חידושים לפרשת עקב

רש״י מביא: ״אם המצוות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון״. אחת המצוות הגדולות שאנשים דשים בהן בעקב, בלי לשים לב, היא אהבת האשה וכבודה. קשה למצוא אדם שקם בבוקר ומרגיש: היום זכיתי לכבד את אשתי. והרי ״ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה״, ומי הוא ה״רע״ הקרוב ביותר אם לא בת הזוג?

פרשת עקב היא השלישית בספר דברים, כנגד יעקב אבינו – ״וידו אוחזת בעקב עשו״. ובספר ״קדושת יום טוב״ מבאר שהנשים נקראות ״בית יעקב״, כי יעקב הוא לשון עקב. כך שהפרשה כולה רומזת לבית ולשלום הבית, וזה גם היה הניסיון הגדול של יעקב אבינו.

ולפי זה מובן היטב השכר. כנגד זה שאתה אוהב את אשתך – ״ואהבך״, הקב״ה אוהב אותך. כתב המסילת ישרים שאין הקב״ה אוהב אלא את מי שאוהב את בניו, ואפשר להוסיף: את מי שאוהב את ביתו. כנגד זה שאתה מכבד אותה – ״וברכך״, כמו שאמרו חז״ל: ״אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו״ – כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו, כי ״אין ברכה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא בשביל אשתו״. וכנגד זה – ״פרי בטנך ופרי אדמתך״: בבית שיש בו כבוד ואהבה שורה שפע של כל טוב.

ובהפטרה נאמר: ״הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, כי אחד קראתיו ואברכהו וארבהו, כי ניחם ה׳ ציון״. מה הקשר בין אברהם ושרה לגאולה? המהר״ל בגבורות ה׳ מבאר ש״אחד קראתיו״ נאמר על שניהם יחד, כי האיש עם אשתו הם אחד. אברהם ושרה זכו לברכה כשהיו באחדות שלמה. וכך גם הגאולה: כשנהיה לאחד, ״ניחם ה׳ ציון״. ובאברבנאל הובא שהבית השלישי ייבנה בזכות יעקב – זה שעבר את ניסיונות הבית.

התורה תולה את כל השכר כולו באהבה: קודם ״ואהבך״, ומתוכה ״וברכך והרבך״. כל הברכות הן פירות של דבר אחד – שה׳ אוהב אותנו.

ואיך משיגים שה׳ יאהב אותנו? ״כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם״ – כשאנו אוהבים את ה׳, הוא אוהב אותנו. לכן כדאי להשקיע בתפילה בעיקר בהודיה. מי שמודה, מתמלא באהבת ה׳, ואז ה׳ אוהב אותו וממלא את כל משאלותיו.

המהרי״ל דיסקין מבאר על פי הגמרא במנחות: במנחת חוטא נאמר ״לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה״. ולמדו חז״ל: שמן פוסל אפילו כל שהוא, כי ״שימה״ היא אפילו משהו. ולבונה פוסלת רק בכזית, כי ״נתינה״ היא כמות של ממש.

ומכאן הפסוק שלנו: ״לא ישימם בך״ – אפילו משהו, אפילו כל שהוא מחולי מצרים, לא יהיה בך. ״ונתנם בכל שונאיך״ – אצלם זו תהיה נתינה מלאה.

הגאון רבי סלימאן מני, רבה של חברון, סיפר מעשה שהיה:

וזה הפסוק: ״ויענך וירעיבך – ויאכילך את המן״. הקדים את הרעב למן שטעמו כצפיחית בדבש, כדי שנדע שלא הלחם מחיה, אלא ״כל מוצא פי ה׳״ – ה׳ הוא שנותן את הלחם. נדע, ונודה. וזה ״אודך כי עניתני ותהי לי לישועה״ – מטרת העינוי היא לגלות שה׳ הוא המושיע.

בעקבות האבן עזרא אפשר לבאר: בלחם עצמו יש דבר ה׳ – הרצון האלוקי שמקיים אותו. הגוף ניזון מהחלק הגשמי, והנשמה ניזונה מ״מוצא פי ה׳״ שבתוך הלחם.

לכן, כשאדם מברך כראוי ומכוון שהאכילה תיתן לו כוח לעבודת ה׳, האכילה עצמה מקדשת אותו. החלק הרוחני שבמאכל מחזק בו רצונות של קדושה. השולחן נעשה מזבח.

האור החיים הקדוש מבאר: אדם שרואה ילד זר עושה מעשה רע, אינו טורח לחנך אותו. אבל כשהוא רואה את בנו – הוא מתקן, מוכיח, ולפעמים גם מייסר, כי הוא אוהב אותו ורוצה בטובתו.

כך אנחנו. העובדה שה׳ מתקן אותנו היא עצמה הראיה שאנו בניו. ״וידעת עם לבבך״ – לא רק בשכל, אלא בלב: הייסורים הם אות של אהבה.

חז״ל מספרים על הערוד, זוחל מסוכן שנשיכתו ממיתה. אמרו: כשהוא נושך אדם, אם האדם מגיע ראשון למים – הערוד מת; ואם הערוד מגיע ראשון למים – האדם מת.

לפי זה מובן הפסוק: ״המוציא לך מים מצור החלמיש״ – ברגע שה׳ נתן לישראל מים, הם הקדימו את הנחשים אל המים, וממילא ניצלו מנשיכתם. לא היה צורך לספר עוד על הנחשים.

חז״ל קבעו בברכות: ״כל המוקדם בפסוק קודם לברכה״, ו״כל הסמוך ל׳ארץ׳ קודם״. נשאלה השאלה: אולי הסדר הוא רק סגנוני, ואין בו דירוג של חשיבות?

התשובה היא שהתורה כתבה ״ארץ״ פעמיים. אילו נכתבה פעם אחת, לא היינו יודעים שיש כאן סדר. הכפילות מלמדת שהקרוב ל״ארץ״ חשוב יותר – ולכן זית, שהוא ראשון אחרי ״ארץ״ השנייה, קודם לגפן.

ומסופר על הגרי״ש אלישיב שכאשר שמע את השאלה, אמר שבתורה הקדושה אין דבר שהוא סתם סגנון. והביא ראיה: כשהתורה רוצה ללמד ששני דברים שקולים, היא מחליפה את הסדר – פעם ״הוא אהרן ומשה״ ופעם ״הוא משה ואהרן״. כאן הסדר קבוע, ולכן הוא מלמד על חשיבות.

המהרש״א מבאר על פי הגמרא בהוריות: ״כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה, כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה״.

אם כן, בפרי הזית עצמו אין שבח, כי הוא משכח את התורה. השבח הוא בשמן, שמשיב את הלימוד. לכן התורה משבחת את הארץ דווקא ב״זית שמן״.

על דרך הרמז אפשר לראות בפסוק שני מחזורים, ו״ארץ״ השנייה מפרידה ביניהם. המחזור הראשון הוא גידולי האביב והקיץ: שעורה מבשילה בניסן, ובה מקריבים את העומר בפסח; חיטה מבשילה סביב שבועות, ובה שתי הלחם; גפן – ״ימי ביכורי ענבים״, הימים שבהם נשלחו המרגלים, שחזרו בתשעה באב; תאנה – ה״קיץ״ של חודש אב; ורימון – בשל לקראת ראש השנה, סימן לזכויות מרובות.

המחזור השני הוא גידולי הסתיו והחורף: הזית, ששמנו מאיר בחנוכה, והתמר – ״דבש״ – שענפו הוא הלולב של סוכות.

אבל התורה לא הלכה רק לפי סדר הטבע. חיטה מוקדמת לשעורה, אף שהשעורה מבשילה קודם, כי היא עיקר מזונו של אדם. וזית קודם לתמר, אף שהתמר מבשיל קודם, כי שמנו מאיר במנורה. מכאן שבענייני קדושה אנו מקדימים לפי החשיבות, ולא רק לפי סדר הזמן.

חז״ל דרשו: ״אל תקרי אבניה אלא בוניה – אלו תלמידי חכמים שעוסקים בבניינו של עולם, ומחדדים זה את זה כברזל״. הכלי יקר שואל: למה לא לפרש כפשוטו? ומבאר שהפסוק מתחיל בלחם וממשיך ב״ואכלת ושבעת״, ובאמצע מפסיק בברזל – סימן שהכול מדבר על לומדי התורה. ״כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל״.

ופירוש הפסוק: לא מפני עניות יאכלו בארץ לחם בלבד, שהרי ״לא תחסר כל בה״. אלא החשק לתורה יהיה כה גדול, שיסתפקו בלחם ולא יחפשו מעדנים. ואל תחשוב שכוחם ייחלש – הם יהיו חזקים כברזל, כי התורה נותנת כוח.

וכך אפשר לומר על שנת השמיטה: הסתפקו בלחם, ושמחו בתורה ובקדושת השנה.

הסמ״ג, רבי משה מקוצי, מבאר: ״השמר לך פן תשכח״ – זו אזהרה שלא יתגאו ישראל כשה׳ משפיע עליהם טובה, ויאמרו ״כוחי ועוצם ידי״. ומכאן שלא יתגאה אדם במה שחננו ה׳ – בממון, ביופי או בחכמה – אלא יהיה עניו, ויכיר טובה למי שנתן לו.

הסמ״ג מספר שבתחילה לא מנה זאת כמצווה, כי גם הרמב״ם לא מנאה. ואז ראה בחלום שאומרים לו: שכחת את העיקר – ״השמר לך פן תשכח״. והביא ראיה מהגמרא בסוטה: ״אזהרה לגסי הרוח מנין? שנאמר: ורם לבבך ושכחת״.

מסופר שרבי יהונתן אייבשיץ נשאל פעם בבית שר נוכרי: איך אפשר להאמין שמשה שהה ארבעים יום בלי אוכל ומים? הרי זה נגד הטבע!

ומבאר הרב בעקבות תשובתו: הסתכלו איך התורה מספרת על משה. אילו היה זה סיפור של אומה אחרת, על אדם שעשה ניסים כאלה, שאיש לא ראה את מותו ואיש אינו יודע את קבורתו – בוודאי היו אומרים שעלה השמימה והפך לאל. אבל התורה כותבת בפשטות: ״וימת שם משה עבד ה׳״. היא אינה מגדילה את משה מעבר לאמת.

מי שכותב כך, כותב רק אמת. ואם התורה נזהרת כל כך שלא להגזים, אפשר לסמוך על עדותה גם כשהיא מספרת על ארבעים יום בהר. ״משה אמת ותורתו אמת״ – כך אמרו בני קורח מתוך האדמה.

וחז״ל במדרש מוסיפים: לחם לא אכל – אבל לחמה של תורה אכל; מים לא שתה – אבל מימיה של תורה שתה.

חז״ל אמרו שכאשר ראה משה את העגל, פרחו האותיות מן הלוחות, והלוחות כבדו בידיו. בעל הטורים מדייק שהמילה ״ואשלכם״ כתובה חסר, לרמוז שפרחו מהם עשרת הדברות.

לכן, כשירד מן ההר, החזיק משה ״לוחות הברית״ – הכתב, שהוא הברית, עוד היה עליהם. אבל אחרי שראה את העגל ופרחו האותיות, נשארו בידיו רק ״לוחות״ של אבן. מה ששבר משה כבר לא היה ברית, אלא אבנים בלבד.

יש כאן מוסר השכל נפלא בדרכי התוכחה: צריך להיזהר שהתוכחה לא תבייש אדם, וגם לא את צאצאיו. ״ובני קורח לא מתו״ – בניו של קורח חזרו בתשובה ונשארו בחיים, ומהם יצאו שמואל הנביא והמשוררים בבית המקדש. לכן משה אינו מזכיר את קורח, כדי שלא יתביישו בניו.

אבל מדתן ואבירם לא נשאר זכר, ולכן אין מי שיתבייש. וכך גם בתהלים קו מזכיר דוד את ״דתן״ ו״עדת אבירם״, ואינו מזכיר את קורח.

כך שאלו גם על דוד המלך: ״אחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש – שבתי בבית ה׳ כל ימי חיי, לחזות בנועם ה׳ ולבקר בהיכלו״ – אחת, ובכל זאת כמה בקשות. ובמדרש תהלים אמר דוד: ״ממך למדתי״ – גם אתה אמרת ״כי אם ליראה״, ואחר כך פירטת הרבה.

הביאור, כפי שאמר הרב לוינשטיין: יראת ה׳ אינה עוד סעיף ברשימה, אלא השורש. מי שיש לו יראת ה׳ באמת, ממילא ילך בדרכיו, יאהב אותו ויעבוד אותו בכל לבו. וכך אצל דוד: אם אזכה לשבת בבית ה׳, כל השאר – לחזות בנועם ה׳ – יבוא ממילא.

ועוד: חז״ל בברכות שאלו: ״וכי יראה מילתא זוטרתא היא?״ – וענו: ״אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא״. אבל הפסוק פונה לכל ישראל! מכאן נראה שהתורה מאמינה שכל יהודי יכול להגיע לדרגה שבה יראת שמים היא ״דבר קטן״ אצלו. ואכן הרמב״ם כותב בהלכות תשובה שכל אדם ראוי להיות צדיק כמשה רבנו.

רבי מאיר אומר: חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר ״מה ה׳ אלקיך שואל מעמך״ – קרי ״מאה״.

למה בכל זאת נכתב ״מה״, מילה קטנה? יש שביארו: ״מה״ הוא נקודה אחת פנימית – הכרת האחדות של ה׳ והביטול לפניו (כמו ״ונחנו מה״). ״מאה״ הוא אותה נקודה כשהיא מתפרטת למאה מעשים במשך היום.

מאה ברכות שוות ״מאה״ רק כשבכל אחת מהן יש את ה״מה״ – את הכוונה אל ה׳ האחד. בלי זה הן מאה מילים בלבד. ובספרי המקובלים נמשלו הברכות לצינורות שמביאים שפע; כשהצינור ריק מכוונה, הוא אינו מוליך.

הרמב״ם בפירוש המשניות לאבות מבאר: ה״שוחד״ שה׳ אינו לוקח הוא שוחד של מצוות. אם עשה אדם אלף מצוות ועבירה אחת, ה׳ אינו מוחק את העבירה בזכות המצוות. הוא משלם שכר על כל מצווה, ודן על כל עבירה, כל דבר לעצמו.

כך משה רבנו נענש על מי מריבה, ולא נמחל לו בזכות כל זכויותיו. ומן הצד השני, חז״ל מספרים שגם רשע גדול קיבל שכר עצום על כמה פסיעות שעשה לכבוד שמים. שום מעשה טוב אינו הולך לאיבוד.

רש״י מביא מהספרי: ״אף לאחר שתגלו – היו מצוינים במצוות: הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו״. והקושי גדול: תפילין ומזוזה הן חובת הגוף, ואינן תלויות בארץ.

יש מי שהציע שהגרסה המקורית ברש״י דיברה על מצוות התלויות בארץ, והשתבשה. אבל הרמב״ן גורס כמו שלפנינו, ואומר שיש בדבר סוד: עיקר קיום כל המצוות הוא בארץ ישראל, ״ארץ אשר עיני ה׳ אלקיך בה״. בחוץ לארץ המצוות שומרות עלינו ומכינות אותנו לשוב, אבל שלמותן היא רק בארץ.

המזוזה בפתח מזכירה לכל מי שנכנס שהבית שלו הוא משכן קטן. כמו שבמקדש יש קדושה, כך גם בביתו של יהודי.

על המזוזה כתובה האות ש׳ – לשון שלום. ויש לה שלושה ראשים: איש, אשה, והקב״ה ביניהם. כשבני הזוג מחוברים, השכינה שורה עמהם.

ופרשת המזוזה שייכת ל״בכל מאודך״ – בכל ממונך. ויש רמז: ״מזוזה״ לשון ״זוזים״, מטבעות. חז״ל אמרו בבבא מציעא שאין מריבה מצויה בבית אלא על עסקי ממון. מי שיודע לוותר על ממון בשביל שלום הבית, שומר על המשכן שלו – וגם מרוויח, כמו שאמר רבא: כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו.

ועוד רמז: ״איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם״. כשכל אחד מהשניים מייחס את הטוב לשני, ושניהם מייחסים את הכול לה׳, נעשה שלום.