חידושים לפרשת שלח

רש״י מביא מן הגמרא בסוטה: ״שלח לך – לדעתך, אני איני מצווה לך, אם תרצה שלח״. ישראל באו ואמרו ״נשלחה אנשים לפנינו״, וה׳ אמר: ״אני אמרתי להם שהיא טובה... חייהם שאני נותן להם מקום לטעות״. ריש לקיש אמר: ״וכי אדם בורר חלק רע לעצמו?״ – אילו ה׳ ציווה, האם היה מצווה דבר שסופו תקלה?

המהרש״א מבאר את המשל: אדם אינו בוחר לעצמו חלק רע, כל שכן הבורא, שבחר בארץ ישראל ״ארץ אשר ה׳ אלהיך דורש אותה״. הוא כבר העיד שהיא טובה, והיה עליהם להאמין לו – שהוא רוצה רק בטובתם. השליחות עצמה כבר הייתה סימן לחוסר אמון.

הרמב״ן מקשה זאת, ועוד: משה עצמו אמר לבניהם, ארבעים שנה אחר כך, ״גוים גדולים ועצומים ממך, ערים גדולות ובצורות בשמים״ – ולמה לא נחשב לו לדבה?

ומבאר: שליחת מרגלים כשלעצמה היא דבר הגון, כדרך כל הבאים לכבוש ארץ – ״הכתוב לא יסמוך בכל מעשיו על הנס״. ומשה, שידע שהארץ טובה, רצה שיביאו מפריה ״כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה״.

אבל רשעם היה במילה אחת: ״אפס״. ״אפס כי עז העם״ – מילה שמשמעה דבר שאי אפשר בשום אופן. הם לא תיארו קושי; הם קבעו שאין סיכוי. ובאו המפרשים והוסיפו: ״לא נוכל לעלות״ אינו תיאור של מה שראו, אלא מסקנה מסברתם – ובגללה מתו שש מאות אלף איש.

הגאון רבי אליהו פישר שליט״א מבאר: עיקר חטאם היה שלא האמינו בכוחות של עצמם. כל יהודי יש בו חלק אלוה ממעל, ובכוחו להתגבר. מי שאומר ״חזק הוא ממנו״ – ממני – ונופל אין־אונים לפני הרע, כופר בעצם ביכולת של ה׳ שבתוכו. ולכן שתי הדרשות – ״ממנו״ כלפינו ו״ממנו״ כלפי ה׳ – הן נקודה אחת.

ואני חשבתי לומר באופן אחר: המרגלים חשבו שהניצחון תלוי בכוח – מול עם חלש ננצח, מול עם חזק לא. אבל ״שקר הסוס לתשועה״, וה׳ הוא איש המלחמה. כמו שאמר יהונתן: ״כי אין לה׳ מעצור להושיע ברב או במעט״. ולכן כשאמרו שהענקים חזקים מהם – אמרו בעצם שהם חזקים ממנו, ממי שנלחם עבורם.

ויש בזה מוסר עצום: כשאתה עושה בשליחות של ה׳ את מה שהוא רוצה, לעולם אל תאמר ״זה גדול עליי, זה בלתי אפשרי״. הוא האלהים ואין עוד מלבדו, ואין דבר גדול עליו.

החפץ חיים מבאר: המרגלים חשבו שכדי לנצח עם רב וגיבורים כאלה צריך זכות עצומה – שכולם יהיו צדיקים וקדושים. ״אבל לא לאנשים כמונו, שזה מקרוב עשינו העגל ובשר תאווה״. וכל מה שראו – גבורה, קומה, ריבוי – הפך אצלם לחיסרון, ונפל לבם.

וכך נתפסו גם הסנהדרין: דווקא אדם חשוב מכיר יותר את ערכו הדל – ״הלא כל הגבורים כאין לפניך״. כשאמרו להם ״דורכם אינו ראוי לנס״, זה נשמע להם כענווה.

אבל כלב השתיק אותם: ״וכי זו בלבד עשה לנו בן עמרם? הלא קרע לנו את הים והוריד לנו את המן!״ – גם בים סוף ״וימרו על ים בים סוף״, וגם על המן התלוננו, ובכל זאת ה׳ עשה נסים. כלומר, ה׳ אינו מתנהג איתנו רק לפי הזכויות. ויהושע וכלב סיימו: ״אך בה׳ אל תמרודו״ – ה׳ אינו אומר ״אושיעך רק אם תהיה צדיק״, אלא ״לא אושיעך אם תמרוד״. כל זמן שאדם אינו מורד בה׳ בכוונה, יכול לקוות לכל טוב.

ממשיך החפץ חיים: שאל יהודי אם הוא מאמין בשכר גדול לשומרי תורה – יענה ״בוודאי!״. שאל אותו למה הוא מתרפה מלימוד – יאמר: ״אשרי מי שזוכה, אבל זה רק ליחידים. צריך לשבת יומם ולילה ולהפקיר את הגוף. זה לא לאנשים פשוטים כמוני״.

וזו טעות מעיקרה. התורה לא חייבה בעל בית ללמוד כל היום. היא ביקשה שיעסוק במלאכתו באמונה ויקבע עתים לתורה – ״נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה?״. ״עמי, מה עשיתי לך ומה הלאיתיך?״ – התורה לא החמירה על האדם יותר מכוחו.

וכשהיצר רואה שאינו מצליח כך, הוא מנסה כיוון אחר: ״בשמים מדקדקים מאוד – מי יכול לזכות בדין?״. אבל הוא משכיח שה׳ אוהב חסד, ובשביל זה ברא את התשובה קודם לעולם. מי שמצא שעשה משהו שלא כראוי – יתחרט מיד ויקבל לעשות טוב יותר, ויתקדם.

החפץ חיים מבאר שיש שתי דרכים לירא שמים שנאלץ לשהות בין אנשים שטועים: האחת – להתווכח איתם כל הזמן בגלוי. יתרונה: חום הלב הפנימי אינו מתקרר, כמו אדם שמתנועע בקור. חסרונה: הם עלולים להזיק לו. השנייה – לשתוק ואף להסכים כלפי חוץ, עד שיבוא לפני הקהל ויגלה את האמת. יתרונה: הם לא מזיקים לו, ובשעת האמת דבריו חזקים יותר. חסרונה: הסכנה שהלב יתקרר לאט לאט.

יהושע הלך בדרך הראשונה, ולכן נזקק לברכה שינצל מעצתם. כלב הלך בדרך השנייה, ולכן הלך לחברון להתפלל על קברי האבות שלא ייסחף בלבו. ולכן נאמר ״ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו״ – בזכות זה היה בו כוח להשתיק את העם. ושתי הדרכים ישרות לפני ה׳, ולכן פעם הכתוב מקדים את יהושע ופעם את כלב.

הרמב״ם כותב שרוב דיני התורה הם ״עצות מרחוק לתקן הדעות ולישר כל המעשים״. וחובת הלבבות כותב שרוב המצוות שבגוף נועדו להעיר על המצוות שבלב. רחמנא ליבא בעי.

ובשערי קדושה כתב רבי חיים ויטאל שהמידות הרעות חמורות מן העבירות עצמן, כי הן השורש שממנו הכול צומח.

משל: אדם יש לו זיהום, ומחמתו פצעים בגופו. הרופא נותן לו תרופה נגד הזיהום ומשחה לפצעים. אם ייקח רק את המשחה – יישאר חולה. המידות הן הזיהום, והעבירות הן הפצעים. ולשון הרע חמורה כל כך כי היא ביטוי של מידה – והגר״א כתב שהמידות כוללות את כל התורה.

רבנו יונה בשערי תשובה כותב שבלשון הרע יש שני רעות: הנזק והבושה שגורם לחברו, ו״בחירתו לחייב ולהרשיע את חבריו ושמחתו לאידם״. האוויל מחפש מומי בני אדם, ״והמשל על זה, כי הזבובים לעולם באים ונחים על מקומות הלכלוך״. והכלי יקר מוסיף: הזבוב מניח את כל המקום הבריא שבגוף, ויושב דווקא על הפצע.

ומסופר על חסיד שעבר עם תלמידיו ליד נבלת כלב מסריחה. אמרו התלמידים: ״כמה מסריחה נבלה זו!״ אמר להם: ״כמה לבנות שיניה!״. אם גם על כלב מת צריך לחפש את הטוב – כל שכן על אדם חי.

ולכן גם כשהשומעים לא קיבלו את הדברים, ואיש לא ניזוק – החפץ חיים פוסק שעדיין צריך כפרה. כי עצם הבחירה להתעסק ברע של השני היא החטא.

המרגלים יכלו לפרש כל מה שראו לטובה: פירות ענקיים – ה׳ משפיע על הארץ הקדושה שפע שמעל הטבע. אנשים מתים בכל מקום – רש״י אומר שה׳ עשה זאת כדי שיהיו טרודים באבלם ולא ישימו לב למרגלים. בני ענק – ה׳ רוצה להראות שאין גבורה לפניו.

אבל הם פירשו הכול לרעה: ״כשם שפירותיה משונים כך יושביה משונים״. ״ארץ אוכלת יושביה״ – הספורנו והמלבי״ם מבארים שטענו שאווירה קשה, ורק החזקים מתקיימים בה.

ומכאן היסוד: לכל החטאים כאן שורש אחד – עין רעה. הם ראו רע בארץ, ומשם הגיעו לראות רע בה׳ – ״בשנאת ה׳ אותנו הוציאנו״. מן השורש האחד, ראייה שלילית, צמחו שני חטאים: לשון הרע ומרידה בה׳. וכך מצאנו גם במי מריבה, שהתורה כותבת חטא אחד – ״יען לא האמנתם בי״ – כי השורש אחד, כמו שביאר המהר״ל.

לפי מה שלמדנו, התשובה פשוטה: החטא לא היה רק הדיבור בסוף. לשון הרע היא מידה – אדם שאוהב להסתכל על הרע. ארבעים יום הלכו המרגלים בארץ ופירשו כל מה שראו לרעה. כל יום היה יום של עין רעה. ולכן העונש הוא כנגד הימים שבהם ״תרתם״ – הסתכלתם.

ומעניין: ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״ בסוף הפרשה – אותה מילה, ״תור״. ההסתכלות היא שורש החטא, ושם צריך את התיקון.

בגמרא בסוטה: ״אותו היום ערב תשעה באב היה. אמר הקב״ה: הן בכו בכייה של חינם, ואני אקבע להם בכייה לדורות״.

בכייה של חינם היא בכייה שאין לה סיבה אמיתית – בכייה שנולדת מעין רעה, ממי שמחליט שהכול רע כשהכול טוב. וזהו גם שורש שנאת חינם שבגללה נחרב הבית השני: אדם שרואה בחברו רק רע, בלי סיבה אמיתית. ולכן גם התיקון הוא אחד – עין טובה.

רבנו יונה מגדיר את ה״נרגן״: ״האיש אשר דרכו וחקו להתאונן ולהתרעם, וימצא טענות על חברו תמיד, על מעשיו ועל דבריו, אף על פי שחברו בתומו מתהלך עמו... וידון כל דבר לחובה ולא לזכות, וכל שגגה ישים לזדון״. היום היינו קוראים לזה ״קוטר״.

״ונרגן מפריד אלוף״ – אנשים מתרחקים ממנו, כי אינם יכולים לשאת אותו. ופעמים רבות ״יחשוב על חסדי ה׳ כי הם לנקם״ – בדיוק כמו ״בשנאת ה׳ אותנו הוציאנו״. מי שמתרגל להתרעם על בני אדם, מתחיל להתרעם גם כלפי מעלה.

שמעתי לתרץ: באמצע פרשת מרים כתוב ״והאיש משה עניו מאד״ – לומר שמשה לא נפגע כלל, ולדבר עליו היה כמו לדבר על עצים ואבנים. ובכל זאת נענשה.

אבל עדיין קשה: למה אסור לדבר על מי שאינו נפגע? ולמה נענשה מרים, הרי בספרי מבואר שכוונתה הייתה לטובה?

מכאן חידוש גדול: איסור לשון הרע אינו רק הנזק לשני, אלא המידה – הבחירה לפרש לרעה. מרים לא דנה לכף זכות. לא חשבה שאולי ה׳ ציווה את משה, ולא שאלה אותו לפני שדיברה. זו עין רעה, וכשהיא יוצאת בפה – זו לשון הרע. ולכן אהרן, ששמע ולא בחר להרשיע, לא נענש כמוה.

ומכאן מה שהמרגלים היו צריכים ללמוד: אם ה׳ מקפיד כל כך שנראה טוב, גם כשהכוונה להציל ולהוכיח – כל שכן כשאין שום סיבה לראות רע.

ה׳ ידע שעיקר הכישלון של ישראל לדורות יהיה בלשון הרע ״לשם שמים״ – כדי להוכיח, להציל, לשמור. לכן סיפר את מעשה מרים: הצדיקה שאהבה את משה כנפשה, שהצילה וגידלה אותו – ובכל זאת טעתה ודנה אותו לכף חובה.

ואם מרים יכלה לטעות על האדם הגדול בענקים, שהיה ארבעים יום בשמים בלי לחם – כל שכן שאני, כשאני חושב רע על אדם פשוט, צריך לחשוד בעצמי: אולי אני טועה, אולי הוא עשה מעשה שלם וטוב.

ובספר שירת הלב ראיתי דרשה יפה: ״בכל לבבך״ – בשני יצריך. וכן ״לא תשנא את אחיך בלבבך״ – בשני יצריך: גם כשהיצר הטוב אומר לך לשנוא לשם שמים, אל תעשה כך.

רבי צדוק הכהן מלובלין מבאר שעיקר לשון הרע של המן לא היה מה שאמר לאחשורוש, אלא הקטרוג על ישראל לפני ה׳: ״ישנו עם אחד מפוזר ומפורד״ – הוא ידע לראות את הרע שבישראל, ובזה עורר את המקטרג למעלה.

ויש להוסיף תכונה נוספת: להמן היה הכול – עושר, כבוד, רוב בנים – ובכל זאת אמר ״וכל זה איננו שווה לי״, בגלל דבר אחד – שמרדכי אינו משתחווה. מי שרגיל לראות רע באחרים, נעשה רגיל לראות רע תמיד, וגם בחייו שלו הוא אינו יכול לשמוח במה שיש לו.

בגמרא בעבודה זרה מסופר שרבי אלכסנדרי הכריז ״מאן בעי חיי?״ – מי רוצה חיים? וכשבאו כולם, אמר להם את הפסוק הזה.

נראה לומר: ״מי האיש החפץ חיים״ – מי שרוצה לחיות באמת וליהנות מן החיים, ״אוהב ימים לראות טוב״ – שכל ימיו יראה רק טוב. והפתח לזה: ״נצור לשונך מרע״. כי כל איסור לשון הרע נועד שלא נתרגל לראות רע. מי שנזהר מלדבר רע, מגיע לראות טוב.

וההמשך, ״בקש שלום ורדפהו״, הוא המידה הטובה מכולן כמו שכתב הגר״א. ולשלום זוכים על ידי הודאה – ולכן ברכת ״מודים״ סמוכה ל״שים שלום״.

שני אנשים נוסעים במונית לנסיעה קצרה, והמחיר שלושים שקל. האחד מתלונן כמה זה יקר, והשני מודה לה׳ שיש לו במה לשלם ושלא היה צריך ללכת ברגל.

המרגלים לא ראו טוב בארץ ישראל, ובסוף לא ראו טוב בה׳ – עד ״בשנאת ה׳ אותנו״. תפקידנו הפוך: לראות טוב ולהודות. להודות בבית, לראות את הטוב באישה ובילדים – וממילא נראה טוב גם בה׳, נאהב אותו ונשמח בו. ״איזהו עשיר – השמח בחלקו״.

הגמרא בערכין אומרת: ״ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חברו על אחת כמה וכמה״. וכתב בספר יראים: אפילו על ממון חברו אסור להוציא דבה – כגון שאדם רוצה לתת מתנה לחברו, ובא אחר וגינה את המתנה. למה? כי בזה הוא מוציא לעז על נותן המתנה.

ומכאן ביאור חטא המרגלים: ״ארץ אוכלת יושביה״ פירושו שבורא עולם נותן לנו מתנה גרועה. הזוהר אומר: ״כיון דאפיקו על ארעא קדישא – כאילו אפיקו עליה״. הדבה על הארץ היא דבה על ה׳.

ומה הקל וחומר לחבר? כל יהודי הוא בן יקר של ה׳. במדרש: ״משל לאחד שהיה עושה עטרה למלך... כל מה שאתה יכול לשבח את ישראל – שבח, ״ישראל אשר בך אתפאר״״. כל יהודי הוא אבן בכתר של ה׳. ואם הדיבור על עצים ואבנים אסור משום שהוא פוגע בכבוד הנותן, כל שכן הדיבור על יהודי – שהוא פגיעה ישירה בכתר של המלך.

רש״י אומר שכשהמטה הפך לנחש וידו הייתה מצורעת, רמז לו ה׳ שסיפר לשון הרע על ישראל באומרו ״הן לא יאמינו לי״. וכשאמר לבני גד וראובן ״תרבות אנשים חטאים״, מובא במדרש שנענש, אף שכעס לשם שמים.

ומבאר הספר: משה חשד בהם שאינם רוצים חלק בארץ ישראל, ואמרו ״כל הדר בחוץ לארץ כאילו אין לו אלוה״ – וזה היה חשד בכשרים, כי הם רצו גם חלק בארץ. ״החושד בכשרים לוקה בגופו״.

ולמדנו מכאן דבר נורא: הדיבור הרע על ישראל, גם מפי משה, ״יוצר מציאות״ – פותח פתח לרע. עצם הדיבור הרע על ישראל, אפילו כשהדבר ידוע, שנוא מאוד לפני ה׳. ונראה שגם אדם שמדבר רע על עצמו עלול להשפיע על עצמו רעה.

המגן אברהם מביא מן הכוונות: כשאומרים ״להודות לך״ בברכת אהבה רבה, יזכור את מעשה מרים – ״הפה לא נברא רק להודות ולא לדבר לשון הרע״.

והרמב״ם כותב: ״מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו... לפיכך צריך לספר בשבחו״. ולכאורה קשה: איזו מצווה יש לספר בשבח חברי כשהוא אינו שומע? אבל לפי מה שלמדנו מובן היטב – אם החטא בלשון הרע הוא הבחירה לראות רע, אז הדיבור בשבחו הוא בחירה לראות טוב, וזו מצווה גם בלי שהוא שומע.

והגר״א כתב באגרתו: ״ואשה את רעותה תשמח בדברים טובים, כי זה מצוה גדולה... ובזה רוב התורה – לשמח לאדם״. הלשון נבראה, כביכול, ״ללוש״ בני אדם – לחבר ולאגד אותם לאחד.

המשנה אומרת: ״יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי ואומר הרי אלו ביכורים״. ולמה דווקא אלה? כי אלה בדיוק הפירות שהביאו המרגלים: ״ויכרתו משם זמורה ואשכול ענבים... ומן הרמונים ומן התאנים״.

מפני שהביכורים הם התיקון לחטא המרגלים. חטא המרגלים היה אי הכרת הטוב על ארץ ישראל, והביכורים הם הכרת הטוב על ארץ ישראל: ״הגדתי היום לה׳ אלהיך כי באתי אל הארץ״.

וכתב ספר החינוך שבביכורים צריך לקרוא בפה, ״לפי שהאדם מעורר מחשבותיו ומצייר בלבבו האמת בכח דברי פיו״. הדיבור הטוב מעורר את הלב.

חז״ל אמרו: ״מחשבה טובה הקב״ה מצרפה למעשה״. בעל התפארת שלמה מדייק: ״מצרפה״ – ה׳ מסייע למחשבה הטובה לצאת לפועל.

נוסיף ונאמר לפי זה: כשאדם חושב טוב על יהודי, ה׳ ״מצרף״ את המחשבה הזאת – עד שבאמת אותו יהודי יהיה טוב ויעשה טוב. המחשבה הטובה שלי היא כוח בעולם.

וכך גם תפילת רבי אלימלך: ״שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם״. בלעם היה מסתכל על ״קצה העם״, על השוליים; אנחנו, תלמידיו של אברהם אבינו, מתבוננים בטוב.

הגמרא בבבא בתרא אומרת: ״מאי חיו? שחיו בחלקם״ – יהושע וכלב נטלו את חלקם של המרגלים. ורש״י: ״נטלו חלקם של מרגלים בארץ וקמו תחתיהם לחיים״. והאור החיים מוסיף רמז לגן עדן: ״זכה – נוטל חלקו וחלק חברו״.

והמהרש״א מחבר את הכול: ארץ ישראל נקראת ״ארץ החיים״, כמו שנאמר ״אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים״ – בלשון רבים: ארץ של העולם הזה וארץ של העולם הבא. המרגלים לא זכו לחלק בארץ, לא בזה ולא בבא.

והדברים נפלאים: ארץ ישראל נקראת ״חיים״ כי בה זוכים לחיי הנצח. ומי שזכה בה, זכה גם לחלקו בעולם הבא.

הרב אביגדור מילר זצ״ל מאריך לתאר: שבעת העמים היו חקלאים מומחים, והם הפכו את הארץ לגן עדן עלי אדמות – ״זבת חלב ודבש״ כפשוטו. ומשה ביקש פירות כדי שהעם יראה בעיניו ויתמלא שמחה והכרת טוב, ויעלה לארץ בחפץ גדול.

וכך כתב גם הרמב״ן: ״כדי שיגידו לעם וישמחו ויחליפו כח לעלות שם בשמחה״. השליחות הייתה אמורה להיות שליחות של תודה – והפכה לשליחות של תלונה.

בני יששכר מבאר על פי ספר יצירה: כל חודש כנגד חוש בנפש. תמוז כנגד חוש הראייה, ואב כנגד חוש השמיעה. ובסדר הדגלים, ראובן – ״כי ראה ה׳ בעניי״ – כנגד תמוז, ושמעון – ״כי שמע ה׳״ – כנגד אב.

ורואים מכאן, כמו שלמדנו, שעיקר חטא המרגלים היה בראייה – שלא ראו טוב. בחודש של הראייה הם פגמו בה. ולכן ימים אלה הם הזמן המתאים לתקן את העין: לראות טוב.

המרגלים ״תרו״ את הארץ, והציצית מזהירה ״ולא תתורו״. רש״י אומר: ״הלב והעיניים הם מרגלים לגוף – העין רואה והלב חומד״. ולמה הלב לפני העיניים? כי הכול הולך אחר הרצון הפנימי. מה שאדם רוצה לראות – אותו הוא רואה.

ולמה המרגלים ראו ״ארץ אוכלת יושביה״ ולא נס שנעשה בשבילם? יש אומרים שרצו להישאר במדבר וללמוד תורה בלי הפרעה, ויש אומרים שפחדו על מעמדם. כך או כך, הרצון הפנימי צבע את העין.

ומה תפקיד הציצית? היא מזכירה – כשאדם רוצה להיזכר. ומי שאוהב לראות טוב, סימן שבפנים הוא טוב.

החפץ חיים כותב באהבת ישראל: שנאת חינם, שעיקרה בלב, ממשיכה רוח טומאה על הלב ומשם על כל האיברים. ולהפך: אהבת ישראל, שעיקרה בלב, ממשיכה רוח קדושה על הלב ומשם על כל הגוף.

לפי זה, שתי תפילות שלנו הן שורש אחד: במנחה של שבת אומרים ״אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד״, ובכל יום ״אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים בכל יום יהללוך״. כשיש אחדות – יש קדושה. ולכן ״ואהבת לרעך כמוך״ היא כלל גדול בתורה: מטרת כל המצוות היא ״והייתם קדושים״, ואהבת ישראל לבדה מקדשת את כל הגוף.

והציצית רומזת לאחדות: גוף טלית אחד, ארבע ציציות, חוטים שנקשרים יחד. והפך האחדות הוא ״לתור אחרי הלב״ – תאווה מפרידה – ״ואחרי העיניים״ – ראייה לא טובה שמפרידה בין אנשים. ולכן ״ועשיתם את כל מצוותי״ – לא רק כל המצוות כפשוטו, אלא מצווה שהיא ככל המצוות: אהבת ישראל.

שני החוטים כנגד שני המצבים של ישראל: ״אם כבנים אם כעבדים״. הלבן – עבד, כמו מי שנכנע ומרים דגל לבן. התכלת – בן של מלך, שהרי תכלת הייתה לבוש מלכים, ומרדכי יצא ״בלבוש מלכות תכלת וחור״, וכמו שכתב הרמב״ן שהתכלת היא לבוש מלכות.

בגמרא במנחות: ״גדול עונשו של לבן יותר מעונשו של תכלת – משל למלך שאמר לעבד אחד הבא לי חותם של טיט, ולאחר הבא לי חותם של זהב״. הלבן הוא חותם של טיט – חותם העבדות, והתכלת הוא חותם של זהב.

וזה ״אני ה׳ אלהיכם״ פעמיים בפרשת ציצית: פעם כנגד ״עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים״, ופעם כנגד שאנחנו בניו היקרים.

בגמרא: ״תכלת דומה לים, וים דומה לרקיע, ורקיע לכסא הכבוד״. ורש״י אומר: ״נאה לישראל שיהא כסאו עליהם״ – הלובש תכלת, ה׳ נזכר בו ומשרה עליו את כבודו.

ובשם האר״י מובא שהתכלת רומזת לכך שאנו מונהגים בהשגחה גלויה. ומן החורבן ואילך, כשמתמעט גילוי השכינה, גם התכלת נסתרה. לא שייך ללבוש את צבע קרבת המלך בשעת הסתר פנים.

ובשו״ת וישב הים ביאר שהתכלת לא נגנזה בבת אחת – הרי האמוראים עוד לבשו תכלת – אלא בהדרגה, כמו שקיעה. ואם כך, גם חזרתה היא בהדרגה, כמו זריחה: האור אינו נדלק בבת אחת אלא עולה ועולה.

הרב יצחק אייזיק הרצוג, לימים הרב הראשי, כתב את עבודת הדוקטורט שלו על התכלת. וכפי שסיפרתי בשיעור, כשניסו להפיק את הצבע מן החלזון – יצא צבע כהה, ולא הבינו למה.

שנים רבות אחר כך התגלה הסוד הפשוט: כשצובעים בתוך הבית, בחושך – הצבע יוצא כהה. כשמוציאים את הצמר אל אור השמש – הוא נעשה כחול. ומאז, ברוך ה׳, התחילו רבים ללבוש תכלת.

ויש בזה וורט: בחושך לא מוצאים את התכלת, כי כל עניינה להעיד שאנחנו באור – באהבה ובקרבת ה׳. ומי שזוכה לראות ״אור חדש על ציון תאיר״, מבין את הרמז.

ויש להוסיף: ה׳ כביכול רצה שיהיו בישראל שני כוחות – מי שרואים את האור העולה ושמחים בו, ומי שמרגישים עדיין את הגלות ומזכירים לכולנו להמשיך לצפות: ״ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים״. שניהם נחוצים.