חידושים לפרשת בהעלותך

הכלי יקר מבאר: ששת הקנים פנו אל הנר האמצעי, והנר האמצעי פנה אל קודש הקודשים, מקום השכינה. נמצא שכל שבעת הנרות פונים אל זיו השכינה – והקב״ה הוא שנקרא ״פני המנורה״. כמו שנאמר ״ואור פניך״, ו״שובע שמחות את פניך״.

ובליקוטי מוהר״ן מבואר ששבעת הנרות הם הדרך שבה האדם משיג ״פני המנורה״ – השפע האלקי. כלומר: כשאדם מכוון את כל כוחותיו אל ה׳, הוא זוכה ל״יאר ה׳ פניו אליך״. אין לנו אלא הארת פניו.

בספר משיבת נפש מובא ביאור נפלא: המנורה רומזת לבית היהודי. ששת הנרות הם כנגד האיש, שנברא בשש צורות שלמות – שתי ידיים, שתי רגלים, ראש וגוף. והנר השביעי הוא האישה, שהיא ״תשלום צורת השביעי״. לכן לא נאמר ״כי טוב״ על בריאת האדם, ונאמר ״לא טוב היות האדם לבדו״ – הוא עדיין לא נשלם. ושלמה המלך אמר ״מצא אשה מצא טוב״.

״אל מול פני המנורה יאירו״ – האיש נותן את עיניו ואת השגחתו על אשתו, ממנה הוא מתחיל ואליה הוא מסיים. והנר האמצעי פונה פנימה, אל הכותל ולא אל הפתח – רמז לצניעות ולפנימיות של הבית, שאורו שמור לבני הבית.

״מקשה זהב״ – המנורה לא הורכבה מחלקים, אלא נעשתה מגוש אחד שנחלק בצורותיו. כך איש ואישה הם גוף אחד שנחלק, ״אחור וקדם צרתני״. וזה שבחו של אהרן, ״ויעש כן״: הוא לא רק הדליק – הוא חי את המכוון שבמנורה, כיבד את אשתו וחיבב אותה.

ומכאן גם שבע הברכות: שש כנגד האיש, והשביעית ״משמח חתן עם הכלה״ – שבחיבורם נשלמת צורת השביעי. ולכן ״יאירו שבעת הנרות״: כשהם יחד, גם בששת הנרות יש חלק מן השביעי.

בספר תורת המנחה כתב: ששת איברי האדם הם כנגד ששת הענפים – שלושה הדסים, שתי ערבות ולולב – ואין בהם פרי. הפרי הוא תכלית האילן, ולכן האתרוג הוא כנגד האבר השביעי, האישה, וכנגד כנסת ישראל, ״היפה בנשים״, תכלית הכול. ולכן האתרוג נלקח בנפרד אבל מצורף בשעת הנענוע: דבוקים באהבה, ובכל זאת שניים.

ויש להוסיף ביאור: כל דבר שלם בבריאה הוא בעל ששה צדדים. השביעי הוא הכלי שמקבל ומכיל את השש – כמו שהשבת היא השביעית, שכל ששת ימי המעשה מכינים לה. כך האישה היא ״הבית״, והתורה מלמדת שכל העיניים של האיש יאירו כלפיה, וכל מטרתו – לשמחה.

בגמרא בשבת: ״וכי לאורה הוא צריך, והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו? אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל״. והעדות היא נר המערבי, שנתנו בו שמן כמידת חבריו, וממנו היה מדליק ובו היה מסיים – כלומר הוא דלק יותר מכולם.

הריקאנטי כתב שהנר האמצעי נקרא ״מערבי״ כי ראשו יוצא ונוטה מערבה, ״כחתן היוצא לקראת כלה״.

ובשם השל״ה הקדוש מובא רמז נפלא: גם כשכל הנרות כבו, הנר המערבי המשיך לדלוק. כך גם אחרי שבית המקדש ״כבה״ – הכותל המערבי ממשיך לדלוק, ושכינה לא זזה ממנו.

הרמב״ם פוסק שהדלקת הנרות כשרה בזר, ואם הכהן הטיב את הנרות והוציאן – זר יכול להדליק. נמצא שעיקר עבודת הכהן הוא ההכנה.

שמעתי מהרב דיסקין שליט״א ביאור על פי השפת אמת: ההכנה למצווה מאירה על האדם יותר מן המצווה עצמה, אף שהמצווה עצמה מאירה יותר על העולמות. ולכן בפסח מצרים לקחו את השה כבר בעשור לחודש. ובמנורה נאמר ״וכי לאורה הוא צריך״ – תכליתה להאיר עלינו, ולכן העיקר בה הוא ההכנה, שפועלת על האדם.

וכן מצינו בעשיית המנורה עצמה: משה עשה רק את ההכנה – זרק את הזהב לאש – והמנורה נעשתה מאליה.

הרמב״ן מבאר שהכוונה לנרות חנוכה של החשמונאים, שהיו כהנים, והם נוהגים גם אחרי החורבן. נרות חנוכה אינם רק זכר לנס – הם המשך של עבודת המקדש. ולכן יש בהם דינים של מקדש: מדליקים בבית, ומהדרים בשמן זית, כמו במנורה.

והגאון רבי יחזקאל וינפלד מוסיף ביאור: אהרן הצטער שאין לו חלק בחנוכת המשכן ובהשלמתו. אמר לו ה׳: המנורה היא שמשלימה את המשכן – כמו שבבניין מכובד הנברשת היא הגמר. הדלקה של כל יום היא חנוכה מתמשכת.

במנורה היו שבעה נרות, והאמצעי היה החשוב מכולם. גם לאדם יש שבעה ״נרות״ בפניו: שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נקבי האף – והפה באמצע. ראה זה פלא: הפה יושב בדיוק באמצע, שלושה מימינו ושלושה משמאלו. ללמדך שהפה הוא האבר החשוב ביותר, ולכן האדם נקרא ״מדבר״.

מכאן, הפרשה פותחת בשבעה ומסיימת בשבעה: היא פותחת בשבעת הנרות, ומסיימת במרים שדיברה במשה ונסגרה שבעה ימים. כי מי שפוגם בדיבור, פוגם בנר האמצעי – ובכל השבעה.

והרב נבנצל שליט״א כותב שעיקר חומרת לשון הרע אינו רק הנזק לשני, אלא שאני הוצאתי מפי דברים רעים על ישראל. ראיה לכך: גם כשמשה ואליהו אמרו דברים קשים על ישראל לפני ה׳ בלבד, הם נתבעו על כך.

דווקא ברגע שבו נבחר שבט לוי לעבודה, היה חשש שישראל ירגישו מקופחים – כמו שבסוף פרשת כי תבוא באו ישראל למשה ואמרו ״אף אנו עמדנו בסיני, למה אתה משליט את שבטך?״. לכן הדגיש הפסוק חמש פעמים: גם אתם נבחרים, גם אתם אהובים.

וחמש הפעמים כנגד חמשה חומשי תורה. אפשר לראות זאת גם בתוכן: ישראל נעשו לעם – בראשית; נבנה המשכן – שמות; הקרבנות מכפרים – ויקרא; ובחומש במדבר היה נגף, ו״לא יהיה בבני ישראל נגף״ על ידי שמירת הלויים.

רש״י מבאר: מבן עשרים וחמש בא ללמוד הלכות עבודה, ולומד חמש שנים, ומבן שלושים הוא עובד. ״מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים – שוב אינו רואה״.

ומה נקרא ״סימן יפה״? רבי משה מרדכי שולזינגר סיפר על בעל הקהילות יעקב זצ״ל שאמר לבחור: כיון שאתה יכול ללמוד גמרא לבד – זה כבר נקרא סימן יפה.

הם לא שאלו ״מה ה׳ חייב לי״ אלא ״איך אני זוכה לתת לה׳״. וכן בנות צלפחד אמרו ״למה יגרע״ והורידו פרשה בתורה. אילו היינו עומדים ליד ארון הספרים ובוכים: ״מתי אגיע לדרגה של בעל קצות החושן, של רבי עקיבא איגר?״ – היינו זוכים לשפע של סייעתא דשמיא.

רבי צדוק הכהן מלובלין מביא את יעבץ, שביקש ״אם ברך תברכני... ויבא אלהים את אשר שאל״ – בקשה בתורה ובתלמידים, וזכה. וכן לאה, שעליה נאמר ״וישמע אלהים אל לאה״, ורש״י אומר שהייתה ״מתאווה ומחזרת להרבות שבטים״ – לא כתוב שהתפללה, רק שרצתה, והרצון נחשב לתפילה.

וגדול מזה: משה רבינו הצטער שאין לו חלק במלאכת המשכן, ולכן לא יכלו אחרים להקים אותו, עד שהקימו משה. אף שכל המשכן היה בזכות תפילותיו, הוא הרגיש שעוד לא עשה כלום – כ״אוהב כסף לא ישבע כסף״.

ומן הצד השני, החזון איש אומר שמי שאינו עוסק בתורה משום שאינו מחשיב אותה, נכלל ב״כי דבר ה׳ בזה״.

השל״ה הקדוש לומד מכאן מוסר: על כל פעולה ותנועה יאמר האדם ״אם ירצה ה׳״ או ״בעזרת ה׳״. בצאתו לדרך יאמר ״הנני נוסע בעזרת ה׳, ובדעתי לחנות במקום פלוני אם ירצה ה׳״. וכשהגיע – יחזור ויודה: ״בעזרת ה׳ באתי הנה, ובדעתי לנסוע בזמן פלוני אם ירצה ה׳״.

כך שם שמים שגור בפיו – גם כשהדבר עולה במחשבתו וגם בשעת המעשה.

במלאכת סותר חייבים רק אם סותר על מנת לבנות במקומו. הגמרא בשבת שואלת: הרי במשכן לא בנו באותו מקום! ומתרצת: כיון שכתוב ״על פי ה׳ יחנו״ – כסותר על מנת לבנות במקומו דמי.

הגר״ח שמואלביץ זצ״ל ביאר במשל: יש הבדל בין מי שנוסע בעצמו באוטובוס, לבין תינוק שנוסע בזרועות אמו. התינוק לא זז ממקומו כלל – הוא תמיד ״במקום״, בחיק אמו. כך ישראל במדבר: כשנסעו על פי ה׳, לא עזבו את מקומם, כי מקומם הוא אצל ה׳. ״כגמול עלי אמו כגמול עלי נפשי״. ההרגשה הזאת כל כך אמיתית, שהיא קובעת אפילו את ההלכה!

ומסופר על גדולי ישראל שלמדו במטוס כאילו ישבו בביתם, ועל האדמו״ר מצאנז-קלויזנבורג שהתפלל ועשה ״טיש״ במחנות כאילו היה בעיירה שלו – כי מקומם היה אצל ה׳, ומזה באה מנוחת הנפש.

בספר הלשם מובא בשם רבי איצל מוולוז׳ין: המדבר הוא מקום אחיזת כוחות הטומאה. במקומות שהיו בהם הרבה כוחות כאלה, האריך הענן – כדי שישראל יתקנו אותם. הם לא חשבו רק על הרוחניות של עצמם, אלא על כבוד שמים ועל תיקון העולם. ועל זה נאמר ״זכרתי לך חסד נעוריך... לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה״.

ומכאן יסוד לחיינו: כל מקום שה׳ ״מחנה״ אותי בו – בבית, בעבודה, בשכונה – הוא המקום שבו יש לי מה לתקן. זה המקום הטוב בשבילי עכשיו.

בספר הישר לרבנו תם מובא שלכל אדם יש ״ימי אהבה״ ו״ימי שנאה״ בעבודת ה׳. ״ביום טובה היה בטוב, וביום רעה ראה – גם את זה לעומת זה עשה האלהים״. והגר״א מפרש ״כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר״ – על מצב הרוח: מי שמחזיק מעמד בימים הקשים, יזכה לימים מאירים.

ומה עושים בימים כאלה? חמש עצות שנאמרו בשיעור: א. צרת רבים חצי נחמה – כולם עוברים זאת. ב. גם זה יעבור. ג. לשמור על סדר יום יציב. ד. לדרוש מעצמך פחות בימים האלה. ה. לא למדוד את עצמך לעומת אחרים, ולא לעומת ימים אחרים שלך.

רש״י אומר: ״שיהיו תוקעין לפניך כמלך״, כמו שנאמר ״ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל״. ובפסוק הזה רמוזים שלושת הדברים שתקעו עליהם: ״ראשי עם״ – מקרא הנשיאים; ״יחד״ – מקרא העדה; ״שבטי ישראל״ – מסע המחנות.

תפקיד התקיעה הוא לקבץ את הנפזרים, כמו רועה שמקבץ את עדרו, ״והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול״. וזה גם תפקיד המנהיג: לאחד את העם, שלא יהיה ״איש הישר בעיניו יעשה״. ולכן ראוי לכבד כל מי שתפקידו לחזק את הציבור בתורה וביראת שמים.

בשנת תשע״ז זכיתי, ברוך ה׳, והתעורר לבי מאוד להרגיש כמה שמחה צריכה להיות לנו על שזכינו לגור בארץ הקודש. הפסוק מעיד ״ה׳ דיבר טוב על ישראל״ – והטוב הזה הוא ארץ ישראל. בפסוקים האלה חוזרת המילה ״טוב״ חמש פעמים.

וראה כמה גדולה המעלה: יתרו סירב בתחילה – ״לא אלך כי אם אל ארצי״ – כי לגרים אין חלק בנחלה. אבל כשהבטיחו לו את דושנה של יריחו עד שייבנה בית המקדש, נשאר עם ישראל.

הנמשל: אנחנו לא תמיד מבינים מה טוב. אבל אם ה׳ אומר שזה טוב, וחוזר על כך חמש פעמים – ודאי שזה טוב גדול מאוד. ועלינו לשמוח בכל יום על המתנה הזאת.

מכאן שכל יהודי צריך להרגיש שהוא עצמו הגיע עכשיו לארץ ישראל. לא הסבים, לא האבות – אני.

ומסופר בתולדות חייו של הכף החיים, שנסע למצרים לצורך הדפסת חלק ו׳ של ספרו, ומיד כשסיים את ענייניו מיהר לחזור לארץ ישראל.

ואם אמרו המקובלים שלימוד תורה בשבת שווה פי אלף מלימוד ביום חול, יש להוסיף שלימוד ושאר מצוות בארץ ישראל שווים לאין ערוך יותר מאשר בחוץ לארץ. אנחנו פשוט מיליונרים, וראוי לחשוב על כך בכל יום כשקוראים קריאת שמע. ורש״י על ״ושמתם את דברי אלה״ אומר שגם בגלות הניחו תפילין ״כדי שלא יהיו עליכם חדשים כשתחזרו״ – כאילו המצוות בחוץ לארץ הן כמו מצוות של ילד לפני בר מצווה.

בחז״ל מצינו קשר מופלא בין יריחו לירושלים: קול הכהן הגדול ביום הכיפורים נשמע ביריחו, העזים ביריחו התעטשו מריח הקטורת, וקול צירי שערי ההיכל נשמע עד יריחו.

שמעתי מהרב דיסקין ביאור: יריחו הייתה תחילת כיבוש הארץ, ״ראשית״, כמו חלה המופרשת מן העיסה – ולכן הייתה ראויה להיות המקום הנבחר. כשנבחרה ירושלים, הייתה זו כעין העברת הקדושה מיריחו אל ירושלים, ולכן נשאר ביניהן קשר.

הגאון רבי בן ציון הכהן קוק שליט״א ביאר: דווקא יתרו, שלא גדל בתוך הנסים של המדבר, יכול היה להאיר את עיני ישראל לראות אותם. מי שחי בתוך הנס כל יום עלול להפסיק להרגיש אותו.

כך אנחנו: מי שבא מבחוץ, מתרגש מאוד מסעודת שבת, משמחת שידוך, מבית של תורה. ואנחנו, שחיים בזה, צריכים מישהו שיהיה לנו ״לעיניים״. וכך גם במעלות הקרובים אלינו – אבא אינו רואה שבנו גבה, עד שבא הסבא ומתפעל.

והגרמ״ד סולובייצ׳יק זצ״ל ביאר כך את ״זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים״: טבע האדם לראות רק מה שחסר לו עכשיו, ולשכוח את מה שהיה חסר ונתמלא. הוא סיפר שבימי המלחמה בבריסק כולם אמרו ״רק שלא יהיה פחד מוות, ונהיה מאושרים בלחם ומים״; כשהסכנה חלפה, כבר התלוננו על התורים לסוכר. מי שהיה חושב על כך שהוא בריא, רואה, שומע והולך – היה מלא שמחת חיים.

הרמב״ן מבאר: כשהתרחקו מהר סיני ונכנסו למדבר הגדול, אמרו ״מה נעשה? איך נחיה? מה נאכל ומה נשתה? ומתי נצא?״ – מלשון ״מה יתאונן אדם חי״, לשון כאב וצער. לא הייתה תלונה מסוימת; הייתה הרגשת חסר. ״והיה רע בעיני ה׳, שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחים״.

והמאור ושמש מוסיף: ״מתאוננים״ מלשון ״אונן״ – נפלו לעצבות. והזוהר אומר שהעצבות קרובה לעבודה זרה, כי מי ששרוי בעצבות שוכח את ה׳. ומן העצבות נולדה התאווה, ״מי יאכילנו בשר״ – כי הלב הריק מחפש למלא את עצמו.

התבונן: היו כאן שלושה חטאים – המתאוננים, התאווה והמרגלים, ובאמצע לשון הרע של מרים. כולם בתוך כחודש וחצי: בכ׳ באייר נסעו מסיני, חודש שלם בקברות התאווה, שבוע בחצרות, ובכ״ט בסיון יצאו המרגלים.

ורש״י אומר שבמסע הזה היו אמורים להיכנס לארץ מיד – ״מהלך שלשת ימים הלכו ביום אחד, שהיה הקב״ה חפץ להכניסם לארץ מיד״ – אלא שחטאו במתאוננים.

והמתבונן יבין שלכל החטאים שורש אחד: אדם שמתרכז ברע, במה שאין לו, ואין לו עין טובה. ולכן כל הצרות של עם ישראל במדבר – וגם תשעה באב, ״בכייה לדורות״ – התחילו מן התלונות.

האמרי אמת שואל זאת ומשיב: ארץ ישראל נקנית רק ביסורים, כמו שאמרו ״שלוש מתנות טובות נתן הקב״ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין״. ולכן היו ארבעים שנה במדבר. אבל אילו קיבלו את הטורח של הדרך המהירה באהבה – אף שהיה קשה – היה זה מספיק כדי לנחול את הארץ. זה היה הנסיון.

מבואר בדבריו דבר מבהיל: יסורים של שלושה ימים באהבה שווים ליסורים של ארבעים שנה שלא באהבה!

ולכן נאמר באמצע התוכחה ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה״: אילו קיבלו את הקשיים שלפני הפסוק בשמחה, לא היו צריכים את מה שאחריו. כמו משכנתא: מי שמשלם בשמחה ובהתמדה, לפעמים גומר בשנים ספורות את מה שאחר סוחב עשרות שנים.

הרמב״ן מביא את המדרש שנסעו מהר סיני בשמחה ״כתינוק הבורח מבית הספר״ – אמרו: שמא ירבה ויתן לנו מצוות. וזה נקרא פורענות, אף שלא באה עליהם שום פורענות מיד.

הרב אליהו דיסקין שליט״א מבאר: תינוק בחיידר רואה בלימוד עול כבד, ושמח כשמשחררים אותו. הוא חושב שהמלמד לוקח ממנו את ילדותו. כשיגדל, יבין שכל המלמדים כיוונו רק לטובתו. ויש אנשים בני ארבעים וחמישים שנשארו ״תינוקות״: הם רואים בתורה ובמצוות מחיר שצריך ״לסבול״ כדי לזכות לעולם הבא. מי שחי כך – זה לא רק חטא, זו פורענות ממש. אלה חיים של סבל.

אבל האמת היא שה׳ רוצה להיטיב לנו בעולם הזה ובעולם הבא, ״אני ה׳ רופאך״ – כרופא שמזהיר לטובת החולה. והרב מאיר ליברמן זצ״ל העיד שמימיו לא ראה אדם מדושן עונג כמו החפץ חיים.

והנקודה הדקה הזאת היא שהולידה את כל השרשרת: מי שחושב שה׳ כביכול מכביד עליו במצוות, יפרש גם כל קושי כ״שנאה״ – עד שאמרו במרגלים ״בשנאת ה׳ אותנו הוציאנו״, ורש״י אומר: ״והוא היה אוהב אתכם״.

חז״ל אמרו ״חצבה עמודיה שבעה״ – שפרשה זו היא ספר בפני עצמו, וכך יש שבעה ספרי תורה. ויש לומר שלא לחינם מתחיל כאן ״ספר חדש״: מכאן מתחילות כל הפורענויות – המתאוננים, המרגלים, תשעה באב ״בכייה לדורות״, וכל הצרות שבאו אחריהן. זהו קו פרשת המים.

וחטא העגל, אף שהיה חמור, היה לו תיקון בתשובה. אבל בחטא המרגלים, שנולד מן התלונה, מתו כל הדור במדבר. עד כדי כך חמורה התלונה.

בפרשת ואתחנן נאמר שה׳ ״משלם לשונאיו״ בעולם הזה. נראה שאין הכוונה לשונא ממש, אלא למי שמרגיש שה׳ אינו אוהב אותו – כמו שנאמר ביעקב ״וירא ה׳ כי שנואה לאה״, ולאה לא הייתה שנואה ממש אלא פחות אהובה.

מי שחי בהרגשה שה׳ אינו אוהב אותו, מתלונן תמיד. וה׳ יזכנו להיות כולנו מאלה שרק מודים תמיד.

רש״י אומר: ״מי שאמר זה לא אמר זה״. ישראל אומרים ״בלתי אל המן עינינו״, והקב״ה כותב בתורה ״והמן כזרע גד״ – ״ראו באי עולם על מה מתלוננים בני״. היה להם המאכל הטוב בעולם, שהיה בו כל טעם שרצו, ובכל זאת אמרו ״אין כל״. איך יתכן?

החובת הלבבות בשער הבחינה עונה: הסיבה הראשונה שבני אדם אינם מודים לה׳ היא שלבם תלוי במה שעוד לא השיגו. ״כי כל אשר יגיעו ממנו אל מעלה – מבקשים מה שהוא למעלה ממנו... ותמעטנה בעיניהם הטובות הרבות ותקטנה אצלם המתנות הגדולות״. התאווה ל״עוד ועוד״ מסמאת את העין מלראות את מה שיש.

״כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך״. המלבי״ם מבאר: כשאדם עושה חסד עם חברו, החסד הוא אמצעי – הבאתי לך תפוח כדי שתהיה שבע. אבל אצל ה׳ החסד עצמו הוא המטרה. לא שהאדם חי ולכן ה׳ מיטיב עמו, אלא שהאדם חי כדי שה׳ יוכל להיטיב עמו. ויש תכלית גדולה עוד יותר: ״שפתי ישבחונך״ – שהאדם יודה. וזו תכלית החיים. וכן כתב הרמב״ן שתכלית כל המצוות היא שנאמין ונודה לאלהינו שבראנו.

ויש לבאר באור נפלא: לעתיד לבוא יבואו בני אדם ויאמרו לה׳: ״הרי נהנינו מעולמך, ואתה שמח כשבריותיך נהנות – תן לנו שכר!״ – יאמר להם: ״כל מה שעשיתם לצורך עצמכם עשיתם״. אבל מי שהודה על ההנאה – נחשב שנהנה לכבוד ה׳. מידה כנגד מידה: אם אתה מכיר בי שההנאה ממני, גם אני מכיר בך שהנחת רוח שהייתה לי – בזכותך.

ואיזו מצווה מקיימים בכל הודאה? ״ואהבת את ה׳ אלהיך בכל מאדך״ – ״בכל מידה ומידה שהוא מודד לך הוי מודה לו במאד מאד״. ומצוות אהבת ה׳ היא הגדולה שבמצוות.

האחד קם ואומר: ״אוף, הילדה העירה אותי בלילה, לא ישנתי מספיק, ועוד היום יש לי פגישה קשה״. השני קם ואומר: ״ברוך ה׳, אני חי! איזה עולם – שמש, ציפורים, אני נושם!״. השני עשיר – יש לו עיניים, שיניים, ידיים ורגליים.

בכל יום אנחנו אומרים ״הבוחר בשירי זמרה״. בחירה פירושה ששתי דרכים לפניך: לפנות לבורא בתלונה, או לפנות אליו בתודה. והקב״ה בוחר בשירה.

״איזהו חכם – הרואה את הנולד״. ולמה קוראים למיילדת ״חכמה״? כי מתוך הכאב היא רואה את החיים החדשים. חכם רואה את חצי הכוס המלאה, ודוד המלך הוסיף: ״כוסי רוויה״ – כוסי גדושה.

ואיך חיים כך? כמו ישראל במדבר: הענן היה ה״מנווט״ שלהם – על פי ה׳ יחנו ועל פי ה׳ יסעו. והדרך המעשית: לשים בראש את טוב ה׳, ולרשום כל יום ב״פנקס הודיה״ כמה דברים טובים שקרו.

הזוהר הקדוש אומר: ״שטו״ – מלשון שטות. אלה שלא היו ״בני מהימנותא״, בני אמונה, הטריחו את עצמם לטחון ולדוך, ובסוף לא טעמו אלא ״טעם לשד השמן״ ולא יותר. וכך גם היום: מי שאינו מאמין, מטריח את עצמו יום ולילה אחרי מזונותיו, מפחד שמא לא יהיה לו פת לחם.

ומכאן מתורצת קושיית המפרשים, למה היו צריכים את השליו אם במן היו כל הטעמים: אכן, בעלי האמונה לא היו צריכים אותו.

וכמה זה מעשי בימינו: יש מי שעובדים מבוקר עד ערב, מרגישים שבלי זה אין ממה להתפרנס – ויש בני תורה שה׳ נותן להם ״מן״, ומתפרנסים בכבוד. חסד ה׳ עלינו. ומסופר על האבי עזרי זצ״ל, שאמר לאברך שבחר בדרך של ביטחון: אל תתחיל לעבוד יותר וללמוד פחות.

משה, מתוך קרבתו לה׳ וגודל אמונתו, הרגיש שכל מעלותיו הן מתנה מאת ה׳. לפי דרגת האמונה של האדם – כך הוא יכול להיות עניו. ולכן אין סתירה בכך שהתורה מעידה שהוא העניו מכל האדם: רק מי שזכה ל״פה אל פה אדבר בו״ ראה עד כמה הכול מאת ה׳.

ולהפך: ״כל המתגאה כאילו דוחק רגלי השכינה״. ולכן ״קרוב ה׳ לנשברי לב״ – גם מי שהגיע לשפלות בעל כורחו, מתוך יסורים, מתקרב לה׳, כי המחיצה המבדילה – הגאווה – נופלת.

ובזוהר נאמר על אלדד ומידד שנשארו במחנה: אין העולם מתקיים אלא על מי שמשים עצמו כ״שיריים״ – כלומר, הענווה.

הרוקח מבאר שמרים ואהרן דיברו בשבחה של צפורה, ושאחת הסיבות שמשה נשא אותה הייתה הכרת הטוב – כפי שמובא במדרש, שבשנים שהיה משה כלוא, היא דאגה לו ופרנסה אותו.

ולפי זה אפשר להבין את הסמיכות לפסוק ״ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל״: גם הזקנים זכו כמו צפורה, על ידי שסבלו בשביל הזולת – הם היו השוטרים שהוכו במצרים בשביל ישראל.

בחומש היכל הברכה לרבי יצחק אייזיק מקומרנא מבואר: הדרגה הגבוהה ביותר בתפילה היא כשאדם מצטער על צער השכינה יותר מאשר על צערו שלו. כאילו כתוב קודם ״קל נא רפא״ – רפא את ה״צער״ כביכול שלמעלה – ורק אחר כך ״רפא נא לה״.

וכך כתב גם בעל נפש החיים על חנה, ״והיא מרת נפש ותתפלל על ה׳״ – שהתפללה על צער השכינה. נמצא שמבית מדרשו של הבעל שם טוב ומבית מדרשו של הגר״א – שניהם לדבר אחד התכוונו.