חידושים לפרשת קרח

לקרח היה הכול. הוא היה עשיר מופלג – ״עשיר כקרח״ – מבני קהת נושאי ארון הברית, דודו של משה המלך ודודו של אהרן הכהן הגדול. אז מה קרה?

״יש לו מנה – רוצה מאתיים״. התרגום אומר ״ואתפליג קרח״ – קרח נחלק. הוא התחלק לשניים בתוך עצמו, והתחיל להסתכל על מה שאין לו. זה ה״מקח״ שלקח: הוא לקח לעצמו מקח רע – להסתכל על החסר.

וזו אותה נקודה שראינו במרגלים ובמתאוננים: מי שמתרכז במה שאין לו, מאבד את מה שיש לו. קרח, שהיה לו הכול, הפסיד הכול.

כל אחד לקח לעצמו. לכל אחד היה אינטרס אחר: קרח רצה כהונה, דתן ואבירם מבני ראובן חיפשו לנגח את משה, ומאתיים וחמישים הנשיאים רצו כל אחד דבר משלו. הם הצליחו להתאחד רק סביב סיסמה אחת – ״רק לא משה״.

ולכן זו ״מחלוקת קרח וכל עדתו״ – הם עצמם היו חלוקים זה על זה. וזה אחד הסימנים המובהקים של מחלוקת שאינה לשם שמים: כשמתקבצות קבוצות שונות, שהמשותף היחיד ביניהן הוא הרצון לפגוע בצד השני – זו אינה מחלוקת על האמת אלא מאבק כוחני.

יש לחשוב שזה קשור ל״הן לא יאמינו לי״ – הדברים שאמר משה על ישראל בסנה, שעליהם רש״י אומר שסיפר לשון הרע. כשאדם אומר רע, הוא יוצר את הרע בעולם. אילו לא היה אומר – אולי לא היה נוצר.

ובזה הסבירו מה שאמרו חז״ל, שלשון הרע הורגת שלושה: האומרו, המקבלו ומי שנאמר עליו. הדיבור אינו רק מתאר מציאות – הוא בונה אותה.

תארו לעצמכם: אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, האיש שאוהב את הבריות – ופתאום יום בהיר אחד מקהיל קרח את כל העדה נגדו וטוען שהוא רודף כבוד. כמה יסורים יש בזה, שכולם חושדים בך על לא עוול בכפך!

והרמב״ן אומר: ״ולא ׳ויפלו׳ – כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזאת, ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו, אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך״.

אהרן לא התגונן, לא התווכח, לא הגיב. הוא שתק.

קרח הוא האדם שחי בהרגשה ש״הכול מגיע לי״, ולכן הוא מסתכל על מה שאין לו. אהרן הוא ההפך הגמור: הוא אינו חי בהרגשה שמגיע לו – הוא רואה תמיד את טוב ה׳ בכל מה שיש לו, ושותק אפילו כשפוגעים בו.

ואדם כזה הוא האדם הראוי לקבל מתנות. מי שרואה את מה שיש לו כמתנה – לו נותנים עוד מתנות.

ועל אהרן נאמר שהוא ״מעלה ומטיב את הנרות״. אפשר לומר שזו הייתה דרכו גם עם בני אדם: הוא ראה את המעלה שבכל יהודי, וכך היטיב את נשמתו והעלה אותה.

בני קרח עמדו ממש על שפת הבור. האדמה כבר פתחה את פיה, והם עשו תשובה ברגע האחרון – ונשארו. מהם יצאו משוררי תהלים, ומצאצאיהם שמואל הנביא.

לכן קוראים את המזמור שלהם רגע לפני התקיעות – לומר לך: גם אם אתה עומד רגע לפני הסוף, כשהאדמה כבר פוערת את פיה, קצת תשובה – ואתה ניצל.

נאמרו בפסוק ארבעה פירושים. רש״י: ציפוי המזבח במחתות נועד להיות זיכרון, שלא יהיה עוד אדם שינהג כקרח – הפסוק מספר. הרמב״ם בספר המצוות: ה׳ סיפר שמי שיחלוק על הכהונה לא ייענש בבליעה ושריפה כקרח, אלא בצרעת – ״כאשר דבר ה׳ ביד משה״, כמו שאמר לו ״הבא נא ידך בחיקך״. ולכן לקה עוזיהו בצרעת.

הרמב״ן: זהו לאו – שלא יחלוק אדם על בחירת אהרן ובניו, ולא יאמר ״למה יעבוד הכהן ואני לא אעבוד?״. והמשנה ברורה, בעקבות הגמרא בסנהדרין, הסמ״ג ורבנו יונה: זהו איסור כללי שלא להחזיק במחלוקת. ״כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו, שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו״.

נחלקו הראשונים אם יש בזה לאו מן התורה. אבל לכל הדעות יש בזה לפחות איסור מדרבנן.

נראה לומר שהגדר הוא: כל שמחמת המחלוקת מגיעים לידי שנאה – זו המחלוקת האסורה. וכך כתב בספר מאור לתורה.

ואם תאמר: מה יעשה האדם? הרי טבע האדם שכשמישהו מתנגד לו ועושה נגדו – זה מוליד שנאה! יש לומר שחייב האדם לנסות ככל יכולתו להסביר לצד השני למה הוא נוהג כך, לשכנע אותו שאין בו כעס כלפיו אלא כך הוא מבין. אם השני הבין – מה טוב. ואם לא – אין זה איסור. ואולי יש גם חובה לנסות להבין את הצד השני, כדי שתהיה כמה שפחות שנאה.

אמנם להגיע למצב שאין בו שנאה כלל – זה דבר נדיר. והמהר״ל כתב שמחלוקת בית שמאי ובית הלל הייתה כמעט היחידה שהייתה כולה לשם שמים, ולכן הם הצליחו לאהוב זה את זה.

והחפץ חיים אמר לבחורים: במחלוקת יש חשש להפסיד את כל העולם הבא, כי מדברים בה הרבה מאוד לשון הרע.

הגמרא אומרת: ״ויקם משה וילך אל דתן ואבירם – מכאן שאין מחזיקין במחלוקת״. משה רבינו, הגדול שבדור, קם והלך בעצמו אל מי שפגעו בו, כדי לנסות לפייס. משמע שחלק מן האיסור הוא החובה לנסות למנוע מחלוקת, גם כשלא אני התחלתי אותה.

וכך כתב בשאילתות: ״לא מיבעיא דזוטר בעי למיכף לרבה, אלא אפילו רבה מיבעי ליה למיכף לזוטא, דלא תהוי פלוגתא״ – גם הגדול צריך להתכופף לפני הקטן כדי שלא תהיה מחלוקת. ומצאנו לאווים שהם חובה לעשות, כמו ״לא תוכל להתעלם״ – אלא השב תשיבם.

אמנם בנתיבות חיים ביאר שזו מידה טובה ולא חלק מן הלאו. אבל גם לדבריו, יש בזה מצווה: ״גדול שלום – שכל המצוות כתיב בהו כי תראה, כי תפגע, אם באת מצווה לידך אתה זקוק לעשותה... ברם הכא, בקש שלום ורדפהו – בקשהו למקומך ורדפהו למקום אחר״. שלום הוא המצווה היחידה שצריך לרדוף אחריה.

הקשה בנתיבות חיים: על רשעים כאלה אין מצוות ״הוכח תוכיח״, שהרי אינם בכלל ״עמיתך״. ותירץ: הרבה מבני ישראל נגררו אחריהם, ומשה רצה למנוע מהם להחזיק במחלוקת – וכפי שרואים שלמחרת עוד התלוננו ״אתם המיתם את עם ה׳״.

ויש לומר עוד: יתכן שיש מצווה שלא להחזיק במחלוקת אפילו עם רשעים. כמו שאמרו ״חבור עצבים אפרים, הנח לו״ – כשישראל מאוחדים, אפילו בשעה שאינם במצב רוחני טוב, ה׳ כביכול אומר: הניחו להם. כוח האחדות גדול כל כך.

יש לחלק לשלושה מצבים. כשמדובר בממון וכדומה – מצווה לוותר כדי שלא תהיה מחלוקת. חז״ל אמרו ״לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה״ – שלא עשו לפנים משורת הדין.

כשמדובר בהידור בלבד – כגון לעבור לפני התיבה ביום היארצייט – לפעמים כדאי לוותר על המצווה כדי להימנע ממחלוקת.

וכשמדובר במצווה גמורה או באיסור, אפילו מדרבנן – אין שום היתר לוותר. כך כתב המשנה ברורה: ״דבר שהוא אסור מצד הדין, אפילו איסור דרבנן, חס ושלום לעבור מפני חשש איבה ומחלוקת״. אבל גם אז – יש לדעת איך חולקים.

א. הצגה הוגנת של הצד השני. מי שמחפש אמת, ישתדל להציג את עמדות השני בדיוק כמו שהיה רוצה שיציגו את שלו. מי שמצייר את השני בצורה מגוחכת כדי שיהיה נוח לתקוף אותו – זה סימן מובהק שאין מחלוקתו לשם שמים, ויש בזה גם שקר.

ב. בלי כינויים. ההלכה אוסרת לכנות שם לחברו, ומי שעושה כך ״אין לו חלק לעולם הבא״. גם במחלוקת יש סכנה של ״כינוי״ – הדבקת תוויות במקום עיסוק בעניין. וגם אסור לנקום במי שחולק עליי; אני צריך להמשיך לגמול עמו חסד כמו קודם.

ג. שמירה על האמון. המשנה ביבמות מספרת שבית שמאי ובית הלל לא נמנעו מלהשיא זה לזה. מחלוקת לשם שמים אינה הופכת לאיבוד אמון בטוהר כוונותיו של השני – ״כל דרך איש זך בעיניו ותוכן לבות ה׳״.

ד. עניין ולא אדם. מחלוקת אסורה היא מחלוקת אישית; מחלוקת מותרת היא מחלוקת עניינית על נושא מסוים.

יש מתרצים שמכאן מקור שלעתיד לבוא יפסקו כבית שמאי. אבל בפשטות הכוונה היא שמכיוון שכוונתם הייתה לברר את האמת, מביאים תמיד גם את דברי בית שמאי – כי על ידם מתבררת האמת. דבריהם ממשיכים לחיות בכל דף שבו לומדים את המחלוקת.

והרע״ב מבאר: תכליתה ומטרתה של מחלוקת לשם שמים היא בירור האמת, והתכלית הזאת מתקיימת כשנפסקה ההלכה. אבל במחלוקת קרח חיפשו שררה – ואף אחד לא קיבל אותה. מחלוקת שמטרתה שררה – סופה שאינה מתקיימת, כי המטרה עצמה אינה מושגת.

אפשר לומר שהאהבה לחבר קשורה לקרבתו לה׳: ככל שהאדם קרוב יותר לה׳, כך יש יותר מצווה לאהוב אותו. תלמיד חכם, ירא שמים, יהודי טוב, וכל יהודי – לכל אחד מגיעה אהבה, ומעליהם ״אוהב את הבריות״.

ומכאן לפרשתנו: קרח לא הבין את זה. הוא ראה במשה ואהרן מתחרים, ולא את מי שה׳ קירב. מי שמבין ״אני ה׳״ – רואה בכל יהודי את מה שה׳ רואה בו.