חידושים לפרשת בלק

האור החיים הקדוש מקשה: הרי לברכה של בלעם אין שום מציאות שתתקיים מפיו. ובכל זאת בלק אומר לו ״אשר תברך מבורך״. ועוד – מדוע הברכה בלשון הווה והקללה בלשון עתיד?

ומבאר האור החיים: ברכת בלעם הייתה תמיד ״כברכת חמור״. אלא שהרשע היה מערים. כשראה בחכמת הכוכבים שפלוני עתיד לעלות לגדולה, מיהר לברך אותו. וכשהגיעה הגדולה, חשבו כולם שהברכה של בלעם פעלה, ובאמת המזל הוא שגרם. כך עשה גם לבלק עצמו: ראה בכוכבו שעתיד למלוך במואב, ובירך אותו בזה כדי לרמותו. לכן ״אשר תברך – מבורך״: מי שבלעם בירך כבר היה מבורך מקודם.

אבל שואלים על זה: הרי אמרו בגמרא (מגילה טו ע״א) ״לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך״, שהרי דוד ודניאל התברכו מפי ארונה ודריוש, ונתקיימה בהם הברכה. ואם ברכת הדיוט, ואפילו של גוי, מתקיימת – מדוע ברכת בלעם לא?

התשובה היא יסוד גדול: כדי שברכה תחול, המברך צריך לאהוב את מי שהוא מברך. לרצות באמת שיהיה לו טוב, להביט עליו בעין טובה. ארונה ודריוש אהבו את דוד ואת דניאל, וברכתם יצאה מהלב. בלעם, שחז״ל מתארים אותו כבעל ״עין רעה״, לא יכול לברך – כי ברכה לא יוצאת מעין רעה. ולכן הכהנים מברכים ״לברך את עמו ישראל באהבה״. האהבה היא הצינור שדרכו עוברת הברכה.

הרב אביגדור מילר זצ״ל היה מחשב: שלוש תפילות שמונה עשרה ביום הן 57 ברכות, ועם חזרת הש״ץ עוד 39 – כבר 95 ברכות. ובכל זאת, אמר, יכול אדם לומר את כולן ועדיין לא להודות לה׳ אפילו פעם אחת, אם אינו מברך מתוך רגש של הערכה והכרת הטוב.

זה ההמשך הטבעי ליסוד שלמדנו אצל בלעם: ברכה צריכה לב. אם ברכה לחבר צריכה אהבה כדי לחול, קל וחומר ברכה לבורא העולם צריכה לבוא מלב שמכיר טובה.

העצה פשוטה: לפני שמברכים, לעצור רגע ולחשוב כמה הטיב עמנו בורא העולם. אז הברכה יוצאת מעצמה, מכל הלב, ואנחנו רוצים שכל העולם יכיר כי טוב ה׳.

בעל עין רעה הוא מי שמסתכל על השני ומקנא: למה יש לו כך וכך? מבט כזה מזיק. אפשר לומר שהוא גורם שידונו בשמים את חברו – האם באמת מגיע לו כל הטוב הזה.

לעומתו, בעל עין טובה – גם כשהוא רק אומר ״בוקר טוב״ כראוי – משפיע המון. וכך הבטיח הקב״ה לאברהם: ״ואברכה מברכיך ומקללך אאור״. מי שמברך את אברהם, ה׳ מברך אותו בשפע, וכך הוא יכול לברך את אברהם ברכה גדולה עוד יותר. נמצא שגם אדם מן העמים שמברך את אברהם, מוסיף לאברהם שפע.

כך בכל יום: יהודי שמברך את חברו מכל הלב, משפיע עליו הרבה מאוד. ואדם שנוהג כך משמח את המקום מאוד – שהרי מברכת כהנים אנו לומדים שה׳ מתאווה לברך את ישראל.

רש״י מביא שכאשר אמר ה׳ לבלעם ״לא תאור את העם״, אמר בלעם: אם כן אברכם. ענה לו ה׳: אינם צריכים לברכתך, כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה: לא מדובשך ולא מעוקצך.

אם כן, מדוע בסוף כן יצאו ברכות מפיו? מבאר האור החיים: ה׳ רצה לגלות עתידות נפלאות על ישראל דווקא דרך נביא האומות, כדי שכל העמים ישמעו מפי הנביא שלהם את מעלת עם קדושו ואת הטוב העתיד לבוא עליו. אבל בלעם היה אדם מתועב, ורוח הקודש לא תשרה עליו, ודברי קודש לא ישכנו בפה טמא.

מה עשה ה׳? ״וישם ה׳ דבר בפי בלעם״ – הכניס בפיו כוח מיוחד שמפריד בין הדיבור הקדוש לבין הפה של בלעם. משל למי שרוצה להעביר מים נקיים דרך מקום מטונף: בושם לא יעזור, צריך להעביר צינור. אילו הברכה הייתה עוברת דרך הפה של בלעם עצמו, היא הייתה מתערבת בכל הרוע שבו. ה׳ הציל אותנו ושם צינור בתוך פיו, והברכה הגיעה אלינו נקייה.

בלק שכר את בלעם כי האמין בכוחו של דיבור. והתורה מלמדת שגם יהודי צריך להיזהר בכוח הזה. הרמב״ם פוסק שכל המקלל אחד מישראל עובר בלאו, שנאמר ״לא תקלל חרש״. ולמה דווקא חרש? ללמד שאפילו מי שאינו שומע ואינו מצטער בקללה – אסור לקללו. כלומר, הבעיה איננה רק הצער של השומע, אלא עצם הוצאת הקללה מהפה. ואפילו המקלל את עצמו עובר באיסור.

בעל ״פלא יועץ״ כותב בכאב על הורים שבשעת כעס מקללים את ילדיהם, אף שבלבם אינם רוצים בשום רע לילדיהם. הקללה היא סימן לכעס, והכעס גורר עבירות. ואם חלילה הקללה מתקיימת – מה נורא. ואם לא – נלקחות זכויות כדי לבטל אותה.

ועוד הביאו בשם הזוהר: משה רבינו אמר ״מחני נא מספרך״ כדי להציל את ישראל, ואף על פי כן הדבר השאיר רושם, ושמו לא נזכר בפרשת תצוה. אם כך במשה, שמסר נפשו על ישראל, קל וחומר באדם רגיל שמוציא מפיו קללה סתם.

ובשו״ת משנה הלכות הביא שאין לומר על יהודי ״ימח שמו״, ושיש להתפלל אפילו על הרחוקים ביותר שישובו בתשובה, כמו שהתפלל החתם סופר ״והפוך לבבם לטובה״.

יש כאן שתי תמיהות. מה פירוש ״לא ידעתי״, והרי זו כמו התנצלות של מי שנתפס? ועוד: ״אם רע בעיניך אשובה לי״ – וכי בלעם התלבט אם זה רע בעיני המלאך? ומה חשב כשכל הזמן הפריעו לו בדרך?

נראה לבאר: בלעם חשב שמה שה׳ מונע ממנו ללכת נועד רק להגביר אצלו את התשוקה ללכת. כמו שרש״י מביא שאמר: ״הוא בעצמו ציווני ללכת, ואתה מלאך מבטל את דבריו? למוד הוא בכך שאומר דבר ומלאך מחזירו״ – כמו אצל אברהם בעקדה. בלעם הבין שיש כאן ״מצווה״ ללכת, ושהמכשולים הם ניסיון, כמו שהיו לאברהם מכשולים בדרך להר המוריה. רק כשראה את המלאך בעיניו הבין שבאמת רוצים שלא ילך.

וכאן מתגלה ההבדל הגדול. כשהמלאך אמר לאברהם ״אל תשלח ידך״, אברהם חיפש מיד היכן אפשר בכל זאת לעשות רצון ה׳ – ומצא את האיל. ובלעם? כשהבין שה׳ לא רוצה שילך, אמר ״אשובה לי״. לא ״לא אלך״, אלא ״אשובה״ – לשון חרטה: חבל שבכלל יצאתי.

למה? כי בלעם הלך לעשות את רצון עצמו, רק חשב שיש לו גם היתר מלמעלה. כשהתברר שאין כאן מעשה של ה׳ – לא נשאר לו כלום. אברהם הלך מתוך רצון לעשות את רצון ה׳. כשאמרו לו לא לשחוט, הבין שהעיקר היה הרצון, וכבר עשה הכל. אבל ליבו היה מלא השתוקקות, ולכן חיפש איך לבטא אותה במעשה, וכשמצא את האיל שמח מאוד.

בלעם חשב שהעיקר הוא המעשה, והרצון לא משנה. אברהם ידע שהעיקר הוא הרצון, אלא שהרצון צריך להתבטא במעשה. ולכן אמר המלאך לבלעם ״לך עם האנשים״: הראו לו שהעיקר הוא הרצון, והוא לא שינה את רצונו – ובדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכים אותו.

המשנה באבות מלמדת שתלמידיו של בלעם הם בעלי ״עין רעה, רוח גבוהה ונפש רחבה״, ותלמידיו של אברהם – עין טובה, רוח נמוכה ונפש שפלה. אפשר לומר שאלו המידות של עולם שכולו חיצוניות: להסתכל על מה שיש לאחרים, לרצות כל מה שרואים, ולהתנשא.

אבל קשה: אם אדם למד הרבה תורה ועשה הרבה מצוות, מדוע המידות הרעות מכריעות אותו? התשובה: כוונת כל המצוות היא שנכיר את בוראנו ונודה לו. ומה עם המצוות שבין אדם לחברו? גם הן באות לבנות אדם שבתכונות ליבו מכיר טובה ורואה טוב – אדם שרוצה לשיר לה׳, כמו שעושים המלאכים בשמים.

בלי מידות טובות, השירה לה׳ נשארת רק בשכל. אדם בעל עין רעה לא יכול באמת להודות, כי הוא תמיד רואה מה חסר לו. ולכן עושים הרבה חסד – כדי לצאת מהאנוכיות. ובזה מובן גם כיבוד אב ואם ושלום בית: כולם בנויים על הכרת הטוב.

הרמב״ן מגלה שיש כאן מבנה מופלא: ״כל נבואותיו מוסיפות בעתידות״. כל משל מתקדם בזמן ומוסיף על הקודם.

המשל הראשון – ״הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב״: אנחנו חלק ה׳ ונחלתו, לא נתערב בגויים, ואחריתנו טובה. זה יסוד הזהות של ישראל.

המשל השני – ״הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא״: ישראל יכבשו את הארץ ויגברו על מלכים אדירים. המשל השלישי – ״מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל״: אוהלים בזמן הנדודים, ומשכנות קבע אחרי הכיבוש והחלוקה, ישיבה בטח בארץ ומלכות שתנצח את אגג.

והמשל הרביעי – ״דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל״: ימות המשיח. ולכן כאן בלעם מרחיק את הדבר מאוד: ״אראנו ולא עתה, אשורנו ולא קרוב״. ובמשל הזה הוא מתאר את עצמו כ״יודע דעת עליון״ – הדרגה הגבוהה ביותר שלו.

יוצא שבלעם, בלי לרצות, פרש לפני העולם את כל התוכנית של ה׳ לעמו: מעם לבדד ועד הגאולה השלמה. וכפי שלמדנו מהאור החיים, ה׳ רצה דווקא שנביא האומות יכריז זאת, כדי שכל העמים ידעו.

רש״י מבאר ״עפר יעקב״: אין חשבון למצוות שישראל מקיימים בעפר – לא תחרוש בשור ובחמור, לא תזרע כלאים, אפר פרה, עפר סוטה. בלעם התפעל מכך שיהודים לוקחים עפר מן האדמה – הדבר הנמוך ביותר – ועושים ממנו מצוות. ובזה הוא ראה גם יותר: מה שאצלו היה רק תאווה ובהמיות, אצל ישראל הופך לקדושה. החיים הגשמיים ביותר של יהודי, ובמיוחד חיי הבית והמשפחה, מתקדשים, וחז״ל דרשו את סוף הפסוק על כך שהקב״ה בעצמו משגיח על קדושת הבית בישראל.

החזקוני מבאר ״עפר יעקב״ על הילדים הקטנים, שאינם בני מניין – ישראל נמנו רק מבן עשרים, והטף מרובה על הגדולים. מי יוכל למנות אותם?

והמלבי״ם מחדש הבחנה יפה: ״מניין״ שייך לכמות, ו״מספר״ לאיכות. העפר אי אפשר למנות, ואם חסר ממנו – מתמלא מיד; כך ישראל, כשחסרו – נתמלאו. והכוכבים, אף שאפשר לספור אותם, באמת אין להם מספר, כי כל כוכב הוא עולם מלא. כך כל יהודי – עולם מלא בפני עצמו.

ורבינו בחיי מבאר: ״יעקב״ רומז לגוף, ו״ישראל״ לנפש, כמו ״בוראך יעקב ויוצרך ישראל״. לכן על העפר, הגשמי, נאמר ״יעקב״, ועל המספר, המעלה הרוחנית, נאמר ״ישראל״.

ומיד ממשיך בלעם: ״תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו״. אחרי שראה את מעלת נשמותיהם של ישראל, ביקש גם על נשמתו. ורבינו בחיי מוסיף: אילו שמענו הבטחות כאלה מפי נביא מישראל, לא היה כבודנו גדול כל כך כמו עכשיו, ששמענו אותן מפי נביא האומות – הקטגור שלנו, שעונה אמן בעל כורחו.

רש״י אומר: ראה שפתחיהם אינם מכוונים זה מול זה. ובגמרא (בבא בתרא ס ע״א) למדו מכאן הלכה: לא יפתח אדם לחצר השותפים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון. ״מנא הני מילי? דאמר קרא: וירא את ישראל שוכן לשבטיו – ראה שאין פתחי אוהליהם מכוונים זה לזה, אמר: ראויים הללו שתשרה עליהם שכינה״.

הראיה מהפסוק היא מהסמיכות: ״מה טובו אוהליך יעקב״ – זה הסימן שראה באוהלים, ומחמת זה – ״משכנותיך ישראל״, השראת השכינה.

מה טעם האיסור? החזון איש מבאר שהוא משום צניעות, ומביא שתי ראיות: הגמרא מחפשת מקור בפסוק, ועל נזק רגיל לא היה צריך פסוק; ועוד – בגלל זה זוכים לשכינה, ובצניעות זוכים לשכינה, כמו שנאמר ״ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך״ ו״והצנע לכת עם אלוקיך״.

והרשב״א כותב בתוקף: אם נהגו במקום מסוים שלא להקפיד על היזק ראיה – מנהג בטעות הוא. מחילה מועילה רק בממון, שאדם רשאי לוותר על שלו. אבל אין אדם רשאי לפרוץ את גדרם של ישראל ולגרום שתסתלק השכינה מישראל.

יש כאן שאלה אמיתית, והמחבר מחלק אותה לשני חלקים. האחד – הדין הממוני: לכל אדם יש זכות למנוע מחברו אפשרות להסתכל לתוך רשותו. השני – הדין האיסורי: התורה אסרה לפתוח פתח מול פתח חברו, אפילו אם בפועל אינו מסתכל.

בדין הממוני אומרים שהיות שהיום זה מנהג כל הדיירים, הרי זו כמחילה: מי שבא לגור בבניין, על דעת המנהג בא.

ובדין האיסורי יש שמחלקים: בזמנם היו אוהלים בלי דלת, ולכן היה צריך להקפיד. היום יש דלת שאפשר לסגור, ויש תריסים לחלונות, ואם אדם אינו סוגר – סימן שהוא מוחל.

אבל המחבר מעיר: צריך עיון, וכי בזמן הגמרא והשולחן ערוך לא היו דלתות? ומדוע לא חילקו בזה? וגם בעל החזקה – פוסק הרמ״א בשם הרשב״א – אסור לו לעמוד בחלון ולהסתכל בחצר חברו. החלון אולי שלו, אבל המבט אסור.

הרמב״ן כותב שהיזק ראיה הוא ״נזקי אדם באדם״ – אם משום עין רעה, אם משום לשון הרע, אם משום צניעות. ובשולחן ערוך פוסק שאפילו בראייתו בלבד, אם יש בה נזק לחברו, אסור להסתכל. לכן אסור לעמוד על שדה חברו בשעה שהתבואה עומדת בקמותיה.

וכך נפסק גם בהלכות קריאת התורה: אין מעלים שני אחים זה אחר זה, או בן אחר אביו, משום עין הרע. והחיד״א מדייק שאפילו אם הם עצמם אינם חוששים – אין מעלים אותם. וכן נוהגים לעשות לכל חתן חופה בפני עצמו ולא לברך שני חתנים יחד, משום עין הרע.

ובברכת האורח מברכים שיהיו נכסי בעל הבית ״מוצלחים וקרובים לעיר״ – קרובים, כדי שיוכל לראות אותם תמיד. אבל לכאורה הקרבה לעיר מזמינה עין רעה? ופירש הבן יהוידע: לכן מקדימים ״מוצלחים״ – שיצליחו אפילו כשהם קרובים לעיר ועין כל אדם שולטת בהם.

יש שחושבים שקדושה היא בריחה מהגוף ומהעולם – כל דבר גשמי טמא, ואינו מתאים לעובדי ה׳. ויש שחושבים להפך – שאין שום גבול. התורה מציעה דרך שלישית: ״קדושים תהיו״ – ופירש רש״י ״הוו פרושים מן העריות״. לא ניתוק מן החיים, אלא ״סור מרע ועשה טוב״.

כך הוא בחופה וקידושין. ״סור מרע״: האיש פורש מכל שאר הנשים, והאישה פורשת מכל שאר האנשים. ״עשה טוב״: בני הזוג מתחייבים לשמח זה את זה ולהתאחד. וה׳ אחד – והוא שורה במקום שיש אחדות. כך הם נעשים כלי לקבלת הקדושה. וזה גם הטעם לחיוב לשמח חתן וכלה.

ומדוע צניעות? יש שני סוגי הסתרה. יש הסתרה מחמת חיסרון, כמו שמסתירים מקום מטונף. ויש הסתרה מחמת מעלה: קודש הקודשים הוא המקום הנסתר ביותר במקדש, וספר התורה מונח בארון ומכוסה בפרוכת – לא מפני שהוא שפל, אלא מפני שהוא יקר. ״כבוד אלוקים הסתר דבר״.

לכל דבר עמוק יש רובד חיצוני ורובד פנימי. מי שרוצה להגיע לפנימי, צריך להצניע את החיצוני. באדם יש מעלות פנימיות – טוב לב, אהבה, מסירות, חכמה – ויש מעלות חיצוניות של מראה. הצניעות היא שגורמת שהפנימי יהיה העיקר: ״כל כבודה בת מלך פנימה״. ורק כשבני זוג מצניעים את האהבה שביניהם, היא נשארת אהבה פנימית ועמוקה.

וזה בדיוק ההפך מבלעם: עין רעה, נפש רחבה ורוח גבוהה – תמיד החוצה, תמיד משווה, תמיד רוצה עוד. לעומתו ״מה טובו אוהליך יעקב״ – בית של פנימיות, שמחה בחלקו ואחדות.

האור החיים הקדוש מבאר שאלו ארבע כיתות בעם ישראל, וכל אחת חיונית.

״כנחלים נטיו״ – נחלים שמוליכים מים ממקום למקום להשקות צמאים. אלו המחנכים שיוצאים ממקומם ללמד תורה, כמו שמואל הנביא שהיה מסובב בכל שנה את ארץ ישראל. הם לא מחכים שיבואו אליהם – הם הולכים אל הצמאים.

״כגנות עלי נהר״ – גן קבוע ליד הנהר, שכל הרוצה בא ונהנה ממנו, ופירותיו מגיעים גם למקומות רחוקים. אלו חכמי הסנהדרין, היושבים במקום קבוע ומורים תורה ומשפט.

״כאהלים נטע ה׳״ – כמו יעקב ״יושב אוהלים״. אלו הלומדים לעצמם, להשכיל ולהבין. אולי אין בכוחם להשפיע על אחרים, אבל ככל שמאריכים בתורה – הם משתרשים בה כמו נטיעה שמוסיפה שורשים.

״כארזים עלי מים״ – ארזים חזקים וגבוהים, שאינם עושים פירות. אלו בעלי היכולת והכוח בעולם הזה, שתפקידם לחזק את ידי הלומדים ולפרנס אותם. וגם הם ״עלי מים״ – מושרשים בתורה, כי המחזיק לומדי תורה חולק עמהם בשכר.