חידושים לפרשת דברים

רש״י מלמד שכל המקומות בפסוק הפתיחה אינם רק שמות גאוגרפיים, אלא רמזים לחטאי המדבר. משה לא רצה לבייש את העם, ולכן הזכיר את החטאים ברמז, מפני כבודם של ישראל: ״מול סוף״ – על שהמרו בים סוף; ״בין פארן״ – על חטא המרגלים שנשלחו ממדבר פארן; ״תופל ולבן״ – על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן; ״ודי זהב״ – על העגל שנעשה מרוב הזהב.

שואל בעל שפתי חכמים: הרי בהמשך הפרשה משה מספר את כל סיפור המרגלים בפירוש – ״ותקרבון אלי כולכם״. מדוע היה צריך לרמוז עליו כבר כאן?

התשובה נמצאת בפירוש השני של רש״י על ״וחצרות״: ״היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע, ואתם נדברתם במקום״. כאן יש תוכחה אחרת לגמרי. לא רק על עצם לשון הרע שדיברו על הארץ, אלא על כך שראו בעיניהם את מרים נענשת בצרעת – ולא למדו מזה כלום.

מי שרואה חטא ועונשו לפניו ואינו לוקח מוסר, עבר עבירה נוספת – עבירה של אוזן אטומה ולב שאינו מתעורר. זה החטא שבתוך החטא: לא רק הנפילה, אלא ההזדמנות שהוחמצה ללמוד ממנה. הפירוש בגוף הפרשה מוכיח על לשון הרע, והרמז ב״חצרות״ מוכיח על כך שלא למדו.

מבארים על פי מה שאמרו חז״ל: בחטא העגל לימד משה זכות על ישראל. עשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד – ״אנכי ה׳ אלקיך״, ״לא יהיה לך״ – ומשה טען כביכול שהציווי נאמר אליו, ואולי טעו העם וחשבו שאינו חל עליהם.

אבל במחלוקת קורח טענו קורח ועדתו: ״כולנו שמענו בסיני אנכי ולא יהיה לך״ – כל העם שמע מפי הגבורה, ולא רק משה. בלי לשים לב, הם הפילו בעצמם את טענת ההגנה שמשה טען עליהם בעגל.

נמצא שמחלוקת קורח היא שהחזירה את חטא העגל להיות קטרוג פעיל. לכן הקדים משה את ״חצרות״ ל״די זהב״: לא לפי סדר הזמנים, אלא לפי הסדר שבו החטאים נעשו כבדים.

בעל ״חנוכת התורה״ הקשה על כך שגם בתהלים קו, המונה את חטאי המדבר, מחלוקת קורח (״תפתח ארץ ותבלע דתן״) מופיעה לפני העגל (״יעשו עגל בחורב״). שאלה זו נשארת לעיון, והיא מזמינה ללמוד את המזמור ולחפש מה מלמד הסדר שבו.

בדרכו של האור החיים הקדוש אפשר לקרוא את המקומות האלה כמפה של עבודת המידות. כל שם הוא תחנה בדרך שאדם עובר בתוך נפשו.

עבר – כמו אברהם העברי, שעמד מעבר אחד וכל העולם מעבר אחר: לעמוד עם האמת גם נגד הזרם. הירדן – לשון ירידה: לרדת לעומק הנפש ולעשות חשבון נפש. במדבר – להיות כמו מדבר, פנוי מגאווה, ולכן מוכן לקבל תורה.

בערבה – לשון מתיקות: ענווה שאינה שבירה וביזוי עצמי, אלא ענווה מתוקה ושמחה. מול סוף – לזכור את סוף האדם, וזו תרופה לגאווה. פארן – לשון פאר: להאיר פנים לכל אדם. תופל – ובכל זאת לבדוק שהחיוך אינו טפל וריק, ושיש מאחוריו עבודה פנימית.

לבן – לב נקי משנאה, שיודע למחול ולסלוח. חצרות – לשון חצר קבועה: קביעות בתורה ובתפילה. ודי זהב – לומר ״די״ לזהב: להסתפק במה שיש, וזה המפתח לשמחה אמיתית.

הכלי יקר מבאר על דרך הרמז: אחד עשר הימים רומזים לאחד עשר ימי האבל שבהם ישראל מתאבלים בכל שנה על החורבן – תשעת הימים מראש חודש אב עד תשעה באב, ועמם שבעה עשר בתמוז ועשרה בטבת.

הדרך הייתה קצרה – אחד עשר יום בלבד. בגלל חטא המרגלים היא נמשכה ארבעים שנה, ובגללו נקבעה בכייה לדורות. כבר בפסוק השני של הפרשה מונח האבל של תשעה באב, ולכן אין פלא שהפרשה נקראת תמיד בשבת חזון.

רש״י אומר: ״בשבעים לשון פירשה להם״. ישראל עמדו לכבוש את ארץ שבעת העמים, ואומות העולם עלולים לטעון: ״לסטים אתם, שכבשתם ארצות של אחרים״.

התשובה היא מה שמלמדת התורה: הארץ כולה של הקב״ה, והוא נתנה למי שרצה. אבל כדי שתשובה זו תישמע ותובן, צריך לדעת לומר אותה לכל אומה בלשונה. לכן ביאר משה את התורה בשבעים לשון, כדי שישראל יידעו להשיב לכל העולם.

חז״ל במסכת סוטה מוסיפים שהתורה נכתבה גם על האבנים בשבעים לשון אחרי מעבר הירדן, כדי שלא יהיה לאומות פתחון פה לומר שלא היה להם אפשרות ללמוד.

רש״י מביא משל: מלך שהיו לו שני בנים ושתי שדות, אחת שמושקית מעצמה ואחת שתלויה בגשם. לאוהבו נתן את המושקית, ולשונאו את התלויה בגשם. מצרים מושקית מהנילוס, וארץ כנען תלויה בגשמים. אמרו ישראל: הוציאנו מהשדה הטובה כדי לתת לנו את הקשה – סימן שהוא שונא אותנו.

אבל זו בדיוק הטעות. בארץ ישראל אין גשם קבוע, ולכן אדם נושא בה את עיניו לשמים ומתפלל. דווקא החיסרון יוצר את הקשר. זה מה שאנו אומרים בברכה ״בורא נפשות רבות וחסרונן״ – הקב״ה ברא את האדם עם חסרונות, כדי שיבקש ממנו, יקבל ממנו, ויתקשר אליו.

כך מצינו בנחש: עונשו היה ״ועפר תאכל״ – שתמיד יהיה לו מה לאכול, ולא יצטרך לבקש לעולם. מי שאין לו מה לבקש, אין לו קשר.

וכך במזמור ״ה׳ רועי״: בהתחלה דוד מדבר על ה׳ בגוף שלישי – ״ירביצני״, ״ינהלני״. אבל כשמגיע ל״גם כי אלך בגיא צלמוות״ הוא עובר לדבר אליו ישירות: ״כי אתה עמדי״. כשקשה לאדם והוא פונה לבוראו, הוא מרגיש אותו קרוב יותר מתמיד. וכך ביציאת מצרים: ״ופרעה הקריב״ – הקריב את ישראל לאביהם שבשמים, כמו שנאמר ״יונתי בחגוי הסלע… השמיעיני את קולך״.

ישראל לא אמרו בפירוש שה׳ שונא אותם. הם פחדו. אבל משה חושף מה מסתתר מאחורי הפחד: אם ה׳ הוציא אתכם ממצרים והוא ידע שיש בארץ ענקים, ואתם מפחדים – סימן שבלב אתם חושבים שהוציא אתכם כדי לפגוע בכם.

כך הוא אצל כל אחד מאיתנו. כשאדם דואג, בעומק הוא חושב שה׳ רוצה בצערו. אם יתבונן יהודי עצוב וישאל את עצמו למה הוא עצוב, יגלה שבפנים הוא מרגיש שה׳ זרק אותו ואינו אוהב אותו. כל עצבות מקורה במחשבה הזו.

וזהו ״ובדבר הזה אינכם מאמינים״ – בדבר הזה, שה׳ אוהב אתכם תמיד. במיוחד אחרי חטא אדם צריך להתחזק ולהאמין שה׳ אוהב אותו, כי שם נפלו דור המדבר: חטאו, והסיקו שה׳ כבר אינו אוהב.

אפשר להוסיף: על יעקב נאמר ״ויאהב גם את רחל מלאה״ – משמע שאהב גם את לאה – ובכל זאת נאמר ״כי שנואה לאה״. מכאן שבלשון התורה גם פחות אהבה נקרא ״שנאה״. ישראל לא חשבו שה׳ שונא אותם ממש, אלא שאולי אינו אוהב אותם כל כך. וכל אדם שחוטא מרגיש כך לפעמים כלפי בוראו.

בספר חובות הלבבות האהבה היא פסגת המעלות, ובשם הגר״א מובא שהביטחון הוא היסוד הגדול. אין כאן סתירה: הביטחון נולד מן הידיעה שה׳ אוהב אותי. האמונה היא על העבר – ה׳ עשה עמי חסד; והביטחון הוא על העתיד – הוא יעשה עמי חסד, כי הוא אוהב.

אמרו חז״ל: אותו לילה ליל תשעה באב היה. אמר הקב״ה: אתם בכיתם בכייה של חינם, ואני קובע לכם בכייה לדורות. הרמב״ן מוסיף שהדבר מפורש בתהלים: ״וימאסו בארץ חמדה, לא האמינו לדברו… וישא ידו להם להפיל אותם במדבר, ולהפיל זרעם בגוים״.

מבאר הרב שלום ארוש: אין הפירוש שבגלל חטא אחד, לפני אלפי שנים, אנו סובלים עד היום. אלא שכל עוד החטא הזה עדיין בידינו – כל עוד איננו חיים את ההרגשה שה׳ טוב תמיד, וכל עוד אנו מתלוננים – אנחנו עדיין בתוך אותה בכייה של חינם, ועדיין בגלות.

כך גם אנחנו. כל הבריאה זועקת שה׳ טוב ומטיב: פירות הקיץ בקיץ ופירות החורף בחורף, גוף נפלא, תורת חיים שנותנת אושר. ואם יש לפעמים קושיה – מקושיה לא הופכים את כל העולם לרע.

רש״י: ״מה הדבורה הזאת כשהיא מכה את האדם מיד מתה, אף הם כשהיו נוגעים בכם מיד מתים״. הקשה הגרי״ז מבריסק: הפסוק בא לתאר כמה קשה הכו האמורים את ישראל – ״ויכתו אתכם עד חרמה״. אם הם מתו מיד, משמע לכאורה שהמכה לא הייתה גדולה כל כך?

תירץ הגרי״ז: כשאדם מכה את חברו והשני אינו מחזיר, אין זו ראיה לגודל השנאה. אבל כשהמכה יודע שתוחזר לו מכה כפולה, ובכל זאת ממשיך להכות – כאן רואים שנאה עמוקה. האמורים ידעו שכל מי שנוגע בישראל מת, ובכל זאת רדפו אחריהם. הם היו מוכנים למות, ובלבד שיזיקו.

כך מבארים בתהלים קיח: ״כל גוים סבבוני״, ״סבוני גם סבבוני״, ואחר כך ״סבוני כדבורים״. בשני השלבים הראשונים האויב מקיף אבל שומר על עצמו. בשלב השלישי הוא מוכן לעקוץ ולמות, ובלבד שיפגע ביהודי. ועל כולם נאמר ״בשם ה׳ כי אמילם״.

הספורנו מבאר: ״מפני חילול השם שעשו, שלא תספיק בו כל תשובה אלא מיתה ממרקת״. דור שמאס בארץ שה׳ הבטיח גרם לכך שיאמרו באומות ״מבלתי יכולת ה׳״ – וזה חילול השם.

בגמרא ביומא מבואר סולם הכפרה: על מצוות עשה התשובה מכפרת מיד; על לא תעשה התשובה תולה ויום הכיפורים מכפר; על כריתות גם יסורים ממרקים. ״אבל מי שיש חילול השם בידו – אין לו כוח בתשובה לתלות, ולא ביום הכיפורים לכפר, ולא ביסורים למרק, אלא כולן תולין ומיתה ממרקת״. וכך פסק הרמב״ם בהלכות תשובה.

הספורנו מוסיף שני טעמים. הגזירה הייתה בשבועה – ״חי אני נאום ה׳״ – וגזר דין שיש עמו שבועה אינו נקרע. ועוד, כשמשה, יהושע וכלב התחננו לפניהם בשעת מעשה, לא שבו; רק אחרי הגזירה שבו, מיראת העונש. תשובה כזו דומה לתשובת שאול בעמלק, שהגיעה מאוחר מדי.

הרמב״ן מוסיף שמשה מזכיר כאן את הבכי לשבחם – הם באמת התחרטו. ודווקא משום כך רואים כמה חמור היה החטא, שאפילו בכי אמיתי לא ביטל את הגזירה.

האור החיים הקדוש מגלה שרשרת מופלאה. בגלל חטא המרגלים נגזר שבית המקדש ייחרב בעתיד – הבכייה לדורות. אבל משה רבנו, אילו נכנס לארץ ובנה את המקדש, הוא לא היה נחרב לעולם, כי מעשה ידיו נצחיים.

ומה היה קורה אז כשישראל היו חוטאים? כמו שאמרו חז״ל על ״מזמור לאסף, באו גוים בנחלתך״ – הקב״ה כילה את חמתו בעצים ובאבנים ולא בישראל. בלי חורבן הבית, החמה הייתה נופלת על העם עצמו. לכן, אחרי חטא המרגלים, משה לא יכול היה להיכנס – וזה ״בגללכם״.

ולמה בכל זאת נזכר חטא מי מריבה? מבאר האור החיים שאילו ישראל היו מתקנים את עצמם לגמרי, היה מתבטל כוחו של חטא המרגלים ומשה היה נכנס. חטא מי מריבה מנע את התיקון הזה. ועוד, הקב״ה נתן למשה סיבה גלויה, שלא ירגיש שנענש רק בעבור אחרים.

בעקבות חטא המרגלים נגזר שכל הדור מבן עשרים ומעלה ימות במדבר. חז״ל מספרים שבכל שנה, בליל תשעה באב, היו בני ישראל חופרים קברים, שוכבים בהם ולנים שם כל הלילה. בבוקר יצא כרוז: ״יבדלו החיים מן המתים״ – מי שחי קם, ומי שנגזר עליו נשאר. כך כל שנה, ארבעים שנה.

בשנה האחרונה שכבו בקברים – ואף אחד לא מת. חשבו שטעו בחשבון החודש, וחזרו ושכבו בלילות הבאים. כשראו את הלבנה מלאה בליל חמישה עשר, הבינו שלא טעו: הגזירה נגמרה.

לכן נקבע ט״ו באב ליום טוב. הרשב״ם מבאר שעיקר המיתות במדבר היו בתשעה באב, ובט״ו באב נתברר שתמו מתי המדבר. ומאותו יום חזר הדיבור אל משה בחיבה, כי עד אז, כל זמן שהיו מתי מדבר, לא דיבר עמו ה׳ בחיבה.

רש״י אומר: ״לפיכך לא תכפו את טובתו להראות כאילו אתם עניים, אלא הראו עצמכם עשירים״. בעל ״פנים יפות״ מבאר שהעושר של ישראל – ביזת מצרים וביזת הים – לא היה נחוץ להם במדבר, שהרי היה להם מן ושמלתם לא בלתה. כל העושר הזה ניתן כדי שיראו ישראל עשירים, כי זה כבודו של מקום.

ולכן ״לא חסרת דבר״ – לא שלא התלוננו מעולם, אלא שהשפע היה שלם מתחילתו ועד סופו. ומי שמראה את עצמו כעני ומסכן, כאילו כופה את טובתו של ה׳ ומראה לעולם שהמלך אינו מטיב לבניו.

מכאן לכל יהודי: מי ששומר מצוות והולך בשמחה, מראה לכל העולם שה׳ טוב ומטיב לעושי רצונו. בכלבו נאמר על ״אשר ברא ששון ושמחה״ שהשמחה נבראה לכבודו, כי כבוד ה׳ בשמחת הנפש.

מביא הדעת זקנים מבעלי התוספות: פרעה ראה את יעקב זקן מאוד, שערות ראשו וזקנו לבנות, ולכן שאל על גילו. ויעקב ענה שימיו מעטים, אלא שמרוב צרות קפצה עליו זקנה. אמר לו הקב״ה: הצלתיך מעשו ומלבן, החזרתי לך את דינה ואת יוסף, ואתה מתרעם? כמניין התיבות מ״ויאמר״ עד ״בימי מגוריהם״, שלושים ושלוש, נחסרו משנותיו – ולכן חי מאה ארבעים ושבע ולא מאה ושמונים כיצחק.

שאל הגאון רבי חיים שמואלביץ: אם נספור, נראה שנכנסו בחשבון גם המילים של פרעה – ״כמה ימי שני חייך״. מה יעקב אשם בשאלה של פרעה?

ותירץ: הרי פרעה שאל רק מפני שראה אותו זקן ומסכן – וזו התביעה עצמה. בנו של מלך מלכי המלכים צריך להיראות כמו בנו של המיליונר הגדול ביותר, החי בעולם שכולו טוב. עצם זה שנראה שבור ומדוכא היה החיסרון.

החוזה מלובלין דרש: ״ולמכיר״ – למי שמכיר את הקב״ה, ״נתתי את הגלעד״ – נתתי את הגיל לעד. מי שבאמת מכיר את בוראו, שמח תמיד.

ומכאן להפך: השמחה והנעימות של האדם הן העדות הנאמנה ביותר להכרתו את ה׳. אפשר לדבר הרבה על אמונה, אבל מי שאמונתו חיה – רואים אותה בשמחתו.

בגמרא בעבודה זרה מסופר שכאשר נתפסו רבי חנינא בן תרדיון ורבי אלעזר בן פרטא, אמר רבי חנינא שהוא לא עסק אלא בתורה בלבד, כדברי רב הונא: ״כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין לו אלוה״.

מדוע? כי כל מטרת הבריאה היא להיטיב. הרמח״ל כותב בדרך ה׳: ״התכלית בבריאה היה להיטיב מטובו יתברך לזולתו״. ובדעת תבונות: ״מחק הטוב להיטיב״. מי שחי רק כדי לקבל, אינו יכול להבין את הקב״ה, שכל רצונו לתת. רק מי שחי כדי להיטיב, מכיר באמת את בוראו.

העולם רגיל לחשוד במי שנותן בחינם – ״איפה העוקץ?״. אבל יהודי שחי חסד מכיר את מי שברא עולם רק כדי להיטיב.

החזון איש היה ממשיל: שתי חביות יין, באחת מונח סוכר בתחתית ובשנייה עפר. מבחוץ שתיהן נראות אותו דבר. בא אדם וערבב אותן – החבית שבתחתיתה סוכר נעשתה כולה מתוקה, והחבית שבתחתיתה עפר נעשתה כולה עכורה.

כך החיים. כשהכול שקט, כולם נראים חבית יין נאה. כשבאים יסורים והכול ״מתערבב״, מתגלה מה יש באדם בפנים. מי שבתוכו דבש – היסורים מגלים את הדבש שבו ומפזרים אותו בכל נפשו. זה פירוש ״לדעת הישכם אוהבים״: הניסיון אינו לגלות לה׳, אלא לגלות לנו את האהבה שקיימת בנו.