חידושים לפרשת בחוקותי

רש״י: ״שתהיו עמלים בתורה״. ומיד אחר כך באות הברכות: גשמים בעתם, יבול, שובע ושלום. יש כאן לימוד: אדם שעמל בתורה אינו מפסיד את העולם הזה. אדרבה, הוא מרוויח.

ועוד: ״בחוקותי תלכו״ – לא רק שתלמד בבית המדרש, אלא שתלך עם מה שלמדת. התורה צריכה ללוות אותך ברחוב, בעבודה ובבית. זה ההפך מ״קרי״ – מאדם שנפגש עם בורא עולם רק מתפילה לתפילה.

ומדוע זה נקרא ״חוק״? לכאורה לא מובן איך אדם שעמל בסוגיה של בבא מציעא, בדיני שומרים ומקחים, מתקרב בזה לקדוש ברוך הוא. אבל זה חוק: תלמד תורה מתוך רצון להתקרב לה׳, מתוך רצון ללכת בה – ותתקרב לה׳.

הב״ח בסימן מז מבאר את הפסוק בירמיהו ״ולא הלכו בה״: חטאם היה שלא למדו בדבקות בקדוש ברוך הוא נותן התורה. ״לא הלכו בה״ – לא התעלו מדרגה לדרגה על ידי התורה.

וכך על הפסוק ״ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה״ ביאר הגר״א: האדם בעולם הזה נקרא ״הולך״, כי אינו תמיד באותה מדרגה. ובעולם הבא הוא ״עומד״. והצל״ח הוסיף: המלאכים נקראים עומדים, כי המלאך נשאר במדרגה אחת. אבל הצדיק, בכל יום, על ידי מעשים טובים ועסק התורה, משיג שלמות יותר ויותר, ומהלך ממדרגה למדרגה כל ימי חייו.

לפי זה זו כוונת התורה: ״אם בחוקותי תלכו״ – שתלמדו תורה בצורה שתגרום לכם ״ללכת״, לעלות מדרגה לדרגה בדבקות בה׳. ואיך מגיעים לזה? כך דרש מורנו הרב ליפשיץ: חז״ל אינם אומרים ש״עמלים בתורה״ הוא פירוש המילים, אלא שהם מלמדים כיצד מגיעים ל״בחוקותי תלכו״ – על ידי עמל התורה. ומהו עמל התורה? ללמוד, לסכם את הלימוד, ולחזור עליו בעל פה, שוב ושוב.

ולכן ״ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם״ – כשאדם לומד מתוך חיבור לה׳, נותן התורה עוזר לו שהתורה תביא אותו לידי מעשה.

השפתי חכמים מקשה: למה שינה הכתוב? היה צריך לכתוב ״ואם בחוקותי לא תלכו״.

על פי הבית הלוי: בזוהר נאמר ״נעשה – בעובדין טבין, ונשמע – בפתגמין דאורייתא״. ״נשמע״ הוא לימוד התורה. ולפי דרכנו – לימוד בשביל להתקרב לה׳. וזה ״ואם לא תשמעו לי״ – לא שלא למדו, אלא שלא למדו ״לי״, בשביל להתקרב אליי. ובזה מתורצת גם שאלת רש״י: מדוע נאמר ״לי״?

ומדוע לא נאמר ״אם בחוקותי לא תלכו״? כי לעלות מעלה מעלה בעבודת ה׳ אינו בידי האדם – הקדוש ברוך הוא הוא שמוליך. מה שבידי האדם הוא ״לשמוע לי״, ואז הקדוש ברוך הוא מוליך אותו מדרגה לדרגה.

וזה ששנינו באבות: ״כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה... נקרא ריע, אהוב, אוהב את המקום... ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים״. ומהו לשמה? בשביל להתקרב לבורא עולם.

אמרו חז״ל שבית ראשון חרב על עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ובפרשה ובמשנה באבות נזכר גם עוון השמיטה. ובגמרא בנדרים: ״על מה אבדה הארץ? על שלא בירכו בתורה תחילה״. איך מיישבים?

המהר״ל מבאר בתחילת תפארת ישראל: הבית חרב בגלל עבודה זרה. אבל השאלה היא איך לא זכו שהתורה תביא אותם לידי מעשה? הרי ״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה״! על זה אמרה הגמרא: כי לא בירכו בתורה. כשאדם אינו מודה לה׳ על התורה, הוא מנתק את התורה מנותנה וממקורה, והיא אינה מקיימת אותו.

יש כאן דבר נורא: אם אדם אינו מודה לקדוש ברוך הוא על התורה שהוא לומד, הוא אינו זוכה שהתורה תביא אותו לידי קיום. ולכן נפסק בשולחן ערוך שבברכת התורה צריך להיזהר מאוד. והב״ח כתב שאם אדם אינו מכוון להתקדש בקדושת מקור התורה, התורה אינה מקדשת אותו. ובמהר״ל נוסף: אם אדם אינו מכיר טובה לה׳ על התורה, ואינו אוהב אותו יותר בגללה – אין זו ברכת התורה.

כתב המהר״ל במקומות רבים: התורה היא שכל אלוקי, והאדם הוא בעל גוף. כדי לקבל אותה צריך להתרחק מן המידות הגשמיות. וגסות הרוח היא מידה גשמית, ״גסה״ ככל החומר; והענווה היא המידה הנבדלת מן החומר. לכן ״אין התורה מתקיימת בגסי רוח״, ודברי תורה נמשלו למים שהולכים למקום נמוך. ומשה רבינו זכה לתורה רק בגלל ענוותנותו – ״הואיל ומיעטת את עצמך, תיקרא על שמך״.

ואיך זוכים לענווה? הסמ״ג כותב על ״השמר לך פן תשכח את ה׳ אלוקיך״: זו אזהרה שלא יתגאו ישראל כשהקדוש ברוך הוא משפיע עליהם טובה, ויאמרו ״כוחי ועוצם ידי״. ובתוך אותה פרשה מופיעה מצוות ברכת המזון. אין זה במקרה. התורה מלמדת כיצד ניצלים מן הגאווה: על ידי שמודים לה׳ על כל הטוב.

נמצא דבר נפלא: הענווה היא המידה החשובה ביותר לקניין התורה, וזוכים לה על ידי ההודאה. ההודאה היא תנאי ללימוד התורה. ולכן בברכות התורה אנחנו מבקשים ״והערב נא את דברי תורתך... ולומדי תורתך לשמה״ – כל המתיקות נועדה כדי שנזכה ללמוד לשמה ולהודות בכל הלב.

המהר״ל כותב שזוכים לילדים צדיקים על ידי שמברכים על התורה. וההערות שם מוסיפות: זה הטעם שרק בברכות התורה מבקשים על הילדים, ולא מצאנו זאת בשום ברכה אחרת – כי הילדים תלויים בברכת התורה.

והביאור: על ידי ההודאה הקדוש ברוך הוא עוזר להוציא מן התורה ״תולדות״. ויש שני סוגים של תולדות: ילדים, ומעשים טובים – כמו שאמרו ״עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים״.

ובדרשות המהר״ל: ״תלמוד גדול שמביא לידי מעשה״ – לא שהתלמוד הוא רק הכנה למעשה, אלא שהוא עצמו מוציא את המעשה לפועל, כמו זרע שנזרע וגורם שיצא הענף. התורה היא הזרע, והמעשה הוא הפרי. ״גדול תלמוד שמביא לידי מעשה״ פירושו: לא רק שהוא יודע מה לעשות, אלא שהוא יוצר בו רצון לעשות.

ובעצרת נידונים על פירות האילן. מהם הפירות של האדם? המעשים הטובים והילדים. ושני הדברים האלה נפגעו כשלא בירכו בתורה: התורה לא הביאה לידי מעשה, ולא זכו לילדים צדיקים. העץ היה מנותק משורשיו. ומכאן גם המנהג להתפלל על הילדים בערב ראש חודש סיון.

בפרשת בחוקותי יש שבע פעמים שבע קללות, כלשון הפסוק ״ויספתי לייסרה אתכם שבע על חטאתיכם״ – ביחד ארבעים ותשע. הדבר אומר דרשני: מדוע כמספר ימי ספירת העומר? ועוד – יש בתורה שתי תוכחות, אחת קוראים לפני שבועות ואחת לפני ראש השנה. כנראה יש קשר בין כל תוכחה לחג שלפניה.

למדנו שחטא בית ראשון היה שלא הודו על התורה, למדו תורה בלי להתחבר לנותנה. התורה ניתנה אחרי ארבעים ותשעה ימים של ספירה, ולכן על ביטולה באו ארבעים ותשע קללות. ולפני שבועות קוראים פרשה זו, כדי לעורר את לבנו לחבר את התורה לנותנה ולהודות עליה – אחרת לא נזכה למעשים טובים ולילדים צדיקים.

ובפרשת כי תבוא, שקוראים לפני ראש השנה, החטא הוא שלא הודו על שפע הגשמיות, ״תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלוקיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל״. שני דברים חייבים להודות עליהם מן התורה: על המזון ועל התורה. בחוקותי – כנגד מה שלא הודו על התורה; כי תבוא – כנגד מה שלא הודו על המזון והשפע. וזו ההכנה ליום הדין: להודות על השנה שעברה, ובכך לזכות לשנה טובה ומלאה.

יש בזה כמה פירושים, וכולם מלמדים. פירוש אחד: ״מקרה״ – מי ששומר רק חלק מן המצוות, באקראי. פירוש שני: מי שנזכר בקדוש ברוך הוא רק מתפילה לתפילה, ובמשך כל היום הוא שוכח ממנו.

הרמב״ם בהלכות תעניות מבאר ״קרי״: שאדם אומר שמה שקרה לו הוא במקרה, ולא מאת ה׳. זה הדבר הנורא ביותר – לא להכיר שהקדוש ברוך הוא משגיח, ושהכול ממנו. ואונקלוס מתרגם ״בקשיו״ – שהוא מרגיש כמה קשה לשמור מצוות. ״ולא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל״ – מי שמצוות ה׳ הן עליו טורח, אינו קורא לה׳ באמת.

ונראה להוסיף: ״קרי״ הוא השפעה בלי חיבור. כך גם ״ויקר אלוקים אל בלעם״ – גילוי בלי קשר של חיבה. עם ישראל קיים מצוות, אבל בלי חיבור לבורא עולם.

רש״י על ״ושלחתי דבר בתוככם, ונתתם ביד אויב״: לפי שאין מלינים את המת בירושלים, וכשהם מוציאים את המת לקברו – נתנים ביד אויב. והקשו המפרשים: הרי פיקוח נפש דוחה את כל המצוות, ועוד שהיו רשעים! ומבאר המקרא מפורש בשם המפרשים: מחמת שהורגלו שאין מלינים את המת בירושלים, עשו כך במסירות נפש.

נמצא שאדם יכול לעשות דברים במסירות נפש, והוא רחוק לגמרי – משום שהוא עושה זאת לא מחמת ציווי ה׳, אלא מחמת שכך הורגל. וזה נראה גם הביאור בלוט: הוא מוכן למסור את נפשו על הכנסת אורחים, ובכל זאת אין לו זכות להינצל אלא בזכות אברהם, כי עשה כך מתוך הרגל – ״מבית אברהם למד לחזר על האורחים״.

רש״י: ״אוכל קמעא והוא מתברך במעיו״. מסתבר שאפשר ללמוד מכאן שאם אדם זוכה, הוא אוכל קצת, וזה מספיק לו כאילו אכל הרבה.

הברכה אינה תמיד בכמות. לפעמים היא בתחושה – במעט שמספיק, בלב שמרגיש מלא.

רש״י: ״שמא תאמרו, הרי מאכל והרי משתה, אם אין שלום – אין כלום. תלמוד לומר: ונתתי שלום בארץ. מכאן שהשלום שקול כנגד הכול״.

וכך גם בבית: אם אין שלום בית – אין כלום. אפשר שיהיו כל הטובות, ואם יש מריבות, אם לא מכבדים את ההורים – הכול חסר. השלום הוא הכלי שמחזיק את כל הברכות.

רש״י: ״וכי כך הוא החשבון? והלא לא היה צריך לומר אלא מאה מכם שני אלפים ירדופו! אלא, אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה״.

כמדומני שלומדים מכאן את מעלת שיעור תורה בציבור ושל ישיבה שלומדים בה יחד. הכוח של רבים שלומדים יחד אינו רק חיבור של כוחות – הוא הכפלה. כל אחד מוסיף לשני.

הרשב״ם ורבנו בחיי מבארים שהחוקים הנזכרים כאן הם השמיטה והיובל של הפרשה הקודמת, והתוכחה באה על עבירות השמיטה: ״כל ימי השמה תשבות״. לכן הפרשה מסתיימת ״בהר סיני ביד משה״, כמו שפרשת בהר פתחה בה.

ונראה להוסיף: כשם שעל מה שלא שמרו שמיטה נענשו לגלות מן הארץ, כך על מה שלא שמרו את התורה, שניתנה אחרי ארבעים ותשעה ימים, קיבלו ארבעים ותשע קללות. ושני החטאים ענייניהם אחד: כשם שבתורה שכחו מי נתן את התורה – שכחו את הר סיני – כך בשמיטה שכחו מי נתן את הארץ, ״כי לי הארץ״. מי שעובד את הארץ בשנה השביעית מראה שאינו מכיר בכך שהיא של ה׳.

ובמקום אחר ביארנו ששמיטה נאמרה בהר סיני כדי ללמד שקדושת ארץ ישראל כקדושת הר סיני – שניהם מעולם השמונה, מעין העולם הבא. וכעין זה בכלי יקר.

אחרי התוכחה באה פרשת הערכין – ״ערכי עליי״ ו״ערך שדה עליי״. מה הקשר? ומדוע הערך הגבוה ביותר של אדם הוא חמישים שקל? מדוע היובל בשנת החמישים? מדוע סופרים חמישים יום? ובפיוט ״בר יוחאי״ אנחנו שרים: ״שבע שבתות – סוד חמישים״.

המספר חמישים מסמל את החלק הרוחני שאינו נתפס בעולם הזה – מעין העולם הבא. ולכן ביובל חוזרים כל השדות וכל האנשים שנמכרו למקומם – הכול חוזר לשורשו.

וכשם שבספירת העומר עולים מיום ליום עד מדרגת החמישים, כך בארץ ישראל, מי שמודה לה׳ על הארץ זוכה לעלות מדרגה לדרגה עד מדרגת החמישים. ולכן הארבעים ותשע הקללות הן כנגד מי שזלזל במתנת ארץ ישראל, שהיא קדושת החמישים.

והשאלה הגדולה: מדוע קרקע בארץ ישראל עולה כל כך הרבה? ״ויקן את חלקת השדה״ – כל מי שיש לו חלק בארץ, חשוב הוא כחלק בעולם הבא. ובספירת העומר מודים לה׳ בכל יום על היבול, ומצפים מתי נזכה שוב להודות על הקציר. כך בארץ ישראל צריך לצפות תמיד מתי נזכה להודות לה׳ על ארץ חמדה שנתן לנו.

כמה גדול הכוח שאין ייאוש בעולם כלל. רבי עקיבא, שמתו לו כל תלמידיו בין פסח לעצרת, לא התייאש. הוא הלך ולימד חמישה תלמידים חדשים – רבי מאיר, רבי יהודה, רבי יוסי, רבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע – ״והם העמידו תורה אותה שעה״. כל התורה שבעל פה קיימת היום בזכות יהודי אחד שלא התייאש.

אבל האמת שהכול בזכות אישה אחת – רחל, אשתו של רבי עקיבא, שמסרה את נפשה כדי שילמד תורה. וכן מצאנו בדור האחרון בשרה שנירר, שבזכותה התחילו לימודי תורה לבנות בעולם כולו.

צריך לדעת: יהודי אחד שהולך בלי ייאוש יכול להפוך את העולם. ואותו יהודי יכול להיות אתה.