חידושים לפרשת ואתחנן

רש״י אומר: ״אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חינם״. מי שעומד לפני ה׳ עם רשימת זכויות, כבר אינו מתפלל באמת.

האור החיים מוצא כאן ארבעה כללים בתפילה: לבקש בתחנונים, לפנות אל בעל הרחמים, לבחור עת רצון, ולפרש את הבקשה בפה. ונראה שיש כלל אחד שכולל את כולם, והוא בפסוק הבא: ״אתה החלות להראות את עבדך״. משה פותח בשבח ובהודיה על מה שכבר ראה, ורק אחר כך מבקש.

למה זה חשוב כל כך? כי מי שמודה באמת מרגיש שלא חייבים לו כלום, ושה׳ מלא רחמים. וזו בדיוק עת רצון. וכשאדם מודה בפיו על הטוב שקיבל, הוא כבר נמצא בשיחה עם ה׳, וכך מתחילה הבקשה ממקום של קרבה. כך גם אנו מבקשים: ״כשם שעשית עמי עד עכשיו, כן תרחם עלי גם עתה״.

בגיליון ״קול תודה״ הובא רעיון נפלא: לאה, אחרי שאמרה ״הפעם אודה את ה׳״, נאמר בה ״ותעמוד מלדת״. מדוע? כי הודתה ולא ביקשה עוד. ההודיה היא עת רצון גדולה, שבה האדם מרגיש שה׳ אוהב אותו ורוצה לתת לו – וזה הרגע לבקש.

המדרש מספר שמשה התפלל תקט״ו תפילות, כמניין ״ואתחנן״. ובסופן ביקש: אם אינך מכניס אותי כאדם, הנח אותי כחיית השדה שאוכלת עשב ושותה מים ורואה את העולם. אמר לו ה׳: ״רב לך״. ביקש: הנח אותי כעוף שפורח בכל רוחות העולם ובערב חוזר לקינו.

הרב שך ביאר על פי הרמב״ם: ״בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים… מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר״. החיה והעוף מגלים את חכמת הבורא בעצם קיומם. משה רצה להיות בכל צורה שהיא כלי שמגלה את כבוד ה׳ בעולם, ואפילו כבריה שאין בה דעת.

הרב משה פיינשטיין ביאר בדרך אחרת: עצם הישיבה בארץ ישראל היא דבר יקר, גם למי שאינו יכול לקיים את המצוות התלויות בה. משה רצה להיות בארץ, ויהי מה.

ולמה דווקא תקט״ו? בעל ״פני יהושע״ מבאר שתפילה אחת נוספת – תקט״ז, כמניין שש פעמים ״אלקים״ – הייתה ממתיקה את כל הדינים, ומשה היה נענה. לכן אמר לו ה׳ ״רב לך, אל תוסף דבר אלי עוד״. מכאן למדנו כמה כוחה של תפילה: הקב״ה עצמו אמר למשה לעצור, כי עוד תפילה אחת הייתה מבטלת את הגזירה.

רש״י אומר: ״בעת ההיא – לאחר שכבשתי ארץ סיחון ועוג, דימיתי שמא הותר הנדר״. המהר״ל בגור אריה מקשה: אם הנדר הותר, אין צורך בתפילה. ואם צריך תפילה כדי להתירו, מדוע חשב שהותר מעצמו?

מבאר המהר״ל: השבועה הייתה ״לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ״ – וגם ארץ סיחון ועוג היא חלק מהארץ שהובטחה לאבות. כשכבשו אותה בתחילה עוד לא חשב משה שהנדר הותר, כי זה היה רק כיבוש בדרך. אבל כשבני גד וראובן ביקשו לשבת בה, היא נעשתה נחלה, ומשה כבר נכנס אליה. אם כן, שמא חל כאן הכלל ״נדר שהותר מקצתו – הותר כולו״.

אבל גם אם השבועה הותרה, העונש עצמו עדיין עומד. כלשון המהר״ל: ״השבועה דל מהכא – העונש במקומו עומד, לכך הוצרך להתפלל לבטל העונש אחר שנתבטלה השבועה״. ותשובת ה׳ הייתה שהשבועה נאמרה מלכתחילה על עיקר הארץ, מעבר הירדן והלאה, ולכן לא הותרה כלל.

רש״י: ״כגון חמש פרשיות בתפילין, חמשה מינים בלולב, וחמש ציציות״. המגיד מדובנא ביאר במשל:

כך מי שמתרגל לומר שארבע פרשיות אינן דווקא ארבע ואפשר חמש, סופו לומר שאפשר גם שלוש, שתיים ואחת. התוספת מביאה לגריעה. כך היה בגן עדן: חוה הוסיפה ״ולא תגעו בו״, וכשנגעה ולא מתה – הגיעה לאכילה. ״כל המוסיף – גורע״.

ובעל ״יערות דבש״ ממשיל לתרופה: מנה מדויקת מרפאת, ומנה כפולה מרעילה. הקב״ה נתן לנו את המידה המדויקת והטובה ביותר.

ומיד אחר כך נאמר: ״עיניכם הרואות את אשר עשה ה׳ בבעל פעור״. מה הקשר? בבעל פעור חשבו: מה כבר רע בזה? הרי זה רק ביזיון, לא עבודה זרה של ממש. ותראו לאן הגיעו. מעשה קטן שנראה תמים הוביל לחורבן.

ואם ישאלו: איך תורה שניתנה לפני אלפי שנים מתאימה לימינו? הכלים השתנו – פעם עגלה, היום מטוס – אבל האדם לא השתנה. אותה שמש, אותו אוויר, אותו לחם. איסור ״לא תרצח״ שנאמר על חרב חל על רובה, והקב״ה ידע את כל הדורות מראש כשנתן את התורה לכולם.

התורה מלמדת שחיים אמיתיים הם חיים של דבקות בה׳. ומהי דבקות? בעל ״חיי אדם״ כותב שעצם זה שאדם זוכר שיש בורא עולם – זו דבקות.

זו בשורה גדולה. דבקות אינה רק למקובלים ולצדיקים גדולים. כל רגע שבו יהודי נזכר שה׳ איתו – בעבודה, בדרך, במטבח – הוא רגע של חיים.

רש״י אומר: ״ושמרתם – זו משנה, ועשיתם – כמשמעו״. בספר ״פשט והגיון במקרא״ ביאר ששמירה היא הדאגה שהמצווה לא תישכח – לזכור אותה, לחשוב עליה, להתבונן איך נקיים אותה, ולחכות לרגע שבו נוכל לקיימה.

בדרך זו נאמר ״ואביו שמר את הדבר״ – חיכה וציפה. יש מעלה מיוחדת במי ש״שומר״ מצווה: יש לו מצווה שהוא מחכה לה ומשתוקק אליה.

נמצא שזה המקור בתורה להכנה למצווה: ״ושמרתם״ – ההכנה וההשתוקקות, ורק אחר כך ״ועשיתם״.

הרמב״ן בפרשת שמות מבאר: כשמשה שאל ״ואמרו לי מה שמו״, השיב לו הקב״ה שאין צורך בראיה אחרת – ״אהיה עמהם בכל צרתם, יקראוני ואענם״. וזו הראיה הגדולה שיש אלוקים בישראל, קרובים אלינו בכל קראנו אליו.

ודוד המלך הוסיף בתהלים: ״קרוב ה׳ לכל קוראיו – לכל אשר יקראוהו באמת״. כלומר, מי שקורא באמת, בכל לבו.

הרמב״ם בהקדמה לספר המדע כותב שתיקנו לקרוא את המגילה בזמנה כדי להזכיר את שבחו של הקב״ה ואת התשועות שעשה לנו, ״ולהודיע לדורות הבאים שאמת מה שהבטיחנו בתורה: כי מי גוי גדול אשר לו אלוקים קרובים אליו״.

יש שתי דרגות של שכחה. ״פן תשכח״ – שכחה גמורה. ״ופן יסורו מלבבך״ – אדם זוכר את הדברים, אבל הם אינם עומדים מול עיניו. התורה רוצה שמעמד הר סיני יהיה ציור חי לנגד עינינו כל הימים, ועל כך צריך זהירות גדולה.

הרמב״ן מונה זאת כמצווה לדורות: לא לשכוח את מעמד הר סיני. כדאי ללמוד מה היה שם ולצייר בדמיון את המעמד הנורא – את הקולות, את האש, את ההר הבוער – כי ציור כזה הוא סגולה לקניית יראת שמים. וכך נאמר מיד: ״אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים״ – מטרת התורה כולה היא יראת שמים.

ומ״ולבני בניך״ למדו חז״ל בקידושין: כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלה מהר סיני. גם לסבא יש מצווה ללמד.

זו אחת הראיות הנפלאות לכך שהתורה מן השמים. אילו אדם היה ממציא את התורה, לעולם לא היה מעז להבטיח שדבר כזה לא יקרה שוב. הרי הוא עצמו יודע שאפשר להמציא סיפור כזה. איך יבטיח שאף אחד לא ימציא?

ועוד: כל הדתות מבוססות על עדות של יחיד – ״אני ראיתי, אני שמעתי״. רק התורה אומרת ״השמע עם״ – עם שלם, מיליוני אנשים, עמדו ושמעו. עם שלם לא ממציא סיפור על עצמו ומעביר אותו לבניו כאמת.

זו כל עבודת היהודי: להוריד את האמונה מהראש אל הלב. ולא סתם אמונה, אלא ״אין עוד״ – שאף בריה אינה יכולה לעשות דבר, לטוב או לרע, אם ה׳ לא נותן לה כוח.

רש״י אומר שבמתן תורה פתח הקב״ה שבעה רקיעים, וראו ישראל שהוא יחידי. ״אנכי ה׳ אלקיך״ – ולא היה שם אף אחד שיכול לערער. את מה שראו שם צריך כל אחד להשיב אל לבו מחדש בכל יום.

רש״י אומר: ״אף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען, אמר משה: מצווה שאפשר לקיימה – אקיימנה״.

מכאן לימוד גדול. אדם אומר לפעמים: אם אני לא יכול לעשות הכול, לא אעשה כלום. משה רבנו ידע שלא יגמור את המצווה, שהיא תושלם רק אחרי מותו – ובכל זאת עשה את מה שהיה בידו.

בפשט, משה אומר שהוא עמד בין ה׳ לעם כדי להעביר את הדברים, כי פחדו מן האש. אבל בספרי החסידות דרשו: ה״אנכי״ של האדם – הגאווה, העיסוק בעצמו – הוא שעומד בינו לבין ה׳.

כל זמן שאדם מלא ב״אני״, אין מקום לה׳. כשהאדם מקטין את ה״אנכי״ שלו, נפתח מקום ל״אנכי ה׳ אלקיך״.

מכאן שני יסודות. הראשון: החיוב הראשון בעבודת ה׳ הוא הכרת הטוב. הקב״ה אינו אומר ״אני בראתי אתכם, לכן תעבדו אותי״, אלא ״אני הוצאתי אתכם מעבדות״ – זכרו את הטובה.

והשני: יציאת מצרים הוכיחה שה׳ שולט בכל מה שבעולם – בטבע, במים, במלכים. מי שראה את המכות ואת קריעת הים, יודע שאין דבר שאינו בידו.

חז״ל אמרו: ״כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם״ – רק כשהבנים ממשיכים בדרכם של האבות. ואפשר לומר: כדי שיוכלו הבנים לקבל זכות אבות, צריך שיהיה גם הצד השני. הקשר בין הדורות פועל לשני הכיוונים. ומכאן גם שזכות אבות פועלת בעיקר כאשר האדם הולך בעקבות אבותיו.

אבל שימו לב לחשבון: על העוון – עד ארבעה דורות. על החסד – לאלפים, כלומר לפחות אלפיים דורות. מידה טובה מרובה פי חמש מאות ממידת פורענות.

מכאן יש ללמוד: אם על עבירה כך, כמה שכר יש על מצווה! כדאי לאדם להשקיע את כוחו בשמחה במצוות, ולא להיות שקוע בדאגה על עבירות שאינו בטוח שעשה.

ישראל אמרו בסיני ״נעשה ונשמע״. המהרש״א מבאר: ״נעשה״ כנגד מצוות עשה, ״נשמע״ כנגד לא תעשה. ישראל הקדימו את העשה. וכך אדם הראשון נצטווה ״לעבדה ולשמרה״ – קודם העשייה ואחר כך השמירה. ובשבת נאמר: ״מה תפוח זה פריו קודם לעליו, אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע״.

אבל בתהלים נאמר ״סור מרע ועשה טוב״ – קודם הסור מרע. מבאר הרמח״ל שיש הבדל בין לפני החטא ואחריו. לפני החטא אין באדם נטייה לרע, ועיקר עבודתו לעשות טוב. אחרי החטא נכנס בו יצר הרע, וקודם צריך לשמור, ורק אחר כך לעלות.

לכן בלוחות הראשונים, לפני חטא העגל, נאמר ״זכור״ – מצוות עשה. ובלוחות השניים, אחרי החטא, נאמר ״שמור״. ורבי שלמה אלקבץ, שכתב את לכה דודי לדורות שאחרי החטא, הקדים ״שמור וזכור בדיבור אחד״ – כי בזמננו מתחילים בשמירה.

בהלכה, איסור ״לא תחמוד״ הוא כשאדם מפציר בחברו ומשיג את החפץ. אבל רצון התורה עמוק יותר: שאדם לא ירצה כלל את מה שיש לחברו.

האבן עזרא שואל את השאלה הזו בדיוק, ומתרץ במשל: כפרי פשוט אינו חומד את בת המלך, כי יודע שאינה שייכת לעולמו. כך מי שמאמין שה׳ נותן לכל אחד את מה שראוי לו, יודע שמה שיש לחברו אינו שלו – ולא ירצה בו.

נמצא שהתרופה לקנאה היא אמונה. מי שיודע שכל מה שלו נקבע מלמעלה בדיוק, אינו צריך את מה שיש לאחר.

חז״ל אמרו (עבודה זרה ה ע״א): היה להם לישראל לומר ״תן אתה״ – אתה, ריבונו של עולם, תן לנו לב כזה.

מכאן לומדים, כמו שמבואר בהקדמה לספר ״השתפכות הנפש״, עד כמה צריך אדם לבקש מה׳ גם דברים רוחניים: לב טהור, יראת שמים, אהבת תורה. לא רק פרנסה ובריאות.

אחרי המעמד הנורא ביותר בהיסטוריה, הציווי הוא: חזרו הביתה. כי שם נמדדת התורה. לא חכמה להיות צדיק בבית המדרש. אדם נמדד במה שהוא בבית – בסבלנות, בדיבור, בשלום.

ועוד אפשר לומר: איך קונים את מה שלמדתם? על ידי ״שובו לכם לאהליכם״ – כשמביאים את הלימוד הביתה ומיישמים אותו, הוא נעשה שלנו.

רש״י אומר: ״עשה דבריו מאהבה. אינו דומה עושה מאהבה לעושה מיראה״. ומ״ואהבת״ אפשר ללמוד גם מצווה לקרב יהודים לה׳: מי שאוהב את המלך, רוצה שכולם ידעו כמה הוא טוב ויעבדו אותו.

ואיך מעוררים אחרים? כתוב בליקוטי מוהר״ן שכאשר יש לאדם השתוקקות אמיתית לדבר והוא מדבר עליה, הדיבור יוצא מתוך התשוקה ומעורר אותה גם בשומע. זה ״נפשי יצאה בדברו״.

מכאן שמי שרוצה לעורר אנשים צריך קודם כל להיות מלא בעצמו בתשוקה לדבר. אז דיבורו יבעיר גם את לבם של אחרים.

בשם המהרש״א מובא ש״שמירה״ פירושה חזרה – לחזור על הדבר כדי שלא ילך לאיבוד. נמצא שמצוות לימוד התורה נאמרה בדרך של חזרה, ולכל הפחות על מה שנוגע למעשה.

מכאן יסוד גדול בעבודת המידות: אדם שרואה שחסר לו משהו – ״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״, כוונה בחסד, סבלנות – צריך לחזור על החיוב הזה בכל יום, עד שיהפוך לקניין. כך מלמד גם המסילת ישרים: ההרגל והחזרה הם שבונים את האדם.

רש״י: ״זו פשרה, לפנים משורת הדין״. מעבר לכל ההלכות המפורטות, יש ציווי להבין מה ה׳ רוצה, ולעשות את הישר והטוב גם כשאין חובה מפורשת.

בגמרא (עבודה זרה כה ע״א) יש דעה שספר דברים נקרא ״ספר הישר״ על שם הפסוק הזה. רואים שזו המהות של היהודי: לא רק לקיים את מה שכתוב, אלא להרגיש מה רוצה אבינו ולעשות זאת.

רבנו בחיי למד מכאן שמטרת כל המצוות היא להגיע ליראת שמים – ואפשר לבאר שיראה כאן היא הכרה פנימית של עומד לפני המלך.

ו״לטוב לנו כל הימים״ – כאן רואים שהתורה והמצוות אינן רק השקעה לעולם הבא. הן טובות לנו כבר עכשיו, כאן: בבית, בנפש, בשלום ובשמחה. וכך נאמר גם קודם: ״אשר ייטב לך ולבניך אחריך״.

הגר״א מבאר: רבים מבקשים את ה׳ ומתפללים, אבל רק יחידים מוצאים. מי הם? ״כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך״ – מי שמתפלל בכוונה מלאה.

המקור בגמרא בראש השנה: שניים שחלו חולי שווה, שניים שעמדו לדין בדין שווה – זה ניצל וזה לא ניצל. מפני מה? ״זה התפלל תפילה שלמה ונענה, וזה לא התפלל תפילה שלמה ולא נענה״. ורש״י מפרש: תפילה שלמה – שנתכוון.

ההבדל בין המבקשים למוצאים אינו במילים, אלא בלב. הרמב״ם פוסק להלכה שתפילה בלי כוונה אינה תפילה.

רש״י מביא את המדרש: ״לפי שאין אתם מגדילים עצמכם כשאני משפיע לכם טובה, לפיכך חשקתי בכם״. אברהם אמר ״ואנכי עפר ואפר״, משה ואהרן אמרו ״ונחנו מה״ – לא כמו נבוכדנצר שאמר ״אדמה לעליון״.

ולשון ״חשק״ היא לשון של אהבה שאין לה סיבה. הקב״ה אוהב אותנו לא בגלל שאנחנו גדולים או מושלמים – ״כי מאהבת ה׳ אתכם״. אהבה כזו אינה תלויה בדבר, ולכן אינה בטלה לעולם.

רש״י מבאר שכאן נאמר ״לאלף דור״ – כנגד שומרי מצוותיו, העושים מיראה. ובעשרת הדברות נאמר ״לאלפים״ – כנגד האוהבים, העושים מאהבה, ששכרם גדול יותר.

ויש לשאול: הרי שני הסוגים גם אוהבים וגם שומרים? אפשר לומר שההבדל הוא במקום הדגש. שניהם מקפידים מאוד במצוות ושניהם אוהבים את ה׳. אבל יש מי שעיקר עבודתו הוא לעשות נחת רוח לה׳ – והמצוות הן הדרך; ויש מי שעיקר עבודתו הוא שמירת המצוות עצמן. הראשון זוכה לאלפים, והשני לאלף.

מכאן גם שאהבה ויראה הן לא רק דרגות, אלא גם צורות שונות לקיים את אותן המצוות.

רש״י אומר: ״בחייו משלם לו גמולו הטוב, כדי להאבידו מן העולם הבא״. הרב דסלר במכתב מאליהו מבאר את העומק: מי שעושה מצוות באופן חיצוני – מעשה בלי תוכן פנימי, בלי כוונה לשם שמים – שכרו גם הוא חיצוני: גשמיות בעולם הזה.

השכר תואם את המצווה. מצווה של גוף מקבלת שכר של גוף. מצווה של נשמה מקבלת שכר של נשמה, שהוא נצחי.

שאל רבי יחזקאל סרנא: חז״ל אמרו ״מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו״, ואנו אומרים ביום הכיפורים ״אשרי עין ראתה… הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו״. אם כן, מדוע אנו רוקדים בסוכות זכר לשמחת בית השואבה? הרי בחתונה שוברים כוס ושמים אפר זכר לחורבן!

אמר הרב סרנא: יש שני דינים. יש אבלות על החורבן, ויש שמחה על הבניין. שיור אמה בבית ואפר על ראש החתן – זכר לחורבן. אבל הלולב שניטל שבעה ימים ״זכר למקדש״ – זו שמחה על הבניין העתיד, על הבטחת הנביאים שאנו מאמינים בה בכל לבנו.

וכך בחתונה: שוברים כוס זכר לחורבן, ואחר כך רוקדים ושמחים – זכר לבניין. אנו רואים בעיני רוחנו את הגאולה השלמה, ושמחים בה כבר עכשיו. זו ״השמחה במעונו״.