חידושים לפרשת חוקת

שמעתי מהרב אליהו דיסקין שליט״א: הפרה אדומה אינה קרבן בעצמה, אבל היא מכשירה את כל הקרבנות. אילולא היו הכהנים טהורים באפר הפרה, לא היו יכולים להקריב שום קרבן.

והיינו חושבים שרק מי שהוא צדיק בעצמו – שלומד ומלמד – מכפר. אבל אישה, במה היא קדושה? הרי אינה יושבת ולומדת גמרא, היא ״צופיה הליכות ביתה״. לכן סמכה התורה את מיתת מרים לפרה אדומה – לומר לך: גם מי שהוא כמו פרה אדומה, שמכשיר את כל האנשים סביבו להיות צדיקים, גם הוא צדיק, וגם מיתתו מכפרת.

האור החיים הקדוש מבאר: כיון שהזכיר מיתה, חס הכתוב על כבוד הצדקת, שהרי ״צדיקים במיתתם קרויים חיים״. לכן אמר ״שם״ – שם היא מתה, ולא נשארה ביניהם, אבל במקום אחר היא ישנה בין הצדיקים.

״כי הצדיקים דומים לפני הקב״ה למרגליות המונחים בארגז; כשהוא חפץ באחת מהם, הוא מוציאה מן הארגז וקובעה בתכשיט אחד מתכשיטיו״.

ורבותינו דרשו ״שם״ ״שם״ בגזירה שווה, לומר שגם מרים מתה בנשיקה, כמשה ואהרן.

יש מפרשים שהנס היה דווקא הפה – הייתה כאן באר, והנס היה הפתח שהוציא ממנה מים. הרמב״ן למד שזו הייתה באר ניסית ממש. ורש״י למד: ״פה ששר״.

בארה של מרים הייתה באר מיוחדת מאוד, והיו בה התכונות של מרים: שירה והודיה. מרים היא ששרה על הים, ״ותען להם מרים שירו לה׳״. ולכן הבאר הוציאה מים כששרו עליה – ״אז ישיר ישראל... עלי באר ענו לה״. ופלא הוא: ישראל לא שרו על המן ולא על ענני הכבוד – רק על הבאר.

כשמרים הייתה חיה, היא לימדה את ישראל לשיר – ״פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה י־ה״. כשנסתלקה מרים, נסתלקה הבאר – אבל נסתלקה גם המלמדת.

רצה ה׳ שבני ישראל ילמדו את כוחו העצום של הדיבור. לכן ביקש ממשה לדבר אל הסלע – כלומר לומר עליו שירות ותשבחות, ולספר את חסדי ה׳. ואילו ידעו ישראל את הכוח הזה, לא היו קורים כל החטאים.

בפעם הראשונה, ברפידים, לא היה צורך לדבר, כי מרים הייתה חיה ולימדה את ישראל את השירה. רק עכשיו, כשנסתלקה, היה צריך משה ללמד את ישראל את הלימוד הנפלא הזה בעצמו: שבדיבור של שבח לה׳ – גם סלע נותן מים.

רש״י אומר: ״שאילו דברתם אל הסלע, היה הקב״ה מתקדש לעיני כל העדה, ואומרים: ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב״ה – אנו על אחת כמה וכמה״.

אבל הרמב״ן מקשה: ״קח את המטה״ – משמע שיכה בו. ואין הנס גדול בדיבור יותר מבהכאה, כי הכול שווה אצל הסלע. ובפרשת בהעלותך רש״י עצמו אומר שהחטא היה ״שמעו נא המורים״. ומה חיסרון אמונה יש כאן?

הרמב״ם אומר שהחטא היה הכעס – ״שמעו נא המורים״ – שאדם כמשה כעס לפני העדה. ורבנו חננאל, שהביא הרמב״ן, אומר שהחטא היה ״המן הסלע הזה נוציא לכם מים״ – ולא ״יוציא ה׳ לכם״. ובעל העיקרים אומר שהיה עליהם לגזור בעצמם על הסלע, כמו שעשה יהושע ״שמש בגבעון דום״. כל אחד מבקש להבין מה נחשב כאן ״לא האמנתם״.

המהר״ל בגור אריה כותב: ״כאשר תדע האמת, כי שני החטאים – מה שאמר שמעו נא המורים, וכן מה שהכה את הסלע פעמיים – הכל חטא אחד״.

החטא הוא ״לא האמנתם בי״, כי הם עשו את המעשה בדרך כעס. ״כי האמונה הוא מי שבוטח בו יתברך – אין לו בו רק שמחה, שזה ענין אמונה, שמאמין בו ובוטח בו, ועם הבטחון השמחה, כדכתיב כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו. אבל עם הכעס אין כאן אמונה״.

״ודבר זה ידוע, כי מי שאינו מאמין ובוטח בו יתברך בבטחון גמור – הוא בכעס ובמכאובות״. וכשה׳ עושה נס כזה, היה ראוי להתחדש באמונה ובביטחון, ולעשות בשמחה. ואל תאמר שהכעס היה רק על ישראל – ״כי עם האמונה נתחדש שמחה, לא כעס״.

ולכן פעמים אומרים חז״ל שהחטא היה ההכאה, ופעמים ״שמעו נא המורים״ – והכול עניין אחד: היעדר שמחה, שמעיד על חיסרון בביטחון.

אם משה ואהרן היו עושים את הנס בשמחה, ישראל היו רואים בעיניהם את הביטחון בטוב ה׳, והיו מבינים כמה ה׳ אוהב את עמו. זה היה קידוש ה׳.

והרמב״ם הוסיף נקודה: ישראל בחנו כל מעשה של משה. כשראו שכעס, אמרו: ״אין בו פחיתות מידה; לולא ידע שה׳ כועס עלינו – לא היה כועס״. וכך חשבו שה׳ כועס עליהם ואינו אוהב אותם, בשעה שה׳ לא כעס כלל על בקשת המים, שהיא צורך חיים.

ומכאן דבר נפלא: מי שעושה מצוות ה׳ בשמחה, עושה קידוש ה׳ גדול – הוא מראה לכולם: ה׳ אוהב אותנו, ואין דבר טוב מלעשות את רצונו. ולא רק בשעת מצווה: אדם ששמח תמיד, וכששואלים אותו למה, הוא אומר ״כי ה׳ אוהב אותי ודואג לי״ – זה קידוש ה׳ נפלא. וכך כתב רבנו יונה: שמחה שבאה לפרסם את נפלאות ה׳ – היא מצווה גדולה.

לפי המהר״ל אפשר לומר כך: משה לא היה בטוח למה ה׳ התכוון. ״קח את המטה״ – אולי כדי להכות, כמו ברפידים, ו״ודברתם״ פירושו לדבר אל העם לפני הסלע, כמו שהבין הרמב״ן. או אולי באמת לדבר אל הסלע, והמטה רק כמו בכל האותות, כמו שכתב המהר״ל עצמו.

ובסוף הכריע להכות. ומה גרם לו להכריע כך? באותו רגע, כשכעס על ישראל, לא חי בכל לבו את אהבת ה׳ לעמו – ולכן חשב שאין הבדל אם מכים או מדברים. כי סלע מוכה שווה למשה כועס: שניהם מראים עשיית רצון ה׳ בלי שמחה.

אבל אילו היה בשמחה, בביטחון בטוב ה׳, היה מבין שה׳ רוצה להראות לישראל כמה הוא אוהב אותם – ואז היה מבין שכוונתו לדיבור. ומכאן יסוד לכל יהודי: מי שרוצה לדעת מה ה׳ רוצה ממנו, ראשית יחיה בלבו את ההרגשה שה׳ אוהב אותו ודואג לו לטוב ביותר, וישמח בחלקו. מי שחי כך – מבין בקלות את רצון ה׳, ולא טועה ״להכות את הסלע״.

בספר גן האמונה מובא משל: מי שחי באמונה שהכול בהשגחה והכול לטובה, דומה לאדם שיושב באוטובוס וסומך על הנהג שיודע לאן הוא נוסע. הוא יושב בנחת, מתבונן בנופים החולפים, ונהנה מכל רגע.

ומי שחסרה לו אמונה, דומה לנוסע עצבני שחושב שהוא הנהג. הוא יושב על הספסל ומנסה לנהוג משם, כועס על כל פנייה ועל כל עצירה – ואינו נהנה מן הדרך כלל.

הקהילות יעקב כתב באגרותיו שעיקר רצון האישה בחיי הנישואין הוא שיהיה לה בעל שאוהב אותה, וכשהיא רואה שאינו כך – היא בצער גדול. וכמו שהאישה משתוקקת שבעלה יאהב אותה, כך משתוקקת כל נפש יהודית – שהיא כביכול ״אשתו״ של בורא עולם – להרגיש: ה׳ אוהב אותי מאוד.

וזה תפקיד האדם בעולמו: להפנים בלבו את הידיעה ״ה׳ אוהב אותי״, להסתובב כל היום עם ההרגשה שהוא אהוב, שה׳ עושה הכול לטובתו הנצחית, ושגם אם לא התנהג כראוי – ה׳ ממשיך לאהוב אותו. וה׳ טבע בבריאה שהורים, ואפילו ציפורים וחיות, אוהבים את צאצאיהם – כדי שכל אחד ירגיש את עצמו כבן לאב רחמן.

ולכן היה חשוב כל כך לה׳ שמשה ייתן לישראל את התחושה שה׳ אוהב אותם ושמח בהם. וכשמשה כעס – הם הרגישו דחויים.

החפץ חיים כותב בהקדמה שבית שני נחרב על שנאת חינם, ובמקום אחר אמרו שנחרב על לשון הרע. ומבאר שהכוונה ללשון הרע שיוצא מתוך השנאה.

ואפשר לומר שבאמת לשון הרע ושנאת חינם הם דבר אחד. למה אתה שונא אותו? כי אתה מדבר בלב שלך דברים רעים עליו – וממילא אתה שונא אותו. וזוהי ״לשון הרע בחשאי״.

ורש״י אומר שבא נחש, שלקה על הוצאת דיבה, ויפרע ממוציאי דיבה. והתרגום אומר שהם ״הרהרו בלבם״ – לא דיברו בקול. זוהי לשון הרע שבחשאי, וזוהי שנאת חינם: רק חושבים רע על השני, ולכן שונאים אותו. מה דורשים מאדם? אל תחשוב רע על השני. אל תדבר לשון הרע בחשאי – גם לא בתוך הלב.

כשישראל אמרו ״למה העליתנו ממצרים״, הגיעו הנחשים. וזה מתאים למה שלמדנו: לשון הרע במהותה היא ראייה של רע ותלונה.

ואולי זה העניין של ההבטה בנחש: מה אתה מתלונן על מה שאין לך? ראה את הנחש – שנגזר עליו ״ועפר תאכל כל ימי חייך״, שיש לו הכול ואין לו כלום, שאין לו שום טעם. הסתכל עליו, ותתחיל להודות במקום להתלונן.

וחז״ל אמרו: וכי נחש ממית או מחיה? אלא בזמן שישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים – הם מתרפאים.

לכל יהודי צריך להיות ״ספר מלחמות ה׳״ – ספר שבו הוא רושם את כל מה שה׳ עשה עמו: נסים, נפלאות, ישועות קטנות וגדולות.

כי טבע האדם לשכוח. ישועה שהייתה לפני שנה – כבר נראית לנו מובנת מאליה. מי שכותב – זוכר, ומי שזוכר – בוטח, ומי שבוטח – שמח.

חז״ל דרשו: ״המושלים״ – המושלים ביצרם, ״באו חשבון״ – בואו ונחשב חשבונו של עולם.

ולמה דווקא כאן? כי כאן ראו שסיחון עשה, בלי לדעת, הכול בשביל ישראל: הוא כבש את הארץ ממואב, ואז אסף את כל צבאו למקום אחד – וכך נפל כולו בידי ישראל בבת אחת. ומי רואה דבר כזה? רק מי שעושה חשבון. מי שמתבונן – רואה איך ה׳ משגיח על הכול ומסדר הכול לטובתנו.

רש״י מביא ש״דרך האתרים״ היא דרך הנגב שהלכו בה המרגלים – ״התרים״. ורש״י אומר ש״הכנעני״ זה עמלק.

ומכאן רמז: כשעמלק שומע שישראל חוזרים ל״דרך התרים״ – לדרך של המרגלים, של עין רעה ותלונה – הוא מיד בא להילחם בהם ושובה מהם שבי. עמלק מחכה לרגע שבו אנחנו מפסיקים לראות טוב.

רש״י אומר: ״אף על פי שיש לנו מן לאכול ובאר לשתות, לא נשתה ממנה, אלא נקנה מכם אוכל ומים, להנאתכם״.

משה לא אמר זאת כדי לשחד, אלא מתוך חובה אנושית בסיסית: הכרת הטוב. אתה נותן לי לעבור בארצך – מגיע לך שאכיר לך תודה ואתן לך הנאה. גם אם הטובה אינה עולה לך הרבה, וגם אם אפשר להסתדר בלעדיה.