמחה. ובכל זאת, ברוב המצוות השמחה אינה מעכבת. אבל בצדקה התורה אומרת במפורש: ״ולא ירע לבבך בתתך לו״. הנתינה צריכה לבוא מתוך לב טוב. לא שמחה של פורים, אלא סיפוק פנימי: עשיתי דבר טוב.

זה סוד מצוות ״הענק תעניק״: גם כששילמו לך, תן לשני הנאה מעבר לחשבון. מי שהוא טוב עין ואוהב לתת – הוא אדם חי, שמח ומאושר. ומי שהוא רע עין, תמיד עסוק בזכויותיו, תמיד חסר לו, ותמיד עשו לו.

ומי שמתנדב בארגוני חסד יודע: יותר משהארגון עוזר לחולים, הוא עוזר למתנדבים. כי לתת – זה לקחת. לתת זה להיות דומה לבורא, להיות דבוק בו. לתת זה לחיות.

מהפסוק למדים שמה שאדם אוכל נהפך לדם, והדם נעשה חלק מנפשו. לכן צריך להיזהר מאוד מאכילה של תאווה: הנפש שתיבנה מאכילה כזו תהיה נפש של תאווה.

ויש שדרשו: כשאתה אוכל בשר, היזהר שלא ״תאכל את הנפש שלך״ עם הבשר – שהתאווה לא תבלע אותך.

ועל זה נאמר ״לתאווה יבקש נפרד״. מי שמחזק את תאוותו, מחזק את החלק הגופני שבו, והגשמיות כולה היא פירוד ולא אהבה. התאווה מבודדת, והקדושה מחברת.

בית דין שהורג פעם בשבעים שנה נקרא ״קטלני״, ולפני כל עונש מתרים באדם. אבל במסית יש חומרות מיוחדות: הוא היחיד שמכמינים לו עדים, והתורה מזהירה עליו חמש אזהרות – ״לא תאבה לו, ולא תשמע אליו, ולא תחוס עינך עליו, ולא תחמול, ולא תכסה עליו״.

ולמה כל זה? ״כי ביקש להדיחך״ – רק ביקש. אפילו אם לא הצליח, עצם הניסיון להרחיק יהודי מה׳ חמור כל כך.

אמר הסבא מקלם: והרי מידה טובה מרובה ממידת פורענות פי חמש מאות. אם כך, מי שאומר לחברו כמה מילים שמקרבות אותו לאבינו שבשמים, שכרו גדול פי חמש מאות מעונשו של המסית – אפילו אם לא הצליח כלום, כי קיים ״כי ביקש״.

האור החיים מבאר: ״ורחמך״ – כל זמן שהאדם הוא בטבע אכזרי, כך ינהג ה׳ עמו, ״שאין ה׳ מרחם אלא לרחמן״. ומי שעשה מעשה קשה כמו עיר הנידחת, אפילו כשעשה זאת במצווה, צריך שה׳ ״ייתן לו רחמים״ מחדש, כדי שיוכל להיות מרוחם.

ושאלו: הרי זה עצמו גדולה – שמעביר על מידותיו? ביאר רבי ישראל סלנטר: רבי אליעזר הלך בדרך בית שמאי, שסברו שרצון ה׳ להקפיד על כבוד התורה, ורבי עקיבא בדרך בית הלל, שסברו להעביר על המידות. אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ושניהם יקבלו שכר שלם. אבל באותה שעה, כשהיה צורך במחילה על חטאי הדור, נענה מי שמעביר על מידותיו – כי מי שמעביר על מידותיו, מעבירים לו על כל פשעיו.

והוסיף רבי חיים שמואלביץ: מכאן יסוד גדול. גם מי שאינו מוותר מתוך כוונה לשם שמים – מידה כנגד מידה פועלת. כך מתנהגים עמו מן השמים.

וכבר הרבה הרב להדגיש: עיקר ״מידה כנגד מידה״ הוא בבית. כפי שאדם נוהג עם אשתו – כך נוהגים עמו מן השמים. לכן כדאי מאוד לשמח אותה ולכבד אותה, כי בזה תלויה כל העזרה מן השמים, בגשמיות וברוחניות.

האבן עזרא מבאר: ״אחר שתדעו שאתם בנים לה׳, והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל אשר יעשה – לטוב הוא. ואם לא תבינוהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו – כן תעשו גם אתם״.

ילד קטן אינו מבין למה אבא לוקח אותו לרופא, אבל הוא סומך עליו. גם אנחנו, כשאיננו מבינים, יכולים לסמוך.

ורבי נחמן מברסלב כותב בליקוטי מוהר״ן: כשאדם יודע שכל מאורעותיו הם לטובתו – זה מעין עולם הבא. בעולם הזה אנו מברכים על הטובה ״הטוב והמטיב״ ועל הרעה ״דיין האמת״. אבל לעתיד לבוא נברך על הכול ״הטוב והמטיב״. ומי שכבר עכשיו חי בהכרה שהכול לטובה, טועם כבר עכשיו את טעמו של עולם הבא.

לכאורה זה אדם נבון ששומר על כספו. אבל התורה רואה כאן חוסר ביטחון בה׳. מי שולח את הכסף? הקב״ה. ואם הוא אומר ״הלווה, ואני אדאג לך״ – אין מה לחשוש כלל.

ומהו ״בגלל הדבר הזה״? לא מספיק לתת – צריך ש״לא ירע לבבך״, לתת בלב שלם, בלי פחד, מתוך ביטחון גמור. עצם הביטחון – שאדם בוטח בה׳, רגוע ושלו – הוא שגורם שה׳ ישלח לו ברכה, ויראה את האמונה בעיניו.

ולמה כל כך חמור? כי ״בליעל״ נאמר גם על עובדי עבודה זרה – ״יצאו אנשים בני בליעל״. וכך כותב רבנו יונה בשערי תשובה: חז״ל אמרו ״כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד עבודה זרה״, ונבל נקרא ״איש הבליעל״ על שהיה צר עין. מי שאינו סומך על אבא שאוהב אותו, כאילו חושב שהוא אינו קיים.

וזה לימוד לכל יהודי בכל מצב: מה אתה דואג? מי הכניס אותך למצב הזה? ה׳. והוא אוהב אותך, וממילא הוא גם יוציא אותך ממנו.

רש״י מביא מחז״ל: ״די מחסורו – ואי אתה מצווה לעשרו. אשר יחסר לו – אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. לו – זו אשה, וכן הוא אומר: אעשה לו עזר כנגדו״. כלומר, מצוות הצדקה כוללת לעזור ליתום להינשא.

כפי שהעיר אחד הלומדים: האותיות ל׳ ו־ו׳ הן לב המילה ״שלום״. הל׳, שראשה עולה למעלה, מחברת שמים וארץ, והו׳ היא אות החיבור. מי שנותן לחברו את ״לו״ – את החיבור והשלום שבחייו – נותן לו את הדבר החשוב ביותר. ואכן כך נקרא הלוי: ״הפעם ילווה אישי אלי״.