חידושים לפרשת נשא

בפרשת נשא יש קע״ו פסוקים (176). אותו מספר בדיוק יש בפרק קי״ט בתהלים – הפרק של ״אשרי תמימי דרך״, שכולו שבח התורה – ואותו מספר דפים במסכת בבא בתרא, המסכת הארוכה בש״ס. האם זה מקרי?

176 הם 22 אותיות האלף-בית כפול שמונה. כך בנה דוד המלך את פרק קי״ט: שמונה פסוקים לכל אות. והטעם עמוק: הטבע כולו בנוי על שבע – שבעה ימי השבוע, שבעה צלילים בנגינה, שבעים אומות ושבע מצוות בני נח. אבל התורה היא ״השמינית״, למעלה מן הטבע. לכן היא ניתנה בשבוע השמיני אחרי הפסח, ושמחת תורה היא שמיני עצרת.

המהר״ל בתפארת ישראל מאריך בזה: האומות הן מעולם הטבע, ולכן הן שבעים, עשר כנגד כל יום מימי הבריאה. ישראל והתורה נבראו קודם לעולם הטבעי, ולכן מדרגתם היא מדרגת השמיני.

ומה נפלא שדווקא אחרי מתן תורה קוראים את ״פרשת השמונה״ – פרשה שכל אותיות התורה כפולות בה שמונה. ויש בזה גם טעם נוסף לכך שאת פרשת הנשיאים שבה קוראים בחנוכה, חג של שמונה ימים.

כשמתבוננים, מגלים שהפרשה כולה שזורה בשמונה. מניין הלויים העובדים הוא שמונת אלפים חמש מאות ושמונים. הנזיר שנטמא מביא את קרבנותיו ״ביום השמיני״. ״ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן״ – זהו היום השמיני למילואים. וגם ברכת כהנים – לפי הרמב״ן אהרן בירך את העם לראשונה ביום השמיני, ״וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם״, ואהרן עצמו הוא בחינת שמונה, שהרי הוא לבש שמונה בגדים.

והפרשה מסיימת: ״וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת... מבין שני הכרבים״. הקב״ה, שהוא האחד שמעל הכול, נמצא מעל השניים. האחד שמעל השבע – זהו השמונה.

ויש בזה עוד יסוד: השמונה מסמל אחדות ושלום. הוא ״אחד שרוכב על שבע״, והאות ח׳ בכתב סת״ם עשויה משתי אותיות ז׳ מחוברות. פירוד יש רק בגשמיות; ברוחניות הכול אחד. לכן הפרשה מלאה בשלום – שלום בית בפרשת סוטה, שלום בברכת כהנים, ואחדות הנשיאים שהקריבו קרבן שווה.

חז״ל דרשו על הלוחות ״חרות על הלוחות – אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה״. מהי החירות הזאת?

הכתב שעל הלוחות לא היה דיו על גבי אבן. הוא היה חקוק מעבר לעבר, ״משני עבריהם... מזה ומזה הם כתובים״. כלומר, הכתב לא ישב על החומר – הוא היה צורה טהורה. הלוח מסמל את החומר, והכתב מסמל את הרוח.

בדרך כלל הרוח היא רק ציור על פני החומר. אבל התורה אינה צורה שמונחת על האדם מבחוץ; היא הופכת אותו כולו לרוח. זהו בן חורין – מי שהשתחרר מתאוות העולם הזה, ואינו עבד שלהן.

״טוב״ בתורה פירושו דבר שלם, שעושה את מה שנברא לשמו. כל הבריאה נבראה שלמה, ולכן נאמר עליה ״טוב״. אבל האדם לא נברא שלם. הוא נברא כדי לשאוף ולהגיע לשלמותו, ולכן לא נאמר עליו ״כי טוב״ ביום בריאתו.

השלמות הזאת היא בשלושה כיוונים, והם שלושת הדברים שהעולם עומד עליהם: טוב למקום – עבודה; טוב לעצמו – תורה; טוב לחברו – גמילות חסדים.

וכנגדם עומדות שלוש העבירות החמורות שעליהן נאמר ״ייהרג ואל יעבור״: עבודה זרה היא רע כלפי ה׳, שפיכות דמים היא רע כלפי החבר, ועריות הן רע לאדם עצמו – הן מורידות אותו מאדם לבהמה. כמו שאין דבר שהופך את האדם לרוחני כמו התורה, כך אין דבר שמגשם אותו כמו אובדן הקדושה. ולכן אמרו חז״ל שמחשבות פסולות אינן מתגברות ״אלא בלב פנוי מן החכמה״.

אדם מגלה את מה שהוא מזדהה עמו, ומכסה את מה שאינו מבטא את מהותו. מי שמרגיש שעיקרו הוא הנשמה והשכל – מגלה את פניו, שבהם השכל והנשמה ניכרים, ומכסה את גופו. מי שמרגיש שעיקרו הוא הגוף – מגלה את הגוף.

זה מה שקרה לדורות האחרונים: כשהעולם הפסיק להרגיש שהאדם הוא נשמה, הוא גם הפסיק להתכסות. ה׳ יצילנו מן הדרדור הזה.

ומכאן הבנה עמוקה של מה שאמרו בשם הגר״א: מה שהתורה פועלת אצל האיש, פועלת הצניעות אצל האישה. ״אחרי הפעולות נמשכים הלבבות״ – כשאדם מכסה את גופו הוא מזכיר לעצמו בכל רגע שמהותו אינה הגוף אלא הנשמה.

המהר״ל מבאר שמצוות המילה שונה מכל המצוות: בשאר המצוות האדם לוקח את הטבע כמו שהוא ומקדש אותו, ובמילה הוא משנה את הטבע עצמו. זה מלמד שהאדם הישראלי עומד מעל הטבע, ולכן יש בכוחו לתקן אותו. ומדרגה זו היא מדרגת השמונה.

ועוד: הדבר ההפוך מן התורה הוא השקיעה בתאוות הגוף. יהודי שנימול מקבל על עצמו שלא להיות בעל תאוות, אלא להתגבר ולהתחבר לעולם השמונה – לכן המילה ביום השמיני.

כנגד הטומאה הגדולה שיש בעולם, ה׳ נותן לקדושה כוח גדול באותה מידה. ״זה לעומת זה עשה האלהים״. כשהחושך מתגבר, ה׳ פותח לנו יותר אפשרויות ללמוד תורה, כדי שיהיה מאזן.

אבל כדי שהתורה תפעל את פעולתה צריך ללמוד אותה מתוך רצון להתקדש. כך מבואר בב״ח: מי שלומד כדי להתקדש ולהתעצם בקדושת התורה – התורה מקדשת אותו.

התורה רצתה להתחיל בבני קהת, כי הם נושאי ארון הברית שבו התורה, ודבר ראשון נותנים כבוד לתורה. אבל לא רצתה לפגוע בגרשון הבכור. לכן נתנה לו פיצוי: הוא פותח פרשה שלמה, ״נשא את ראש בני גרשון״.

ונפלא הדבר: הפרשה פותחת בכבוד הזולת ומסיימת בכבוד הזולת – בשתים עשרה הפרשיות של הנשיאים, שנכתבו כל אחת בפני עצמה כדי לכבד כל נשיא, כפי שמבאר רבינו בחיי.

ועל דרך הצחות אמרו: כשאתה פוגש יהודי שמרגיש ״מגורש״ מפני ה׳, ״נשא את ראש״ – הרם את ראשו. איך? תאמר לו ״גם הם לבית אבותם״ – גם אתה מיוחס לאבות הקדושים, גם אתה בן יחיד לאביך שבשמים.

המדרש אומר ש״איש איש״ בא ללמד שהיא מועלת בשניים: באיש שלמטה, בעלה, וב״איש מלחמה״ שלמעלה – בקב״ה. וכן ״מנחת קנאות״ – שתי קנאות, כלפי ה׳ וכלפי הבעל. ובזוהר: ״ומעלה בו מעל – חד לעילא וחד לתתא״. וסופי התיבות ״אישׁ כי תשטה אשתו״ – יש שרמזו בהם את שם ה׳.

ולמה דווקא כאן? כי בית יהודי אינו רק עניין בין שני בני אדם. הקשר בין איש לאשתו הוא דוגמה לקשר שבין הקב״ה לכנסת ישראל. מי שפוגם בבית – פוגם למעלה.

ולכן הפרשה סמוכה לפרשת הגוזל ונשבע לשקר, שעליה נאמר ״למעול מעל בה׳״. כמו שגזל הוא עבירה בין אדם לחברו, ובכל זאת השבועה הופכת אותו למעילה בה׳ – כך גם הבגידה בבית היא מעילה בה׳.

רש״י מביא: ״אם אתה מעכב מתנות הכהן – חייך שתצטרך לבוא אצלו להביא לו את הסוטה״.

המהר״ל בגור אריה מבאר שזו מידה כנגד מידה. מי שאינו נותן לכהן אומר בלבו: למה אתן את ממוני לכהן? לכן אומר לו הכתוב: תצטרך לו, ותדע מה מעלתו. הכהן הוא האמצעי שעושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים על ידי הקרבנות – ולכן גם בביתך, כשיהיה צורך בשלום בינך לבין אשתך, תצטרך דווקא אותו.

האור החיים הקדוש מבאר בדרך נפלאה: כל נברא, גם דומם, כוסף להידבק בבוראו. חז״ל אמרו שהמים התחתונים בוכים, כי לא זכו להיות קרובים לה׳ כמו המים העליונים.

במקדש שורה השכינה, ושם המים והעפר קרובים לה׳ – אין להם סיבה לבכות. לכן נקראים ״מים קדושים״, ולכן העפר נלקח דווקא מקרקע המשכן.

מנחת השעורים מזכירה את המנחה הפחותה של קין, ואת חטא אדם וחוה שגרם לסילוק השכינה – ״מנחת זכרון מזכרת עון״. כשהמים נכנסים באישה שחטאה, הם נזכרים בבכי שלהם על התרחקות השכינה, והופכים מרים כנגד מי שגרמה להרחקה.

ויש להוסיף: אם היא טהורה – המים אינם מרגישים מרירות, כי הקרבה לה׳ נשמרת. אבל כשיש טומאה, הם מרגישים ריחוק נורא, ומזה המרירות.

האבן עזרא כותב שמילת ״נזיר״ היא מלשון נזר, כתר, כמו שנאמר ״כי נזר אלהיו על ראשו״. ומוסיף: ״דע כי כל בני אדם עבדי תאות העולם, והמלך האמתי שיש לו נזר ועטרת מלכות בראשו – כל מי שהוא חפשי מן התאוות״.

וגם ״כי יפליא״ – יעשה דבר פלא. כי רוב העולם הולכים אחר תאוותם, ומי שעוצר ואומר ״די״ עושה דבר מופלא.

ומכאן שהנזירות היא הפך עולם השמונה: תאוות העולם הזה מורידות את האדם אל הטבע, והנזיר מתרומם מעליהן. ידוע הסיפור על אדם שהתקרב לתורה ומצוות, כשראה ילד קטן שזרק בלי היסוס סוכרייה שהתברר שאין עליה הכשר. הוא הבין שהילד הזה חופשי יותר ממנו.

מובא בשם האבני נזר: קדושתו של כהן הדיוט באה לו מן המשפחה – הוא כהן כי אביו כהן. לכן עליו להיטמא לקרוביו במותם, כי מהם קיבל את קדושתו.

אבל קדושת הנזיר והכהן הגדול באה להם מעצמם, מתוך יגיעתם ובחירתם. זו מדרגה גבוהה יותר, ולכן אסור להם להיטמא אפילו לקרוביהם.

שמעתי מהרב בידרמן שליט״א: הנזיר מגיע בימי נזירותו למדרגה שבה הוא חי את עצמו כנשמה, והגוף הוא בעיניו כמו ״מישהו אחר״. לכן נאמר ״יביא אותו״ – כאדם שמביא דבר אחר.

זה התכלית של כל העבודה: שהאדם יחוש ש״אני״ זו הנשמה, והגוף הוא הכלי שלה, שאני מביא ומגיש לפני ה׳.

תמיד דרשתי שאין רגע שבו יורד שפע לעולם יותר מאשר אחרי שיהודי מודה לקב״ה. כך דרש רבי עקיבא איגר את הפסוק ״זובח תודה יכבדנני ושם דרך אראנו בישע אלהים״: מי שמודה – אליו מגיעה הישועה.

לכן מיד אחרי שאנחנו מודים, הכהנים פורשים כפיהם ומורידים עלינו ברכה.

בגמרא במגילה מובא שברכת כהנים באה אחרי ברכת ״רצה״ – העבודה – כי אהרן בירך אחרי שסיים את העבודה. הרב אליהו דיסקין שליט״א הוסיף בזה ביאור נפלא: ברכת כהנים היא באמת מצווה של המקדש. אלא שיש לה המשכה מן המקדש אל הגבולין – אל בית הכנסת.

לכן אומרים אותה דווקא אחרי ״רצה״. כשאנחנו מבקשים על העבודה, יש בזה ״ונשלמה פרים שפתינו״ – אנחנו כאילו עובדים עכשיו במקדש, ואז ראויים לברכת כהנים.

ולכן יש בה הלכות של עבודה: עומדים בה, הכהנים עולים בלי נעליים כבמקדש, כהן שהרג נפש פסול, ונושאים כפיים רק ביום. ומצאנו שתי מצוות סביב חנוכת המשכן שיש להן המשכה לדורות: ברכת כהנים, והדלקת הנרות שנמשכה לחנוכה, כמו שכתב הרמב״ן.

בגמרא בתענית: ״למה נסמכה פרשת כהן מברך לפרשת נזיר? לומר: מה נזיר אסור ביין – אף כהן מברך אסור ביין״. ומכאן שכהן שתוי אינו נושא כפיו, ולכן לא תיקנו ברכת כהנים במנחה, שאז מצויה שכרות אחרי הסעודה.

ובשיחות הרב נבנצל שליט״א מבואר העומק: אדם ששקוע בתאוות העולם הזה אינו יכול להיות כלי להוריד ברכה לעולם. הכלי של הברכה צריך להיות נקי.

בתורה כתוב שאהרן ״נשא את ידיו אל העם ויברכם״ ביום השמיני. הרמב״ן מציע שאהרן עשה זאת מעצמו, ״פרש כפיו השמים״ כמו שעשה שלמה המלך, ולכן לא נאמר שמשה ציווה אותו. והספרא אומר: ״באותה שעה זכה במתנות כהונה וזכה בנשיאות כפים לו ולדורותיו״.

אם כן, אהרן זכה בברכה הזאת לדורות משום שבירך מעצמו, מתוך אהבתו לישראל. ולכן הכהנים אומרים ״בקדושתו של אהרן״: מכוחו של אהרן, אוהב השלום, יש לנו הזכות לברך. ויש מן הצדיקים שאמרו שבשעת הברכה הכהנים מקבלים ממש מקדושתו של אהרן.

במדרש נאמר ש״אמור״ כתוב מלא – לא לברך בחיפזון ובאונס, אלא בכוונת הלב, כדי שהברכה תשלוט בהם. וזהו ״באהבה״ – בכל הלב (באר שבע).

בזוהר נאמר שכהן שאינו אוהב את העם לא ישא כפיו, וכך הביא המגן אברהם. ובשו״ת תשובות והנהגות מסופר על כהן שאמר בבית הכנסת שהוא שונא את הרב, ולא שמע לאזהרה שלא לשאת כפיו – ובאותו לילה נפטר פתאום. הציבור ראו בזה עדות לדברי הזוהר.

וראיתי וורט יפה: אפשר לקרוא את הברכה כך – ״לברך את עמו ישראל – באהבה״. כלומר, במה ציווה אותנו ה׳ לברך את ישראל? שיהיו באהבה! זהו עיקר ברכת כהנים: ״וישם לך שלום״. וכך אמרו בגמרא, שלכן ״שים שלום״ באה אחרי ברכת כהנים, ״ה׳ יברך את עמו בשלום״. ושלום פירושו אהבה ורעות.

ומכאן אולי הסמיכות של ברכת כהנים לקרבנות הנשיאים – שכל עניינם אהבה ואחווה בין השבטים.

שמעתי מהרב דיסקין שליט״א: הגמרא אומרת ש״הקב״ה מתאווה לברכת כהנים״. מי שמספק לקב״ה את מה שהוא מתאווה אליו – מקיים מצווה. ה׳ רוצה לברך אותנו, וכשאנחנו עומדים להתברך, אנחנו נותנים לו את מה שהוא רוצה.

ועל דרך הפשט נראה: המצווה היא להרגיש שהכהן עכשיו מברך אותי, להתבונן ולרצות להוריד על עצמי שפע של קדושה – לא לעמוד אדיש.

וגם הכהנים עצמם, שאינם מתברכים בברכה זו, מקבלים את ברכתם ממקום אחר: ״ואברכה מברכיך״ – ה׳ מברך את מי שמברך את בניו. הרב אביגדור מילר זצ״ל למד מכאן דרך חיים שלמה: כשאומרים ״יישר כח״ לגבאי, לא לומר זאת מתוך הרגל אלא להתכוון באמת לברכה. מי שמברך את הסובבים אותו – זוכה לברכת ה׳.

הריטב״א תמה על כך. ובעל הלב שמחה מגור זצ״ל ביאר: רבי אלעזר התכוון שקיים בשלמות את ״לברך את עמו ישראל באהבה״. כלומר, מעולם לא נשא כפיו בלי שהלב היה מלא אהבה לכל ישראל.

וכך מצינו גם בדברי תנאים ואמוראים ״תיתי לי שקיימתי...״ על מצוות שהן חובה – הכוונה שקיימו אותן כראוי ובשלמות.

החפץ חיים כותב: בעשיית המשכן היה לכולם לב אחד. כשהגיע זמן החינוך, כל אחד חשב איך לעשות את רצון ה׳ בדרכו. נתנאל בן צוער, נשיא יששכר, יעץ שכולם יביאו אותו קרבן בדיוק, ואיש לא יעדיף את עצמו על חברו – כדי שלא תיפול קנאה ביניהם, כמו שקרה בין קין להבל.

היה לקב״ה נחת רוח כל כך גדולה מזה, שהתיר לנשיאים להקריב גם בשבת, אף שקרבן יחיד אינו דוחה שבת. ועוד: כל נשיא קיבל בתורה פרשה בפני עצמה, ולא נאמר ״וכן עשו כולם״ – כי הם שמרו כבוד זה לזה, וזכו שכל ישראל מספרים בכבודם בכל שנה.

ומסיים החפץ חיים: ״צריכין אנו להשתדל שנהיה אהובים זה לזה באמת ונהיה מכבדין זה לזה, ויהיה נחת רוח להקב״ה ממנו״. וזה ״הגיד לך אדם מה טוב ומה ה׳ דורש ממך״ – בני אדם לא תמיד יודעים במה מוצאים חן בעיני ה׳.

רבינו בחיי מבאר: הקב״ה חולק כבוד ליראיו, ״כי מכבדי אכבד״. אילו היה כתוב רק קרבן נחשון ״וכן הקריבו כל הנשיאים״, היה בזה קיצור בכבוד האחרים. ועוד, כל נשיא כיוון בקרבנו כוונה משלו, הרומזת לשבטו, ולכן לכל אחד פרשה.

ויש כאן עוד לימוד: הקב״ה ידע שחלק מן הנשיאים עתידים להיות בין מאתיים וחמישים של קרח. ובכל זאת חלק להם כבוד, כי ״אין הקב״ה דן את האדם אלא לפי מעשיו שבאותה שעה״.

המהר״ל מבאר: אחרי ״וישם לך שלום״ נסמכה פרשת הנשיאים, שעל ידם השלום. אבל איך יהיה שלום בין הנשיאים עצמם, אם אחד יאמר ״אני ראשון וגדול ממך״? לכן ראוי שכולם יהיו שווים, ואין אחד מוקדם.

ולכן גם אצל נחשון כתוב ״וקרבנו״ בוי״ו – כאילו היה אחד לפניו, ואין כאן התחלה כלל. שנים עשר הנשיאים הם כמו עיגול, ולעיגול אין ראש. ולכן גם קרבן השלמים בא באחרונה – כי בשלום הכול נשלם.

המדרש אומר שהקב״ה ניחם את אהרן, שלא היה בין המקריבים: ״הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם... וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם״.

הרמב״ן מבאר שהכוונה לנרות חנוכה של החשמונאים, הנוהגים גם אחרי החורבן. וכן ברכת כהנים נוהגת לעולם. לכן נסמכו לפרשת הנשיאים מלפניה ומאחריה – בכבודו של אהרן.

ובאמת, כמו שבהלכות נר חנוכה יש דמיון רב למנורת המקדש, כך בהלכות ברכת כהנים יש דמיון רב לעבודת המקדש. שתיהן המשכה של המקדש אלינו.