חידושים לפרשת פינחס

רש״י מביא שהשבטים היו מבזים את פנחס: ראיתם בן פוטי, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, והרג נשיא שבט מישראל? לכן בא הכתוב ויחסו אחר אהרן. מה רואים מכאן? שלא המעשה לבדו הוא העיקר, אלא הכוונה שמאחוריו. אותו מעשה יכול לבוא מאכזריות, ויכול לבוא מאהבת השלום של אהרן.

בתורה הכוונה כל כך חשובה, עד שאמרו חז״ל (נזיר כג ע״ב) ״גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה״. ומהי ״מצוה שלא לשמה״ שהגמרא מביאה? האמהות שהביאו ילדים לעולם – אף שהתכוונו לשמה, סוף סוף הייתה בזה גם הנאה. יוצא שמצוה ״לשמה״ במדרגה הגבוהה היא מצוה שאין לאדם בה שום הנאה לעצמו – רק רצון ה׳.

ויש לנו דבר שאנו עושים פעמים רבות ביום, ולצערנו הוא אולי מצוה חלשה מאוד מחוסר כוונה. ודווקא משום שאין לנו בו שום הנאה, אפשר להפוך אותו למצוה לשמה גמורה: אמירת ״שלום״. כשאומרים ״שלום״ או ״שבת שלום״, אפשר להתכוון באמת שיהיה לשני שלום – שלמות, טוב, ברכה.

כך הפרשה נפתחת ונחתמת: פתחנו בפנחס בן אהרן אוהב השלום, וחתמנו ב״הנני נותן לו את בריתי שלום״.

רש״י מבאר: הכהונה ניתנה לאהרן ולבניו שנמשחו עמו, ולצאצאים שייוולדו להם אחרי המשיחה. אבל פנחס נולד לפני כן ולא נמשח, ולכן לא נכנס לכהונה – ״לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי״.

ושואל המהר״ל (גור אריה): למה לא משחו גם את פנחס? ומתרץ: באותה שעה פנחס היה קטן, ואין מושחים קטן. וכשגדל – כבר לא היה שייך למשוח, כי אהרן ובניו נמשחו רק יחד עם משיחת המשכן.

החזקוני מוסיף שזו באמת ״כהונת עולם״: כל הכהנים הגדולים שהיו במקדש, אפילו בתחילת בית שני, היו מזרעו של פנחס.

ויש דרך שנייה: החזקוני כותב שפנחס דאג שמא יפסיד את כהונתו, שהרי כהן שהרג נפש לא ישא את כפיו, עד שהבטיחו הקב״ה שהואיל והמעשה היה לשם שמים – אין בו פסול. ובזוהר מבואר כך: כל כהן שהרג נפש נפסל לכהונה לעולם, ולכן פנחס מן הדין היה צריך להיפסל. אבל מפני שקינא לה׳, הוצרך הקב״ה ליחס לו כהונת עולם, לו ולבניו אחריו.

המדרש (במדבר רבה כא, א) אומר: ״בדין הוא שיטול את שכרו״. והקשו רבים: הרי שכר מצוות אינו בעולם הזה?

המשך חכמה מבאר יסוד גדול: יש שני סוגי מצוות. יש מצוה לנקום ברשעים ולהרחיק עושי און, כמו ״קוצים אני מכלה מן הכרם״. על מצוות כאלה אין שכר בעולם הזה, כי לא נעשה בהן טוב בעולם – רק הורחק רע. ויש מצוות של חסד וטובה, ועליהן אדם אוכל פירות כבר בעולם הזה, כמו שמנו חז״ל במשנת ״אלו דברים״ – ובהם ״הדן את חברו לכף זכות״.

מעשה פנחס נראה כמו מהסוג הראשון – קנאה ונקמה. אבל באמת, כשהחלה המגפה, ״ויעמוד פנחס ויפלל״ – הוא עשה דין עם קונו, עצר את המגפה, הציל רבבות נפשות מישראל ולימד עליהם זכות. ולכן הוא מקבל שכר כבר כאן: ״השיב את חמתי מעל בני ישראל – לכן הנני נותן לו את בריתי שלום״.

ואפשר להוסיף: על שלום אדם אוכל פירות בעולם הזה יותר מכל דבר, כי השלום משרה את השכינה בעולם. לכן דור הפלגה, אף שכפרו, לא נאבדו – כי היה ביניהם שלום. ופנחס עשה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. וכך אמר רבא לבני העיר: ״אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו״ – כבדו את נשותיכם כדי שתתעשרו. על שלום בית השכר מגיע כבר כאן.

שאלה זו הביא הגרי״ז בשם אביו, רבי חיים מבריסק: כשחייל מצטיין, נותנים לו אות שמציין את הפעולה שעשה. פנחס הצטיין בקנאות – היה צריך לקבל ״ברית קנאות״!

והתשובה כתובה בפסוק הקודם: ״השיב את חמתי מעל בני ישראל ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי״. כלפי ישראל, מעשהו היה מעשה של שלום – הוא השיב את חמת ה׳ מעליהם. ולכן ״לכן אמור: הנני נותן לו את בריתי שלום״. הקנאה הייתה הכלי, אבל המהות הייתה שלום.

ורש״י מבאר את הלשון: ״כאדם המחזיק טובה וחנות למי שעושה עמו טובה, אף כאן פירש לו הקב״ה שלומותיו״. כביכול הקב״ה אומר לפנחס: תודה.

הספורנו מפרש: ״בריתי שלום – ממלאך המוות״. המוות והחולי באים מהתנגדות הכוחות שבאדם. וכשיש שלום בין הכוחות – יש חיים. ובאמת פנחס האריך ימים מאוד מכל בני דורו: עוד בימי פילגש בגבעה שימש במשכן שילה, ולפי חז״ל גם בימי יפתח. וכל שכן לדברי האומר ״פנחס זה אליהו״, והוא עדיין חי וקיים.

המלבי״ם מעמיק: כל המציאות בנויה מכוחות מתנגדים, ורק השכינה – נשמת העולם – מחברת אותם ועושה ביניהם שלום. וכשכל כוחות האדם נכנעים לנפשו האלוקית, הוא דומה לה׳ שעושה שלום בעולמו הגדול. פנחס מסר את נפשו וביטל את כל כוחותיו לקנאת ה׳, ולכן נעשה שלום ״בעירו הקטנה״ – בגופו, וזכה לברית החיים והשלום. וכך כתוב במלאכי: ״בריתי הייתה אתו החיים והשלום״.

ובספר ״נתיב במים עזים״ מבאר: שלום הוא החיבור בין שני דברים שונים. לפני פנחס עמדו שתי מידות הפוכות – רחמנות על כלל ישראל, וקנאה על מעשה זמרי – והוא ידע לעשות ביניהן שלום. לכן זכה במתנה של שלום בין הגוף לנשמה, שהם שני כוחות הפוכים, ולכן יכול היה – הוא אליהו – לעלות בגופו השמימה.

האברבנאל (על אבות א, יב) כותב שרבים חשבו שבכל מקום שנאמר ״שלום״ בכתוב, ענינו הסכמה בין מתקוטטים – ולכן פירשו ״אוהב שלום ורודף שלום״ על מי שמשלים בין חברים שרבו.

ואומר האברבנאל: ״לא הכירו את מעלת השלום ולא ראו את יקר תפארת גדולתו״. שלום נאמר גם בלי שום מריבה קודמת – על הטוב המשותף, על הסכמת האנשים ואהבתם זה לזה, שהיא החוט שקושר את כל החברה. ובכלל, שלום הוא השלמות של הדבר, בריאותו, טובו ויופיו. לכן ה׳ נקרא ״שלום״ – כי הוא הקושר את העולם ומעמיד כל דבר על סדרו.

כשהמחבר מצא את הדברים, כתב: ״ומצאתי בחסדי שמים דברים אלו כתובים באברבנאל״. זהו בדיוק השלום שניתן לפנחס – לא הפסקת אש, אלא שלמות.

רבינו בחיי כותב שהשלום שניתן לפנחס היה מידה כנגד מידה: פנחס ראה חיבור שאינו ראוי וקינא, ולכן קיבל את מידת השלום – החיבור הראוי והקדוש.

ונראה להסביר עוד: פנחס ראה את הברית, את קדושת ישראל, במצב של ירידה נוראה – נמסרת לזרים, והשפע האלוקי הולך למקום הלא נכון. הוא קינא לאלוקיו, וקיבל מתנה: שהברית שלו לא רק לא תיפגם חלילה, אלא תהיה בשלום ותעשה שלום – כלומר, שלום בית. זו המטרה החיובית של הברית.

וכתוצאה מזה זכה שכל זרעו יהיו כהנים גדולים. כי הכוח לזכות לילדים צדיקים הוא בית שיש בו שלום, כמו שלאה קראה ללוי ״הפעם ילוה אישי אלי״, ומשם יצא שבט הכהונה והלוויה.

וכך כתב בספר ״סידורו של שבת״ על דברי הגמרא ״הרגיל בנר – הויין ליה בנים תלמידי חכמים״: נר שבת הוא נר של שלום בית. ולכן בזמירות שבת אנו מבקשים ״הרחמן הוא יברך את עמו בשלום, ויזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות״ – ברכת השלום היא המפתח לבנים מאירים בתורה.

הרמב״ם במורה נבוכים (ח״ג פרק נא) שואל: האבות ומשה רבינו היו בדרגה עליונה של השגה ואהבת ה׳, והשגחת ה׳ הייתה עליהם תמיד – ובכל זאת עסקו בהנהגת בני אדם, ברעיית צאן, בעבודת האדמה ובהנהגת הבית. איך?

ותשובתו: תכלית כוונתם בכל המעשים האלה הייתה להתקרב לה׳, כי כל ימי חייהם רצו ״להמציא אומה אשר תדע השם ותעבדהו״, כמו שנאמר על אברהם ״כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו״. כל השתדלותם הייתה לפרסם את ייחוד ה׳ בעולם ולהישיר בני אדם לאהבתו – ולכן אותם עסקים היו ״עבודה גדולה גמורה״.

ומכאן יסוד גדול: המצוה הגדולה ביותר היא קידוש ה׳. וכשם שחילול ה׳ הוא החמור שבעוונות, כך קידוש ה׳ הוא הגדול שבמצוות. וקידוש ה׳ אינו רק רגע שבו מתקדש שם שמים לעיני כולם. גם פעולה גשמית שבסופה יבוא קידוש ה׳ – כמו גידול ילדים שידעו את ה׳ – היא עצמה קידוש ה׳.

פרקי דרבי אליעזר (פרק כח) מספר: כשנחלקה הממלכה, מלכות אפרים בימי אחאב ואיזבל הפסיקה למול את בניה. אליהו קינא קנאה גדולה ונשבע שלא ירד טל ומטר. איזבל ביקשה להורגו, והוא ברח להר חורב. שם שאל אותו ה׳: ״מה לך פה אליהו?״ – ואליהו ענה: ״קנא קנאתי לה׳ אלוקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל״.

אמר לו הקב״ה: לעולם אתה מקנא! קינאת בשיטים על גילוי עריות – ״פנחס בן אלעזר״ – וכאן אתה מקנא? חייך, שאין ישראל עושים ברית מילה עד שתראה אותה בעיניך. ומכאן התקינו חכמים כסא כבוד לאליהו, ״מלאך הברית״.

בלשון הזו נשמע כמעט עונש: קינאת שעזבו את הברית – מעתה תצטרך לראות בעצמך שהיא מתקיימת. אבל בספר ״ברית שלום״ קוראים את אותו דבר כשכר: בזכות שאמר ״קנא קנאתי״ – זכה שיעמוד בכל ברית. ושם מוסיף: הכפילות ״בקנאו את קנאתי״ אצל פנחס ו״קנא קנאתי״ אצל אליהו רומזת לשתי קנאות על הברית – פעם אחת בשיטים, ופעם בימי אחאב.

נראה ששתי הקריאות משלימות: הגזרה שנראתה כעונש התגלגלה לכבוד. אליהו הפך את הנוכחות ה״כפויה״ למעמד של אהבה – כמו שהפך מקטגור לסנגור.

ועוד הביאו בשם הרה״ק מקרלין: כשאמר ה׳ לאליהו שיהיה בכל ברית, אמר אליהו: אם בעל הברית יהיה בעל עבירה – לא אוכל לסבול. הבטיחו ה׳ שיכפר לו. ואם המוהל? יכפר גם לו. ואם הקהל? יכפר לכל הקהל. ולכן ברית מילה היא עת רצון גדולה.

הספורנו מבאר: ״וירא אליו ה׳ באלוני ממרא – כי שם נמול אברהם אז וכל ביתו, שם הופיע הא-ל יתברך שכינתו לעמו בברית, כמשפט לכל כורתי ברית״. כלומר, בכל ברית צריכים שני הצדדים להיות נוכחים, ולכן ה׳ בכבודו מגיע.

כך גם ״ויפגשהו ה׳״ אצל משה – ה׳ לא נראה שם לדבר עם משה, אלא הופיע לקבל את ברית בנו, כמו שנאמר ״ביני וביניכם לדורותיכם״.

ומסיים הספורנו: ״ואולי בשביל זה נהגו להכין כסא בעת המילה ובמקומה״. הכסא הוא סימן שהשכינה נוכחת בברית.

הרדב״ז שואל זאת ומשיב: הקב״ה אינו רוצה שילמדו על בניו קטגוריה, אלא סנגוריה וזכות. הצדיק האמיתי מתפלל על דורו כמו אברהם, ולא כמו נח שניצל לבדו.

אליהו ״לעולם היה מקנא״: נשבע שלא ירד גשם, ראה את ישראל ברעב ולא התפלל עליהם. ואפילו אחרי הר הכרמל, כשכל העם קרא ״ה׳ הוא האלוקים״, לא לימד עליהם זכות אלא ביקש למות.

לכן הוליך אותו ה׳ באותה דרך שהלך משה – ארבעים יום בלי אכילה ושתייה, כמו משה בהר סיני – כדי שיזכור את משה רבו, שהתפלל שוב ושוב על ישראל ומסר נפשו עליהם, וילמד ממנו ללמד זכות.

ובזוהר חדש מסופר שבסוף אליהו נשבע לפני ה׳ ללמד זכות על ישראל תמיד. ומאז, כשיהודי עושה מצוה, אליהו מקדים לספר עליה לפני הקב״ה. לכן אנו אומרים ״אליהו הנביא זכור לטוב״ – מאז התוכחה קיבל על עצמו להזכיר רק טוב.

בזוהר (ח״ג רכ) מובא: באותה שעה אמר הקב״ה, כביכול: מה אעשה עם משה? הברית הזו ממשה היא, והכל שלו. לתת אותה לאחר בלי דעתו של משה – אין זה ראוי.

פתח הקב״ה ואמר: ״משה, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן״. אמר משה: מה זה? אמר לו: אתה הוא שמסרת נפשך על ישראל כמה פעמים, והוא השיב את חמתי. אמר משה: הכל שלך! אמר לו ה׳: הכל שלך – אמור אתה בפיך, והרם קולך, שאתה מוסר לו ברצון ובלב שלם. וזהו ״לכן אמור: הנני נותן לו את בריתי שלום״.

מתנת השלום ניתנה מתוך שלום: משה, הגדול שבנביאים, שמח לתת לאחר את מה שהיה שלו.

השולחן ערוך פוסק: ״נוהגין לעשות כסא לאליהו, שנקרא מלאך הברית, וכשמניחו יאמר בפיו שהוא כסא אליהו״. ובזוהר מובא שאם לא אומרים זאת, כביכול אליהו אינו שורה שם.

בעל ״תשובות והנהגות״ מסתייג ממנהג לשבת על ספסל אחד שחציו לאליהו וחציו לסנדק, ומעיד שבבית הכנסת שלו תיקנו שני כסאות נפרדים. ובשו״ת משפטי עוזיאל למד מדין ספר תורה המונח על ספסל, שאם יש הפסק טפח מותר לשבת שם – וכסא אליהו ודאי אינו חמור מספר תורה. לכן מותר לסנדק לשבת על כסא אליהו אם מניחים עליו כרית בגובה טפח.

ושאלה מעשית נוספת: באחת הבריתות הושיב המוהל את אליהו בכסא המכובד ואת הסנדק בכסא רגיל. יש שחשבו שכך ראוי, לכבוד אליהו. ויש שטענו שעדיף להפך: כסא מכובד לסנדק הוא כבוד המצוה עצמה, שמקורה בדין, וכסא אליהו מקורו בזוהר – ולכן יש להקדים את כבוד המצוה.

וכתב הרמ״א שכוח הסנדק גדול, ״דכל סנדק הוי כמקטיר קטורת״, ולכן נוהגים שלא לתת שני ילדים לאותו סנדק.

הטור מביא בשם בעל העיטור: אליהו עתיד לבשר את הגאולה, ומובטח שאינו בא בערבי שבתות וימים טובים. לכן דווקא במוצאי שבת אנו מזכירים אותו ומבקשים שיבוא.

שואל הדרישה: הגמרא אומרת שאינו בא בערב שבת ״מפני הטורח״, שלא יצטרכו להניח את הכנות השבת. אם כן, בשבת עצמה – מדוע לא? ומתרץ: יש בגמרא ספק שלא הוכרע, אם יש איסור תחומין למעלה מעשרה טפחים, ולכן אין לבקש שיבוא בשבת.

והקשה החתם סופר: והרי בברית מילה בשבת אומרים ״זה הכסא של אליהו״ ומבקשים ממנו ״עמוד על ימיני וסמכני״! ותירץ חידוש גדול: אליהו מעולם לא עלה בגופו למעלה מעשרה טפחים. גופו נזדכך ושורה בגן עדן התחתון, ונשמתו עולה ומשמשת בין המלאכים. ביום הבשורה תתלבש נשמתו בגוף הקדוש, ואז יבוא ככל אדם ויהיה מחויב במצוות. אבל כשהוא מתגלה בברית – בא בנשמתו בלבד, ולכן אין רואים אותו, ואין עליו דין תחומין.

זה ביטוי שכמעט אין לו אח ורע בתורה. יעקב לא נקרא בכל מקום ״יעקב בן יצחק״, ופנחס מיוחס רק בפעם הראשונה. מה מיוחד כאן?

רש״י עונה: ״יוסף חיבב את הארץ, שנאמר והעליתם את עצמותי, ובנותיו חיבבו את הארץ, שנאמר תנה לנו אחוזה״. אבל קשה: איך יודע רש״י שהן ״חיבבו את הארץ״? כל מי שמבקש קרקע לא בהכרח אוהב את המקום. אולי פשוט רצו נכס?

הנצי״ב מוכיח: הבנות אמרו ״תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו״. הייתה להן אפשרות ממשית לקבל נחלה גדולה ופורייה אצל חצי שבט מנשה בעבר הירדן, אצל גלעד ומכיר שכבר התיישבו שם. ודווקא כשהתבררה האפשרות הנוחה הזו, הן ביקשו נחלה בארץ ישראל עצמה. אילו רצו רק קרקע – היו מסתפקות בחלק הגדול שחיכה להן בלי מאבק. מוכח שרצו את קדושת הארץ.

ובזה מתיישבת החידה: התורה כותבת ״בן יוסף״ כדי להקביל. כשם שיוסף אהב את הארץ, כך נכדותיו אהבו אותה – אהבה שעוברת בירושה מדור לדור.

בכל העמים יש דיני ירושה, ובני אדם מתדיינים על נחלות כל יום. מה מיוחד כאן?

הרב אביגדור נבנצל שליט״א מדייק: הבנות לא אמרו ״למה ייגרע חלקנו״ – טענה שכל אדם יכול לטעון בבית משפט. הן אמרו ״למה ייגרע שם אבינו״. הן ביקשו בשביל אביהן, שכבר בעולם האמת ואינו צריך עוד ממון. אם לא יהיה לו חלק בארץ ישראל, יחסר לו חלק בעולם הבא – שהרי חלקה בארץ היא חלק בגן עדן, כמו שנבאר.

ויש כאן גם רמז לשוני: אותה מילה – ״ייגרע״ – אמרו טמאי המת שרצו להקריב את הפסח: ״למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה׳ במועדו״. שם איש לא חשב שהם רוצים ״חתיכת בשר״ – כולם הבינו שהם מבקשים קרבת אלוקים. כך גם הבנות: הן ״נגרעות״ מקרבת ה׳ אם לא יזכו לחלק בארץ.

ומכאן מובן גם דבר תמוה: חז״ל אומרים שהבנות לא נישאו עד גיל ארבעים, ו״קרא להם נס״. אפשר לומר שחיכו בכוונה, עד שיובטח לאביהן חלק בארץ ותתוקן נשמתו. ״אשרי בני אדם שהמקום מודה לדבריהם״ – ה׳ כביכול אומר: ירדתן לשורש העניין.

האבן עזרא מבאר: ״הזכיר זה הכתוב להודיע כי מעלה גדולה יש לארץ ישראל, ומי שיש לו בה חלק – חשוב הוא כחלק עולם הבא״. מי שקונה קרקע בארץ ישראל, קונה במקביל חלק בעולם הבא: שתי מתנות בקנייה אחת.

ויש לכך ראיה מהמשנה שאומרים לפני פרקי אבות: ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר: ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ״. מה הקשר בין ירושת הארץ לעולם הבא? לפי האבן עזרא זה פשוט: קניין בארץ הוא עצמו קניין בעולם הבא. וכך מובא בזוהר: מי שזוכה בארץ הקדושה, יש לו חלק לעולם הבא.

מכאן מובן למה התורה מחמירה במכירת שדה: רק ״כי ימוך אחיך״, רק ״מאחוזתו״ – מקצת ולא הכל, ויש מצוה לגאול, וביובל השדה חוזרת. בשום נכס אחר התורה לא נוהגת כך. ומובן גם למה בועז נלחם כל כך על גאולת שדה אלימלך – כדי שלאלימלך לא יחסר חלקו.

וחשוב להדגיש: כל זה בכלל ישראל, שזוכה לארץ בזכות התורה. ביחס לכל אדם – קודם צריך להיות יהודי שומר תורה ומצוות, ואחר כך ארץ ישראל. וגם בימינו, כשאין חלוקה לשבטים, אין איסור למכור קרקע ליהודי. אבל הרעיון נשאר: קרקע בארץ ישראל שווה הרבה יותר מערכה בכסף.

הסיפור מזכיר עיקרון פשוט: עסקאות עושים כאן, למטה. כל עוד אדם חי, הוא יכול ״לשדרג״ – לפעול, לתקן, לקנות. אחרי מאה ועשרים אין עוד עסקאות.

זה המסר של בנות צלפחד: הן דאגו להבטיח את חלקו של אביהן כל עוד היה אפשר, כי ידעו שאחר כך יהיה מאוחר מדי.

צלפחד חינך את בנותיו לאהוב את ארץ ישראל ולהודות עליה. וההודיה על הארץ קשורה למספר חמש: ירמיהו מתנבא שעתידים להישמע בערי יהודה חמישה קולות – ״קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו את ה׳ צבאות״.

המהר״ל מאריך לבאר שארבע הוא מספר הגלות, וחמש הוא מספר הגאולה. גלות היא פיזור – ״מפוזר בארבע רוחות השמים״, ולכן ארבע גלויות וארבע מאות שנות מצרים. גאולה היא קיבוץ המפוזרים – ארבע רוחות ונקודה אחת באמצע שמאחדת אותן. ולכן חמש לשונות גאולה, חמש אותיות מנצפ״ך שבהן מבשרים את הגאולה, וחמישה דברים בהודיה ״מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, מאבל ליום טוב, מאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה״.

ועוד: רש״י מביא שבחמישה מקומות נכתב ״יעקוב״ מלא, ו״אליה״ חסר בחמישה מקומות – יעקב נטל אות מאליהו כערבון שיבוא ויבשר את גאולת בניו. ו״שנת החמישים״ היא שנת היובל, ״גאולה תתנו לארץ״.

אותו צדיק שחינך את בנותיו להודות על הארץ, זכה לחמש בנות שאוהבות ומודות עליה. המספר עצמו מבטא את התוכן.

בעל ״פלא יועץ״ בספרו ״אלף המגן״ מצא בשמות רמז נפלא לדרך להודות לה׳ אפילו בעת צרה.

מחלה, נועה – כשאדם חולה חלילה, או נע ונד ממקום למקום;

חגלה – במקום לבכות ולהתלונן, יעשה ״חג לה׳״: יודה לה׳ גם על הצרה, כי הכל לטובה;

מלכה תרצה – ואז יזכה שהמכה שקיבל תגרום לו להיות מרוצה לה׳ ורצוי לפניו.

חז״ל ראו ביוסף אהבת ארץ ישראל מכך שביקש ״והעליתם את עצמותי״. אבל אפשר היה לחשוב שכל רצונו היה רק להינצל מגלגול מחילות שיש למי שנקבר בחוץ לארץ, כמבואר בגמרא בכתובות.

מבאר ספר ״לוית חן״: יוסף ביקש ״את עצמותי״ ולא ״את גופי״. ובזוהר מבואר שלא רצה שגופו, שמת בחוץ לארץ, ייכנס לארץ ויטמא אותה – ולכן ביקש רק את העצמות. מכאן שאהב את קדושת הארץ עצמה, ולא רק דאג לעצמו. הוא הקפיד על טהרתה אפילו במחיר של עיכוב קבורתו.

וכך גם נכדותיו: יוסף לא רצה לפגוע בטהרת הארץ, והבנות ויתרו על נחלה גדולה כדי לזכות בחלק בה.

רש״י כותב: ״אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ״. בנות צלפחד הן דוגמה למעלה של כל נשות ישראל באותו דור.

יש מסבירים: גברים נוטים לאהוב מצוות רוחניות, ומתקשים להתחבר למצוות שבחומר. ולכן היה להם קשה להיכנס לארץ, שכל מהותה עבודה גשמית שמתקדשת – חרישה, זריעה, קצירה, טחינה ואפייה, עם תרומות ומעשרות וחלה.

נשים, בטבען, אוהבות לקדש את החומר. זה עיקר עיסוקן היומיומי – לבשל, לאפות, לכבס, לסדר – ולהעלות את הגשמי לקדושה. לכן הן הרגישו מיד את מעלת הארץ.

רש״י מבאר שהתורה פירטה את כל השלשלת עד יוסף ללמד שהיו כולם צדיקים: כל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים, ופירט הכתוב אחד מהם לשבח – הרי זה צדיק בן צדיק. ומבאר הנצי״ב: השבח הוא שנכתבה פרשה על ידן. ועל מה הן צדיקות? על חיבת הארץ. ולכן נכתבו שמותיהן בתורה שלוש פעמים, כאדם שחוזר על שם אהובו. ואפילו צלפחד, ש״בחטאו מת״, נקרא צדיק.

חז״ל אומרים שהגאולה תלויה באהבת הארץ. ומפרשתנו אפשר ללמוד טעם נוסף. רש״י מביא: כשנכנס משה לנחלת בני גד ובני ראובן שמח ואמר ״כמדומה שהותר לי נדרי״. משל למלך שגזר על בנו שלא ייכנס לפתח פלטין שלו. נכנס לשער – והוא אחריו, לחצר – והוא אחריו, לטרקלין – והוא אחריו. כשבא להיכנס לחדר הפנימי, אמר לו: בני, מכאן ואילך אסור לך. ארץ ישראל היא החדר הפנימי של המלך.

ונדמה זאת לחתן וכלה: אחרי החתונה באה הכלה לבית שהחתן הכין לה. אם היא מסתכלת סביב ואומרת ״זה הבית שהכנת? כמה מלוכלך, כמה ישן״ – האם יבנו יחד בית? האם תגיע אי פעם לחדר הפנימי? אבל אם היא משבחת את הבית שבחר לה, ורואה בו את כל המעלות – מהר מאוד יביא אותה החתן אל החדר הפנימי ביותר.

כך עם ישראל וארץ ישראל: כשנחבב ונשבח את הארץ שהכין לנו הקב״ה – כבנות צלפחד שראו בה חלקת גן עדן, וכיוסף שלא רצה לפגוע בטהרתה – תקרב ותמהר הגאולה השלמה.