חידושים לפרשת מסעי

רש״י אומר: ״להודיע חסדיו של מקום״. אף שנגזר עליהם לטלטלם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה בלי מנוחה – שהרי יש כאן רק ארבעים ושניים מסעות. ורש״י מחשב: ארבעה עשר מהם היו בשנה הראשונה, שמונה אחרי מות אהרן, ונמצא שבשלושים ושמונה שנה נסעו רק עשרים פעם.

כשסופרים, מתברר שרוב הזמן היה מנוחה. זה החסד: גם בתוך גזירה קשה מסתתרים חסדים רבים.

ומכאן מוסר השכל: גם כשנגזרה על אדם גזרה קשה, יביט על החסדים שבתוכה. מתוך שיראה אותם, יבין שגם מה שנראה בעיניו רע – באמת מלא חסדים.

רש״י מביא משל מרבי תנחומא: מלך שהיה בנו חולה, והוליכו למקום רחוק לרפאותו. כשחזרו, התחיל האב מונה את כל המסעות: ״כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך״.

המהר״ל מבאר: ״כאן ישננו״ – לפעמים היו ישראל בנחת ובשלווה. ״כאן הוקרנו״ – לפעמים היו בצער, כשחסר להם דבר. ״כאן חששת את ראשך״ – ולפעמים היו בסכנה ממש. ושואל: מה הנפקא מינה שהאב מספר את כל זה? ומשיב: כמו שהאב מודיע לבנו כמה טרח בשבילו מתוך אהבה, כך ה׳ טיפל בישראל מאהבתו אליהם – כדי שיזכרו את הטובות ויעבדו אותו בכל לב.

והאמרי אמת פירש את פרטי המשל: ״כאן ישננו״ – זה מעמד הר סיני. ״כאן הוקרנו״ – זה עמלק, ״אשר קרך בדרך״, שקירר את האמונה. ״כאן חששת את ראשך״ – זה המרד בהנהגה של משה. האב לא רק מספר עובדות – הוא משתף את בנו במה שעבר עליו, מתוך קרבה.

וכך כתב בעל העקידה: ה׳ ציווה לכתוב את המסעות ״כדי שיהיו זכר לכל הטובות אשר עשה אתם ממצרים ועד הנה״ – מים מתוקים במרה, שתים עשרה עינות ושבעים תמרים באילים, מן במדבר סין, מים מן הסלע ברפידים, ומתן תורה בסיני.

בספר ״תולדות יצחק״ מובא טעם נוסף: נכתבו המסעות כדי שכאשר יעבור אדם באחד המקומות האלה, יודה ויברך, כמו שאמרו ״הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל מברך: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה״. המפה הופכת להוראה לדורות: כאן צריך להגיד תודה.

ובמדרש מובא טעם מפתיע: מה זכו המקומות האלה להיכתב בתורה? על שקיבלו את ישראל. ועתיד הקב״ה לתת להם שכר, שנאמר ״יששום מדבר וציה ותגל ערבה ותפרח כחבצלת... כבוד הלבנון נתן לה״.

ומכאן קל וחומר: אם מדבר דומם, שקיבל את ישראל בעל כורחו, עתיד לפרוח בשכר זה – המקבל תלמידי חכמים לתוך ביתו, מבחירה ומרצון, על אחת כמה וכמה.

הרמב״ם במורה נבוכים (ח״ג פרק נ) מבאר: ה׳ ידע שבעתיד אפשר יהיה לפקפק בנסים. אולי יאמרו: המדבר ההוא היה קרוב לישוב, כמו המדבריות שבהם חיים נוודים; אולי אפשר היה לזרוע ולקצור שם; אולי היו בארות מים.

לכן חיזק ה׳ את הנסים בפירוט המסעות – שמות של מקומות, כתובת מדויקת – כדי שיראו הבאים את גודל הנס: עם שלם עומד ארבעים שנה במקום ״נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים״.

וגם פירוט הזמן בכל מסע – פעם שנה, פעם יום, פעם לילה – מראה שלא הייתה כאן תעייה מקרית, אלא הנהגה מדויקת ״על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו״.

הרמב״ן מדגיש צד אחר במסעות: המשמעת. לפעמים האריך הענן ימים רבים על המשכן במקום שלא היה טוב בעיניהם, והם השתוקקו לנסוע – ובכל זאת לא עברו על רצון ה׳.

ולפעמים הענן עמד רק יום ולילה. ״והוא טורח גדול״ – העם חשב שיעמדו שם, פרקו את העגלות והניחו את המשא כמו כל מי שבא מן הדרך, ובהעלות הענן נאלצו לחזור ולטעון.

ובכל זאת – ״ושמרו בני ישראל את משמרת ה׳ ולא יסעו״. פירוט המסעות מלמד גם על המשמעת והביטול שנדרשו בכל שלב.

בעל ״יד יחזקאל״ משיב: הכל היה מחסדי הבורא, הדורש את טובו האמיתי של כל אדם. אין אדם מתעלה ברוחניות אלא מתוך קושי. כשהכל הולך בסדר ובנחת, האדם נשאר בדרגתו הקודמת.

ודוגמה לכך: דווקא משום שהים לא נקרע מיד, קפץ נחשון בן עמינדב לתוכו – ומתוך אותו קושי עלה למדרגה עצומה. וכן אמרו במכילתא על שבט בנימין שירד לים ראשון, שבשכר זה שרתה השכינה בחלקו.

ויש בזה גם טעם של תפילה: המסעות והניסיונות מלמדים שצריך להתפלל תמיד. לפעמים האדם אינו ראוי כרגע למה שהוא מבקש, אבל התפילה עצמה יכולה לשנות את המצב, עד שבמקום שירדפו אותו ייסורים – ״אך טוב וחסד ירדפוני״.

כך אומות העולם אומרים לישראל: אלוקיכם הסתיר פניו מכם, ושוב אינו חוזר. והם בוכים. וכשנכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקוראים בתורה ״ופניתי אליכם... ונתתי משכני בתוככם״ – מתנחמים. ולעתיד, כשיאמר הקב״ה ״תמה אני איך המתנתם לי״, יענו: ״אילולי תורתך שנתת לנו, כבר אבדנו בגויים״.

ורשימת המסעות, הנקראת כל שנה, היא חלק מאותה כתובה: עדות כתובה לדרך שכבר עברנו, שמחזקת את הביטחון בדרך שנותרה עד הגאולה.

בספר ״דגל מחנה אפרים״ מובא בשם הבעל שם טוב: כל ארבעים ושניים המסעות הם אצל כל אדם, מיום היוולדו ועד שובו לעולמו. יציאתו מרחם אמו היא כיציאת מצרים, ואחר כך הוא נוסע ממסע למסע עד שמגיע לארץ החיים העליונה. וזהו ״על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו״.

ור׳ דוד מלעלוב היה אומר: לעתיד לבוא תתגלה לכל אחד ״פרשת מסעי״ שעבר בעולם הזה, ויראה שהכל היה בכוונה – לטובתו ולטובת ביתו. ואז ימלא שחוק פיו, על שכל כך דאג והצטער בכל מסעיו, ובאמת הכל היה חסד.

ויש לומר עוד: ה׳ רוצה שלכל יהודי יהיה ״ספר אלה מסעי״ משלו, שבו ירשום את כל הנסים שה׳ עושה לו, וביום מן הימים יספר לילדיו. ויש בזה רמז: ארבעים ושניים מסעות – ״ודברת בם״, שבגימטריה ארבעים ושתיים. כל יהודי ידבר במסעות שעברו עליו בחיים.

״ואלה מוצאיהם למסעיהם על פי ה׳״ – כל מה שמוצא את האדם בדרך הוא על פי ה׳. ויסוד זה נלמד מדוד ויהונתן: יהונתן קבע סימן של שלושה חצים, ואם יאמר לנער ״החצים ממך והלאה״ – ״לך, כי שלחך ה׳״.

מכאן יסוד גדול: גם כשנראה לאדם שהוא בורח ממקומו מפני שחברו רודף אותו, לא זו הסיבה האמיתית. ה׳ יודע שיש לו שליחות במקום אחר, ודואג שיהיה מי ש״ירדוף״ אותו כדי שיגיע לשם. וכך אנו מברכים בכל בוקר: ״המכין מצעדי גבר״.

רבינו יונה בשערי תשובה (ג, יז) מונה את ״המעלות העליונות״ שנמסרו במצוות עשה: מעלת הבחירה – ״ובחרת בחיים״, מעלת תלמוד תורה, מעלת ההתבוננות בגדלות ה׳, ו״מעלת זכרון חסדיו והתבונן בהם, שנאמר וזכרת את כל הדרך״. והוא מכנה אותן מעלות שבעבורן נברא האדם.

ובעל החרדים מוסיף קל וחומר: אם נצטווינו לזכור לדורות את החסדים שעשה עם אבותינו במדבר, כל שכן שכל אחד מישראל חייב לזכור את החסדים שה׳ עושה עמנו תמיד – לכלל ישראל, שמציל אותנו מאויבינו, ולכל אחד בפרט, מעת שנוצר בבטן אמו.

ומי שזוכר שה׳ ״הוא הנותן לך כוח לעשות חיל״, ניצל ממילא מגאווה – שהרי על ״ורם לבבך ושכחת״ אמרו שזו אזהרה לגסי הרוח.

הרב שמואל הומינר זצ״ל, בעל ״עבד המלך״, החזיק פנקס הודיה אישי, ובשערו העתיק את דברי רבינו יונה והחרדים: מי שכותב את חסדי ה׳ בפנקס – מקיים מצוות עשה של זכירת חסדיו. לפעמים אף ערך סעודת הודיה כעבור שנה, כדי לזכור מחדש את החסד.

וההלכה מכירה בזה. המשנה ברורה (סי׳ ריח) מביא: מי שנעשה לו נס יפריש לצדקה, ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה׳ ולספר חסדו. ובספר הישר כתוב שכל הבא לעבוד את ה׳ צריך שיהיה לו ״ספר כולל זכרון נפלאות הבורא״, ויקרא בו פעם בשבוע בנחת ובכוונה.

וגם חסד קטן ראוי להירשם. בן הנביאים איבד גרזן שאול, ואלישע טרח לשאול ״אנה נפל?״, השליך עץ – ״ויצף הברזל״. גם דבר קטן כזה נכתב בתנ״ך.

ומספרים על אחד שקיבל פנקס הודיה ואמר: ״קורים לאדם הרבה חסדים כל יום, ואינו שם לב. אבל כשהוא יושב לחשוב מה לרשום – פתאום הוא רואה כמה חסדים ה׳ עשה איתו״. זו התשובה לשאלה: קודם ״וישמור אלה״ – כותבים ושומרים – ורק מתוך כך ״ויתבוננו חסדי ה׳״. הכתיבה היא שמביאה את ההתבוננות.

יש כאן שלוש תמיהות. אהרן הוא היחיד שתאריך פטירתו כתוב בתורה. התאריך לא נכתב בפרשת חוקת, שם מסופרת פטירתו, אלא כאן, בין המסעות. והתורה כמעט אינה מספרת מה קרה בשום מסע – ורק כאן היא מאריכה בפטירת אהרן ובכנעני שבא בעקבותיה.

נראה לומר: פרשת מסעי נקראת כל שנה בשבוע שבו חל ראש חודש אב. התורה באה ללמד במה צריך לעבוד בחודש אב: במידתו של אהרן הכהן – אהבת ישראל. ולכן ציינה את פטירתו בא׳ באב, וכתבה זאת דווקא בפרשה שקוראים לפני החודש. ומסתבר שיש בחודש זה סייעתא דשמיא מיוחדת לחדש ולזכות באהבת ישראל.

ויתכן שלא לחינם נפטר אהרן בראש חודש. בראש חודש אמר ה׳ למשה ״כזה ראה וקדש״ – רואים נקודה קטנה מאוד של לבנה, ומקדשים אותה. זו דרכו של אהרן: לראות נקודה טובה קטנה ביהודי ולקדש אותה, עד שתגדל ללבנה מלאה.

רש״י מבאר: ״וישמע הכנעני – שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד״. בזכות אהרן היו ענני הכבוד, והם מסמלים את השראת השכינה בישראל. כשיש ״אהרן״ – אהבת ישראל ושלום – יש שכינה. כשחלילה אין, מסתלקים ענני הכבוד.

ומלמדים מכאן על הבית היהודי: במקום שיש שלום, ה׳ מראה את חיבתו ומביא מתנות. כמו שנאמר ״ויהי בשלם סוכו״ – במקום שיש שלום, יש סוכה של ענני כבוד.

ורש״י מוסיף: ״יושב הנגב – זה עמלק״. ולמה דווקא עמלק? עמלק בא תמיד כשיש פירוד: הוא בא ״ברפידים״, ודרשו – ברפיון ובפירוד. ועמלק מלשון ״מולק״, חותך. הוא שגורם שאין השם שלם ואין הכסא שלם. ולכן כשמת אהרן ונסתלק השלום – הגיע עמלק. הוא מגיע לכל מקום שאין בו שלום.

ומכאן נרמז גם חורבן הבית, שבא בגלל חוסר באהבת ישראל.

ב״לא תשנא״ כתוב ״אחיך״, ברכילות ובנקמה כתוב ״עמך״, ובאהבה – ״רעך״. היה אפשר לכתוב ״ואהבת לאחיך כמוך״!

נראה לומר חידוש גדול בהלכות אהבת ישראל. בדרך כלל כשמדברים על אהבת ישראל, אדם חושב: את מי אני צריך להתחזק לאהוב? את החבר שכועס עליי, את השכן מלמטה. באה התורה ואומרת: למי שרחוק ממך – ״אחיך״, ״עמך״ – די שלא תשנא, לא תיקום ולא תיטור. אבל למי שכבר רעך, ידידך – לו תוסיף אהבה עד שתגיע ל״כמוך״.

נמצא שעיקר העבודה באהבת ישראל היא לאהוב יותר את מי שאני כבר אוהב: את הקרובים, את הילדים, את בן הזוג – להוסיף עוד ועוד, עד שאוהבים אותם כגופי.

וכך במשנה באבות: ״צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם״ – רבי יהושע אומר ״חבר טוב״. ורבינו יונה מבאר שמי שהוא אוהב נאמן לחמישה או שמונה אנשים, קרוב הדבר שיאהב את כל באי עולם.

מה המטרה של ״ואהבת לרעך כמוך״? אפשרות אחת: שיהיו הרבה יהודים שאוהבים זה את זה. אפשרות שנייה: שליהודי יהיה לב שיודע לאהוב. שתיהן נכונות, אבל השנייה חשובה יותר – עיקר תפקיד האדם הוא לבנות לעצמו לב אוהב. כמו שחותמת המשנה: ״רבי אלעזר אומר: לב טוב״.

ואיך בונים לב כזה? דווקא על ידי שמתרכזים באדם אחד ואוהבים אותו מאוד. וכך מצאנו בפורים: במתנות לאביונים נותנים לכל עני מתנה אחת – ולשני עניים; ובמשלוח מנות – שתי מנות לאדם אחד. למה? כי מידת החסד והרחמים, הנובעת מהנפש, גדלה ככל שנותנים יותר פעמים. אבל מידת האהבה, הנובעת מהלב, נקנית כשמשקיעים הרבה באדם אחד – ומשם אפשר לאהוב את כולם.

ובברכת ״אשר ברא״ בשבע ברכות מודים על ״אהבה ואחווה ושלום ורעות״, ומכניסים את החתן והכלה באמצע ההודיה. כתב הרב איזיק שר שבחיי הנישואין קונה האדם את הרגשות האלה – ולכן מי שזכה להינשא, צריך לעבוד בעיקר על האהבה בבית, כי שם טמן ה׳ את קנייני הלב.

ומספרים על שני גדולים שהיו ידועים בשלום ביתם, ר׳ אריה לוין ור׳ שלמה זלמן אויערבך, שהיו גם גדולים מאוד באהבת ישראל. ר׳ אריה לוין, כשבא עם אשתו לרופא, אמר: ״הרגל של אשתי כואבת לנו״.

רש״י אומר: ״וראך ושמח בלבו – לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה. ומשם זכה אהרן לעדי החושן הנתון על הלב״.

אהרן היה הגדול, וראה את אחיו הצעיר מקבל את ההנהגה. ולא רק שלא קינא – הוא שמח, ובלבו. לא רק בפנים מחייכות, אלא בתוך הלב פנימה. ולכן זכה שעל אותו לב יונחו שמות כל שבטי ישראל.

ומספרים על חסיד שנשאל: איך אתה תלמיד של רבך, הרי נפטר לפני שנים רבות? ענה: זו משנה מפורשת – ״הוי מתלמידיו של אהרן״. אהרן נפטר מזמן, ועדיין אפשר להיות תלמידו. ובספר חרדים מבואר שבגן עדן יש ישיבות, וישיבתו של אהרן נקראת ״מתיבתא דרחימותא״ – ישיבה של אהבה. ומי שנוהג כאהרן – הוא מתלמידי הישיבה הזו.

בספר חרדים מדייק: ״אוהב את הבריות״ – לא נאמר ״את ישראל״. זה רמז שאהרן היה מקרב גם את הבאים להתגייר, ומכניס אותם תחת כנפי השכינה בטוב שכלו ובמתק לשונו.

ובילקוט שמעוני מובא שאהרן לא אמר מימיו לאיש ״סרחת״ ולאישה ״סרחת״. כשפגש אדם רשע, היה נותן לו שלום, וכשאותו אדם רצה לחטוא, אמר בלבו: איך ארים עיניי ואראה את אהרן? ובוש מלחטוא.

ואהרן הוא שהדליק את המנורה. המפרשים אומרים שנרות המנורה רומזים לנשמות ישראל – ״נר ה׳ נשמת אדם״ – ואהרן היה מדליק את נשמות ישראל לאביהם שבשמים.

וזו הדרך לאהוב כל יהודי: לראות כל אדם בעין טובה, לחפש את הטוב שבו – ואז אפשר לאהוב אותו.

לכאורה היה צריך קודם לצוות את הכהנים לברך את ישראל, ורק אחר כך לפרט את נוסח הברכה.

אלא שאהרן הכהן היה אוהב ישראל, ותמיד רצה לברך את עם ישראל. לכן לא היה צורך לצוות אותו לברך – רק לומר לו ״כה״, כך ובנוסח הזה תברכו. וכפי שלמדנו בפרשת בלק, ברכה אמיתית יוצאת רק מלב אוהב, ולכן הכהנים מברכים ״באהבה״.

ספר הפרשיות מתאר את שמחתה של לאה: הקדמתי את אחותי בבן הראשון כדי שיאהב אותי בעלי, ובשני כדי לעקור כל שארית של ריחוק. ובבן השלישי? אין זאת אלא שה׳ חפץ להחזיר לי גם על ימי הצער, ולעשות אותי דבוקה ביעקב והוא בי – בעולם הזה ובעולם הבא.

ורבי חיים שמואלביץ כותב במאמרו על מידת השלום: מפני שלוי היה הבן שהשלים את האהבה בין לאה ליעקב, זכה להיות שבט עובדי ה׳ במקדש, ויצא ממנו אהרן – אוהב שלום ורודף שלום.

ובספר צרור המור הוסיף: מן הבן שגרם חיבור שלם בין יעקב ללאה יצא השבט שתפקידו לחבר בין הקב״ה לעם ישראל. כמו שאמרו על השלמים, שנקראו כך ״שמטילים שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה״.

ויש בזה סוד שחשוב לחיות כל החיים: האחדות בין איש לאשתו גורמת מיד אחדות בין הקב״ה לעם ישראל. ולכן הבן שאיחד בין יעקב ללאה הוא הראוי לאחד בין ה׳ לישראל.

הגמרא (מכות ט ע״ב) אומרת שבעבר הירדן היו שלוש ערי מקלט, כמו בכל ארץ כנען, משום ש״בגלעד שכיחי רוצחים״. וקשה: הרוצחים שם היו במזיד – ועיר מקלט היא רק לשוגג!

הרב דיסקין מביא בשם המהר״ל: כשהרשעים רוצחים במזיד, גם הטובים נעשים רוצחים בשוגג. כלומר, עם ישראל הוא כמו ספינה אחת: צד הרשע מושך לכיוון אחד, וצד הטוב לכיוון השני. מה שקורה בצד אחד משפיע על כל הספינה.

ומכאן עצה גדולה: אדם יכול לעשות מצוות כדי לעשות חסד עם ה׳ ועם עם ישראל – כדי למשוך את כל הספינה למעלה. וכן מבואר במסילת ישרים (סוף פרק יט) בעניין הכוונה שבחסידות. ועוד ראיה: במבול נאמר ״כי השחית כל בשר את דרכו״ – הקלקול של חלק משפיע על הכל.

וזה פירוש דברי הגמרא ״זכה – נוטל חלקו וחלק חברו בגן עדן״: חברו שגדל בזכותו. ולכן כמה כדאי לכוון בתפילה באמת על כולם.

בתורה יש כמה תיאורים של גבולות הארץ. בברית בין הבתרים – ״מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת״. בפרשת משפטים – ״מים סוף ועד ים פלשתים״. ובפרשתנו – גבולות מפורטים, נקודה אחר נקודה.

הרב שמואל אריאל, במאמר שאסף המחבר, מסביר שיש מפרשים הרואים בגבולות מסעי תחום מצומצם לעומת ברית בין הבתרים – שתי מערכות גבול לזמנים או למצבים שונים – ויש הסוברים שאין ביניהן הבדל מהותי. ובכל מקרה, כדברי הרמב״ם, הארץ מתקדשת לעניין המצוות רק כשעם ישראל יורש אותה ויושב בה בפועל.

ובעלון ״קדושת ציון״ (בשם הרב ברנד) מובאת הבחנה מעשית: למצוות התלויות בארץ – תרומות, מעשרות ושביעית – הולכים אחר הגבולות שנתקדשו בפועל. אבל לעניין מצוות ישוב הארץ, נראה שהמצוה מתקיימת גם באילת, שהיא בכלל גבולות פרשת משפטים, ושלמה המלך ועוזיהו המלך כבר קבעו בה ישוב.

הרבה יש ללמוד מכך שספר במדבר נחתם בנישואי בנות צלפחד, אף שזה נראה מיותר.

ראשית – מעלת הנישואין, שבה חתמה התורה את החומש. ובמיוחד נישואין של מי שכבר המתינו שנים רבות.

שנית – בנות צלפחד למדו מן המפורש על הסתום. התורה חייבה אותן רק להינשא לבני שבטן, והן חשבו מה רוצה ה׳ באמת, ונישאו לקרובים ביותר – לבני דודיהן. ואולי הטעם: כשמתחתנים עם הקרובים, יש יותר אהבה.

שלישית – יש כאן אולי רמז ליסוד שלמדנו אצל אהרן: עיקר ״ואהבת לרעך״ הוא למי שכבר רעך. בתחילה צריך לייסד את האהבה במעגל הקרוב ביותר.

ורביעית – אחרי שמתיישבים בנחלה, צריך להרחיב. ולכן בדורות הבאים, כשכבר נקבעה הנחלה, התירו לשבטים להתחתן זה בזה, וזה היה יום שמחה בישראל – ט״ו באב.