חידושים לפרשת מטות

המשנה בחגיגה אומרת: ״היתר נדרים פורחים באוויר ואין להם על מה שיסמוכו״. בתורה כתובים במפורש רק שני דינים: אב מפר נדרי בתו, ובעל מפר נדרי אשתו. אבל שחכם יכול להתיר נדר – זו הלכה שנמסרה בעל פה, בלי מקור מפורש בכתוב.

ומדוע התורה לא כתבה זאת במפורש? מבאר האור החיים הקדוש: התורה חששה שאם כולם יידעו שחכם יכול להתיר נדרים, יקלו ראש בנדרים. ״אם אתחרט – אלך לחכם והוא יתיר לי״. לכן העלימה התורה את הדין הזה ומסרה אותו רק לראשי המטות – הם החכמים שיוכלו להתיר. לעם עצמו נאמר רק ״לא יחל דברו״.

יש כאן חכמה חינוכית עמוקה: לא כל דין צריך פרסום. דין שעלול לגרום לזלזול כדאי לשמור אצל החכמים, כדי לשמור על יראת הקודש ועל רצינות הדיבור.

חז״ל אומרים במדרש שמשה לא הלך בעצמו להילחם במדין, משום שבמדין גדל והתגורר כשברח מפרעה, ושם מצא מקלט ובית. ״באר ששתית ממנה – אל תזרוק בה אבן״.

משה רבינו לא יכול היה לעמוד מול מי שעשה לו טובה, אפילו כשהגיע הזמן להעניש אותו. הכרת הטוב אצלו הייתה חלק מעצם אישיותו – וגם כשה׳ ציווה על המלחמה, הוא מצא דרך לקיים את הציווי ולשמור על הכרת הטוב: שלח את פנחס.

והמחבר מעיר שהדבר מופיע כנראה בספרו ״לעולם אודך״ על הכרת הטוב, שכן זו דוגמה מובהקת לכך שהכרת טובה איננה רק מידה יפה, אלא גבול שאדם גדול אינו חוצה.

נקמה היא בדרך כלל מידה רעה. התורה אוסרת ״לא תקום ולא תיטור״. אז מה שונה במדין? התשובה: כשהנקמה היא בשביל כבוד שמים – כדי שכולם יראו שיש דין ויש דיין, ויש גמול טוב לעושי רצונו – הרי היא מצוה. ולכן צדיקים שמחים במפלת רשעים, ואף מברכים עליה ״הטוב והמטיב״.

אבל יש בפרשה סתירה: ה׳ אומר למשה ״נקום נקמת בני ישראל״, ומשה אומר לעם ״לתת נקמת ה׳״. איך זה מתיישב? אפשר לענות בשלושה אופנים. אחד: כל אחד חשב על השני – ה׳ על כבוד ישראל, ומשה על כבוד ה׳. שני: נקמת ישראל היא עצמה נקמת ה׳, כי מי שפוגע בישראל פוגע כביכול בה׳. שלישי: גם כשאדם חושב על נקמתו שלו, אם יחד עם זה הוא מכוון לנקמת ה׳ – מותר.

ומכאן שאלה מעשית: מה דינם של חיילים שאינם מכוונים לכבוד שמים? לפי התירוץ השלישי, גם רגש טבעי של פגיעה אינו פוסל, כל עוד המטרה העיקרית היא קיום רצון ה׳.

ובכל זאת צריך זהירות גדולה. השולחן ערוך כותב שבית דין יכול לפעול בדרך של הוראת שעה, אבל ״כל מעשיהם יהיו לשם שמים״, ודווקא גדול הדור. והאורים מוסיף שצריך ״להתיישב הרבה״, במיוחד בזמננו. נקמה של מצוה איננה היתר לכל אדם לעשות דין לעצמו.

פסוק בתורה אינו מליצה. הגמרא בגיטין (נז ע״ב) מספרת שנבוזראדן ראה את דמו של זכריה הנביא, שנהרג במקדש, רותח על הארץ שנים רבות. לפי הטבע דם נבלע באדמה ואינו רותח. רק אחרי שהרג רבים מישראל וצעק ״זכריה, זכריה, טובים שבהם איבדתי, כלה אתה עושה בשארית ישראל?״ – נח הדם.

ובתוספות מובא מעשה מפסיקתא רבתי באשה שאחד מבניה הרג את אחיו וברח. היא שמה מדם הנהרג בכלי, וכל זמן שהדם תסס ידעה שהרוצח עדיין חי. מכאן שמי שנהרג שלא באשמתו – דמו כביכול אינו נח עד שייעשה דין ברוצחו.

והדבר נוגע להלכה: הב״ח נשאל אם מותר לפתוח קבר של נרצח כדי לברר מי רצח אותו, ופסק שזה כבודו של המת – שייעשה דין ברוצח. גם אחרי המיתה, כביכול, ״כואב״ לנרצח עד שנעשה משפט.

רש״י מביא את דברי הגמרא (יבמות סא ע״א): קברי גויים אינם מטמאים באוהל, שנאמר ״ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם״ – אתם קרויים אדם. וטומאת אוהל נלמדת מ״אדם כי ימות באוהל״. אבל גם לשיטה זו, מגע ומשא במת גוי מטמאים.

השאלה המתבקשת: מה הקשר בין השם ״אדם״ לבין טומאת האוהל דווקא? המחבר מבאר זאת בשלושה כללים.

כלל ראשון – טומאה באה במקום שהסתלקה ממנו קדושה. הבן איש חי כותב שבשעת שינה יש הסתלקות קטנה של הנשמה, ולכן שורה על הישן קצת טומאה. כך במת: ככל שהקדושה שהייתה בו גדולה יותר, כך גדול החלל שנשאר כשהיא מסתלקת.

כלל שני – ״אדם״ הוא זכר ונקבה יחד. אמרו בגמרא (יבמות סג ע״א): ״זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם״. לכן בשבע ברכות מברכים ״יוצר האדם״ – עכשיו הוא נעשה אדם שלם.

כלל שלישי – בית של אהבה הוא משכן. בספר מגלה עמוקות מבואר ש״ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״ – בתוך כל בית יהודי. ורש״י בשבת (נה ע״ב) כותב שיעקב היה מעמיד מקום לשכינה באוהלו. כשבני זוג חיים באהבה ובקדושה – כל האוהל נעשה קדוש, כאוהל מועד.

ומכאן הביאור: יהודי שחי כ״אדם״ שלם מקדש את כל האוהל שהוא גר בו. ולכן כשהוא נפטר, החלל שנשאר ממלא את כל האוהל. המת מטמא במגע ובמשא, כי כל אדם נושא בתוכו חיות מאת ה׳. אבל טומאת האוהל כולו מעידה על הקדושה שהייתה שורה בבית שלם.

המדרש (בראשית רבה יז, ד) מספר: כשבא הקב״ה לברוא את האדם, העביר לפניו את כל הבהמות. אמר האדם: זה שור, זה חמור, זה סוס. ״ואתה מה שמך?״ – ״אני נאה להיקרא אדם, שנבראתי מן האדמה״.

ושואל הרד״ק: גם הבהמות מן האדמה! ומתרץ: הבהמות כולן – גופן ורוחן – מן האדמה, ואין צורך לייחס אותן לאדמה. אבל האדם, שרוחו מן השמים, נקרא ״אדם״ כדי להבדיל אותו מן המלאכים, שאין להם שום חלק באדמה. כלומר, ״אדם״ הוא מי שמחבר שמים וארץ.

ומכאן מובן למה רק מי שנשא אישה נקרא ״אדם״. מי שכולו גשמי – אין זו מעלה שהוא מן האדמה, שהרי גם החיות כך. ומי שכולו רוחני – אינו ״אדם״. רק מי שיש לו אחיזה בעולם, ובכל זאת ראשו בשמים, נקרא ״אדם״. וזה בדיוק ״סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה״ – ולכן יעקב ראה את החלום הזה דווקא בדרכו לשאת אישה. ועל אותו סולם אמרו שהמלאכים עולים ורואים את דיוקנו של יעקב חקוקה בכסא הכבוד.

ועוד פירוש: ״אדם״ מלשון ״אדמה לעליון״ – דומה לעליונים. ומתי אדם דומה לעליון? כשהוא מחבר, כמו שבעליונים יש חיבור בין הקב״ה לכנסת ישראל.

כל אדם נברא בצלם, ובן עזאי אומר שמי שמבזה את חברו – פוגם בצלם שבו נברא. אבל ישראל נקראו ״בנים למקום״, ובאחריותם נמסר כוח מיוחד: מעשיהם משפיעים בעולמות העליונים.

הרמח״ל בספר ״דרך עץ חיים״ כותב על הפסוק ״ה׳ אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, אשר תנה הודך על השמים״: הקב״ה מקבל כביכול כוח ממעשי בני האדם, כדי לפעול טובה עמם ועם כל הבריות. וזה סוד ״תנו עוז לאלוקים״. וכן אמר משה רבינו ״צור ילדך תשי״ – ומכאן שמעשי ישראל מוסיפים כוח בגבורה של מעלה, ולהפך.

והמלבי״ם על הפסוק ״כי אני ה׳ שוכן בתוך בני ישראל״ (במדבר לה, לד) מוסיף: אף שהשכינה עלולה להסתלק מן הארץ בעוונות, מתוך בני ישראל עצמם היא אינה מסתלקת לעולם. גם בגלות היא שוכנת בתוכנו.

נראה שיש כאן מוסר השכל גדול. כדי להסביר איך קרה לבני גד וראובן שוויתרו על ארץ ישראל, ואיך העדיפו את המקנה על בניהם, התורה כותבת פסוק אחד: ״ומקנה רב היה״. הרבה כסף – זה סוד האסון. ״וישמן ישורון ויבעט״. ה׳ יצילנו.

רש״י מדייק בדבריהם: ״גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפנו״ – הקדימו את המקנה לילדים. ומשה תיקן אותם: ״בנו לכם ערים לטפכם, וגדרות לצנאכם״ – קודם הילדים, ואחר כך הצאן. עשו את העיקר עיקר ואת הטפל טפל.

ואפשר שזו גם הסיבה שבעבר הירדן היו שלוש ערי מקלט, כמו בכל ארץ ישראל, אף שהשטח קטן בהרבה. אמרו חז״ל ״בגלעד שכיחי רוצחים״. כשהכסף נעשה חשוב מכל, גם דם אדם מאבד את ערכו. הכל התחיל מכך שהחשיבו את הכסף יותר מעבודת ה׳.

רש״י מביא שהם התחייבו לא רק לשבע שנות הכיבוש, אלא גם לשבע שנות החלוקה. וצריך עיון: לשם מה להישאר בזמן החלוקה? הרי המלחמה כבר הסתיימה!

ותירץ הרב עמיחי לוי: הם הרגישו ״נושא בעול עם חברו״. איך ייתכן שנלך הביתה וננוח, כשלאחינו עדיין אין בית לגור בו? מדהים: שבע שנים מחייהם, הרחק מבתיהם ומילדיהם, רק כדי להשתתף בהרגשה של האחרים.

והרגש הזה חשוב מאוד בימים שבהם קוראים את הפרשה – ימי בין המצרים. ״נושא בעול״ פירושו גם להצטער על חורבן בית המקדש: לא לומר ״לי טוב, יש לי בית״, כשלשכינה עדיין אין בית.

בתחילה אמרו בני גד וראובן ״ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל״ – הם ראו את המלחמה כעזרה לאחים. משה ענה להם שוב ושוב: ״אם תחלצו לפני ה׳״, ״וכל חלוץ את הירדן לפני ה׳״, ״ונכבשה הארץ לפני ה׳״. משה לימד אותם שהמלחמה אינה רק סולידריות, אלא עבודת ה׳.

ובני גד וראובן קלטו ותיקנו: ״ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה׳ למלחמה, כאשר אדוני דובר״. וכן בהמשך: ״נחנו נעבור חלוצים לפני ה׳״. ״כאשר אדוני דובר״ – על ההדגשה של ״לפני ה׳״ שמשה דיבר, כמו שמבאר המלבי״ם.

מכאן לומדים יופי של קבלת תוכחה: הם לא התווכחו, אלא אימצו את המילים של משה וחזרו עליהן בפיהם.