חידושים לפרשת בהר

ביובל יש עניין גדול של חירות: העבדים יוצאים לחופשי, השדות ״יוצאים לחירות״ ולא עובדים בהם, וכל אחד חוזר לנחלת אבותיו. וגם חג השבועות הוא חג של חירות. אמרו חז״ל: ״חרות על הלוחות – אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה״.

אבל איך אפשר לומר על מי שעוסק בתורה שהוא בן חורין? הרי הוא מקבל עליו עול מצוות! הרשב״א מבאר: הקדוש ברוך הוא ברא שלושה סוגים של נבראים – שכליים, כמו המלאכים; טבעיים, כמו הצמחים והחיות; והאדם, שמורכב מנפש טבעית ומנשמה שכלית. מי שולט באדם? אצל אדם רגיל – הנפש הבהמית. מה שהוא רוצה, הוא עושה, גם אם זה מזיק לו, ואין לו מעצור. רק מי שלומד תורה בקדושה מחזק את הנשמה, ואז השכל שולט בו ולא הבהמה.

ודוגמאות לא חסרות: אדם יודע שכעס הורס את ביתו – ואינו מסוגל להפסיק. יודע שהמתוק מזיק לבריאותו – ואינו מסוגל להימנע. זו עבדות. וכך כתב בספר הישר: ״עבדי זמן – עבדי עבדים הם. עבד ה׳ – הוא לבד חופשי״.

הטבע הוא שבעה: שש קצוות, והנקודה הפנימית השביעית. אבל השמיני הוא ״אז״ – אחד שרוכב על שבעה. זה האדם שזוכה לשלוט על גופו. ולכן ״נשמה״ אותיות ״שמנה״.

ואיך זוכים לכך? על ידי התורה. במזמור יט, שאומרים בבוקר שבת, הפסוק השמיני הוא ״תורת ה׳ תמימה״ – כי, כדברי המהר״ל, התורה היא מעל הטבע. על ידי התורה האדם יוצא לחירות מן הטבע, ונעשה ״אז״, האחד שרוכב על השבעה.

והאור החיים מוסיף: ישראל במצרים השיגו ארבעים ותשעה שערי בינה, אבל לא את השער החמישים. מדוע? כי השגה באה רק בהשתדלות, והם לא היו בני תורה. אבל הדורות האחרונים, על ידי תורתם, ישיגו להיכנס לשער החמישים, ולעתיד לבוא ישפיע בנו הקדוש ברוך הוא תורת חיים שבשער החמישים.

אדם שזוכה ללמוד תורה בשמחה, כמו שכתוב ״פקודי ה׳ ישרים משמחי לב״ – כשהוא מגיע הביתה, הוא אומר: הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות ״והלכת בדרכיו״. כשם שהקדוש ברוך הוא משמח אותי, כך אני אשמח את בני ביתי.

אבל אדם שלא זוכה לתורה, חוזר הביתה ממוטט ומרוקן, וצריך שישמחו אותו. מאין יהיו לו כוחות לשמח אחרים?

החירות שהתורה נותנת אינה נשארת בבית המדרש. היא נכנסת הביתה, ונותנת לאדם כוח לתת.

בתורת כהנים: ״מניין כשאתה מוכר – מכור לישראל חברך? תלמוד לומר וכי תמכרו ממכר לעמיתך. ומניין שאם באת לקנות – קנה מישראל חברך? תלמוד לומר או קנה מיד עמיתך״. וכך הביאו רש״י וספר החינוך. ובפסיקתא זוטרתא דרשו זאת כ״דרך ארץ״ – עצה טובה.

הרמ״א בתשובותיו הגן על המהר״ם פדואה, שהוציא את ספרי הרמב״ם בהגהותיו, ומדפיס נכרי הדפיס אותם בזול כדי להפסיד אותו. בין טעמיו הביא את דברי התורת כהנים, ופסק שיש לקנות מן המהר״ם, אף שהספרים של המתחרה זולים יותר. וכך פסק החפץ חיים באהבת חסד: יש להקדים יהודי גם אם צריך לשלם מעט יותר.

והרמב״ם כתב בהלכות מתנות עניים: ״ציוו חכמים שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים... מוטב לו להשתמש באלו, ויהנו בני אברהם יצחק ויעקב מנכסיו״, ובכל שעה הוא מוסיף זכויות ומצוות.

ויש מדרגות בדבר: כשהקנייה היא חלק מפרנסתו של היהודי, ובוודאי כשזה כדי שלא יתמוטט – יש בזה מצווה גדולה, וקרובה ל״והחזקת בו״. כשמדובר בטרחה מעטה או בהפרש קטן – מצווה. כשמדובר בהפרש גדול מאוד – אין חובה.

לא הפעולה לבדה גורמת את השינוי באדם, אלא היחס שלו לפעולה. אדם שעשה מצווה ושמח בה – ירצה לעשות עוד. השמחה בוראת רצון, והרצון מוביל למצווה הבאה.

ולהפך: אדם שעושה ועצוב, שמרגיש שאינו שווה כלום, עלול להידרדר עוד ועוד. העצבות אינה רק רגש; היא מחלישה את הכוח להמשיך.

המצוות אינן נמחקות בעקבות העבירות. אלה שני מצבים, כל אחד בפני עצמו. העבירה דורשת תיקון ותשובה, אבל המצווה שעשית נשארת שלך – אור שנדלק ואינו כבה.

וזה יסוד חשוב נגד הייאוש. היצר אומר: נפלת, הכול אבוד. אבל האמת היא שכל מצווה שעשית קיימת, וממנה אפשר להמשיך.

צריך לדעת שגם כשאדם מונע את עצמו מדבר – יש בזה שכר עצום. כל כוח שאדם מתגבר עליו עובר לטוב. וזו מעין מסירות נפש קטנה: הוויתור על מה שהלב רוצה, למען רצון ה׳.

וכמו שאמרו חז״ל: ישב ולא עבר עבירה – נותנים לו שכר כעושה מצווה. ההתגברות עצמה היא מצווה.