חידושים לפרשת אמור

הכהן הגדול אינו נטמא אפילו לאביו ולאמו – כי אסור לו לחלל את כבוד כהונתו. הנזיר, אם נטמא, סותר את כל ימי נזירותו. וערב פסח הוא הזמן היחיד בשנה שבו כל יהודי חייב להיות טהור, כדי לאכול את קרבן הפסח.

ועכשיו חברו את שלושתם: כהן גדול, שהוא גם נזיר, הולך בערב פסח לשחוט את פסחו – ורואה מת מצווה, מת שאין מי שיקבור אותו. ההלכה: הוא נטמא וקובר אותו. כי ״גדול כבוד הבריות שדוחה את כל התורה כולה״.

ויש שחושבים שכבוד חייבים רק למתים. אבל נראה שאדרבה – כבוד החיים גדול עוד יותר. וכך מובא במשנה ברורה, שיש אומרים שמותר להוציא מת בשבת רק מפני כבוד החיים, ולא מפני כבוד המת. למדנו כמה חמור בעיני הבורא כבוד הבריות.

שנינו: ״איזהו מכובד? המכבד את הבריות, שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו״. ולכאורה תמוה – הפסוק מדבר על כבוד הקדוש ברוך הוא, ולא על כבוד בני אדם!

התשובה: לכבד את הזולת הוא לראות את הקדוש ברוך הוא שנמצא בתוכו. ״חביב אדם שנברא בצלם״, וצלם אלוקים נמצא באור פניו של האדם. לכן אמרו שמצווה לרחוץ פניו לכבוד קונו. כשאדם מכבד את האלוקי שבחברו – הוא מכבד את הקדוש ברוך הוא, ״מכבדי אכבד״. ומכיוון שגם בו יש צלם אלוקים, נמצא שגם הוא מכובד.

וזה ״מכובד״ בעצם. ראש ממשלה אינו מכובד בעצמו – ביום שלא בוחרים בו, הכבוד הולך. רק מי שמכבד את חברו הוא מכובד בעצם.

ומכאן מובנים עוד דברים: המלבין פני חברו אין לו חלק לעולם הבא, כי הוא ״הורג״ את הצלם שבפני חברו, ונקודת העולם הבא היא הצלם האלוקי. ותלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה בזה, נענשו בחייהם – כי הכבוד הוא חיי האדם.

הקשה אבי מורי: עדיין לא מובן היכן כתוב בפסוק שהמכבד נעשה מכובד בעצמו – כתוב רק שהקדוש ברוך הוא יכבד אותו! והמהר״ל מתרץ: מדוע הקדוש ברוך הוא מכבד אותו? לא כמידה כנגד מידה, אלא משום שהוא מכובד בעצם.

שואל המהר״ל: התורה היא כבוד – ״כבוד חכמים ינחלו״. אם כן, מי שלומד תורה מתחבר אל הכבוד. מדוע אמרו ״המכבד את התורה״? ומשיב: גם מי שלמד תורה, עדיין לא התחבר אל התורה במה שהיא כבוד. רק כשהוא מכבד את התורה ונותן לה כבוד, יש לו חיבור אל הכבוד.

והביאור: בעצם הלימוד עדיין לא ברור שהאדם מעריך את התורה כדבר אלוקים. כשהוא מכבד את חברו שיודע תורה – ניכר שהוא מבין מהי תורה. וכך גם בכבוד הבריות: מתי רואים שאדם מבין את מעלת האדם, שיש בו צלם אלוקים? כשהוא נוהג כבוד בחברו.

ובתניא מבואר עד כמה התורה מתאחדת עם הלומד: ״ותורתך בתוך מעי״ – היא נעשית מזון לנפש, כמו לחם שנהפך לבשר ודם.

הקשו המפרשים: מה ראתה התורה לחבר יחד את המקלל את ה׳, המכה אדם והמכה בהמה?

נראה שהתורה מלמדת: אל תחשוב שרק לקלל את הקדוש ברוך הוא חמור. גם להכות אדם או לבזות אותו חמור באותו ערך. וראיה לכך: מכה בהמה משלם, ומכה אדם – ההורג נפש – מומת. מה ההבדל? ״כי בצלם אלוקים עשה את האדם״. האדם הוא חלק אלוקי ממעל, ומי שמבזה אדם – כאילו מגדף. וכעין זה כתב רבנו בחיי.

כתב רש״י: ״שלומית – שהייתה פטפטת, שלם עליך, שלם עליך, שלם עליכון. דברי – דברנית הייתה, מדברת עם כל אדם״. ולכאורה תמוה – מדוע רש״י דורש את השם, הלוא זה פשוט שמה?

אומרים המפרשים שהתורה רצתה ללמד אותנו כיצד קרה דבר כזה – כיצד מכל נשות ישראל במצרים, רק אחת נקשרה במצרי. השם מורה על מהות. היא הייתה ״שלומית״ – אומרת שלום לכל אחד, ו״בת דברי״ – מדברת עם כל אחד. כך נוצרו קשרים שלא היו צריכים להיווצר.

ובכל זאת, השלום הוא דבר נפלא. מצווה להקדים שלום לכל אדם, ושלום היא המצווה שנאמר עליה ״בקש שלום ורדפהו״. מה ההבדל? שלום של כבוד, שמאיר פנים לכל אדם, ובו בזמן שומר על גבולות של צניעות – הוא ברכה. פתיחות בלי גבולות – עלולה להביא לקלקול.

המשך חכמה שואל מדוע נכפל עניין התודה. והכתב סופר מבאר: מי שנעשה לו נס וניצל מליסטים וכדומה מביא תודה על הטוב שנעשה לו. אבל גם אם הוא שמח שניצל, העניין עצמו אינו ״לרצונו״ – היה טוב לו יותר אילו לא היה בא לסכנה כלל.

אבל באמת ישמח האדם גם בייסורים שעברו עליו. הם לא באו לחינם, ורק ברחמי ה׳ ניצל. הקדוש ברוך הוא הזכיר לו את מה שצריך לתקן, ובאותה שעה הציל אותו. ״אשרי הגבר אשר תייסרנו יה״. וזה ״לרצונכם תזבחו״ – שגם הדבר שגרם לכם להביא תודה יהיה לרצון לפניכם.

וחשבתי לומר שלכן מזמור לתודה הוא המזמור של לעתיד לבוא. במזמור הזה אומרים ״הודו לו״ – על מה? ״כי טוב ה׳, לעולם חסדו״. אנחנו מאמינים שהכול מגיע מטובו של ה׳, שהכול חסדים. כרגע זו אמונה, כי איני רואה. אבל בתודה אני מכריז שה׳ כולו טוב.

ואם תאמר שזה בשביל שהגוי לא יחשוב שכפרנו – הרי גם הגוי יודע שאני עושה זאת כי אני רוצה לחיות!

שציוונו לקדש את שמו... לפרסם האמונה הזאת האמיתית בעולם, ושלא נפחד בהיזק שום מזיק... אבל נמסור עצמנו למיתה, ולא נטעהו לחשוב שכפרנו, אף על פי שלבותינו מאמינים בו יתעלה.רמב״ם, ספר המצוות, עשה ט

למדנו שכדאי לאדם למות, העיקר שהגוי לא יחשוב לרגע אחד שאני כופר בה׳. והמלבי״ם מוסיף: ״ונקדשתי״ מיותר לכאורה – אם לא יחללו, ממילא הוא קדוש. אלא שיש מצב של ״לא מחלל ולא מקדש״ – כשאנסוהו, הוא אינו מחלל, כי הוא מוכרח. ובזה ציוותה התורה שיקדש גם אז, במסירות נפש.

והיכן מצאנו שהתורה רוצה שגם הגויים יכירו את כבוד ה׳? ״ואכבדה בפרעה ובכל חילו, וידעו מצרים כי אני ה׳״. כתב האבן עזרא: רצון ה׳ שגם המצרים הרשעים יכירו אותו, ולו לרגע אחד, עד שהם טובעים. וכן משה ביקש מחילה לישראל ״למה יאמרו מצרים״. ובתפילה אנחנו אומרים ״ספרו בגויים את כבודו״.

רש״י: ״וכשהוא מוסר עצמו, ימסור עצמו על מנת למות, שכל המוסר עצמו על מנת הנס – אין עושין לו נס״, כמו חנניה מישאל ועזריה, שאמרו ״ואם לא, ידיע להוי לך מלכא״.

והגור אריה מבאר: כשאדם מוסר עצמו שלא על מנת נס, הוא נעשה ״קדוש״ בעצמו, כמו יצחק שנעקד על המזבח. אדם שאינו שוקל את כל חיי העולם כנגד קדושת שמו – נבדל מן העולם, ולכן גם מנהג העולם וטבעו נדחים בשבילו, ונעשה לו נס.

יש כאן חידוש גדול: עיקר המצווה אינו רק שיתרבה כבוד שמים בעיני הגוי, אלא שיהודי יאהב כל כך את הקדוש ברוך הוא, עד שלא ישקול את חיי העולם הזה כנגד קדושת שמו. העיקר הוא שאדם יבנה את עצמו כך.

ואם ישאל: הרי בשביל קדושת שמך כדאי לי לחיות, ולקדש אותו עוד שנים רבות? על זה עונה התורה: ״אני ה׳ מקדשכם״. לא אתה עושה את הקדושה בישראל – אני עושה אותה. וכשתעשה מעשה של מסירות נפש למען שמי, הוא יפעל הארה של קדושה מלמעלה, יותר מכל מה שתעשה כל ימי חייך. וזה ״ונקדשתי״ בלשון נפעל – הקדושה אינה באה מן המעשה שלך, אלא המעשה שלך גורם שתרד קדושה מלמעלה.

ולפי זה מובן מדוע אסור לומר ״אני גוי״, ומותר להחליף בגדים כדי שלא יכירו: עיקר המצווה הוא הנכונות של היהודי עצמו, והוא מתחייב רק כשהוא עושה מעשה בפועל שהוא היפך קידוש השם. ואולי לכן ״לא תחללו״ נאמר כאיסור מעשה.

רש״י: ״אתן את פני – פנאי שלי, פונה אני מכל עסקיי ועוסק בו. למען טמא את מקדשי – את כנסת ישראל שהיא מקודשת לי״. ושואל השפתי חכמים: איך יטמאו כנסת ישראל באיש אחד שחוטא?

אלא כמו שמסירות נפש לקידוש השם משפיעה המון קדושה על כל העולם, כך מי שמוסר נפשו לעבודה זרה משפיע טומאה על כנסת ישראל ומחלל את שם ה׳ בעולם. הנכונות להקריב משהו יקר – פועלת הרבה מעבר לאדם עצמו.

ואם במידה רעה נאמר ״פונה אני מכל עסקיי ועוסק בו״ – כמה מרובה מידה טובה! מי שמוסר נפשו להרבות כבוד ה׳, או לפחות חושב על כך ורוצה בכך, ומחפש היכן הוא יכול להרבות כבוד שמים – הקדוש ברוך הוא פונה מכל עסקיו ועוסק בו.

הכלל שצריכין אנו לקבוע בנפשנו הסכמה מוחלטת בכל עת שנקרא קריאת שמע, שאנו מסכימין למסור כל תאוותנו וחשקי לבבנו וכל נפשנו... על ייחוד קדושת שמו... וכי אפשר ליהרג בכל יום? אלא שבכל יום שאנו קורין בקריאת שמע ׳ובכל נפשך׳ ומסכימים על כך, הרי הוא כאילו הורגנו באותה שעה עליו יתברך, כי כל המסכים על זה כאילו עשאו.תשובת הרשב״א

והרמח״ל בדרך ה׳ מבאר את הסוד: העולם נברא במדרגה שיש בה מקום לחושך, אבל בכל יום צריכה להתחדש בו הארה של קדושה שתעלה אותו. והקדוש ברוך הוא תלה את ההארה הזו במסירות הנפש של התחתונים. מסירות נפש בפועל ממשיכה הארה עצומה; ומסירות במחשבה – כשאדם גומר בלבו בקריאת שמע שהוא מוכן למסור נפשו – ממשיכה גם היא הארה מאותו סוג, ודי בה לצורך כל יום.

וזה ביאור דברי רבי עקיבא: ״כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה, ׳בכל נפשך׳ – מתי יבוא לידי ואקיימנו״. הוא חי את הנכונות הזו בכל יום.

ומי יודע, אולי בזכות אותם יהודים שמסרו את נפשם על קידוש השם בשואה, זכינו אחר כך לקיבוץ גלויות ולשוב לארצנו.

למדנו שהרצון הגדול לקדש את שמו יתברך מוריד קדושה לעם ישראל ולעולם כולו. מה קידוש השם הגדול ביותר שיכול להיות? שיבוא המשיח, ויכירו כולם במלכות ה׳. לכן אנחנו מבקשים על זה בשמונה עשרה שוב ושוב – על בניין ירושלים, על קיבוץ גלויות, על מלכות בית דוד.

גם אם מחר לא ייבנה בית המקדש, אל תחשוב שהתפילה הייתה לחינם. התפילה שלך הורידה שפע של קדושה לעם ישראל ולעולם, ובזכות זה בסוף תיבנה גם ירושלים. לכן ״בונה ירושלים״ בהווה: כל תפילה שלך בונה עכשיו עוד חלק ממה שיביא בסוף לבניין. עכשיו, על ידי תפילתך, הקדוש ברוך הוא בונה את ירושלים.

וכך בכל ניסיון לקדש את שמו – להחדיר אמונה ביהודי, לחזק מישהו. אל תאמר ״לא הצלחתי״. אם בשביל רגע אחד שבו המצרים הכירו את ה׳ היה כדאי לקרוע את הים, ודאי שלך שווה להשקיע. רצון גדול לקדש את שם ה׳ יחד עם מעשה – הוריד שפע של קדושה לעולם.

על דור הפלגה אמר הקדוש ברוך הוא: ״הן עם אחד ושפה אחת לכולם... ועתה לא ייבצר מהם כל אשר יזמו לעשות״. המכתב מאליהו מבאר שהקדוש ברוך הוא נתן באדם כוח, שברצונו יהיו דברים. אם כולם ירצו דבר אחד – לא ייבצר מהם. לכן היה צריך לבלבל אותם, שלא יהיה להם רצון אחיד. נלמד מכאן עד כמה חשוב שאדם ירצה.

וזה גם סוד ספירת העומר, שסופרים בה כלפי מעלה – ״היום יום אחד, היום שני ימים״ – ולא כמה נשאר. בדרך כלל ספירה היא רק אמצעי להגיע למטרה. אבל בספירת העומר מלמדים אותנו שהרצון אינו אמצעי – הוא הבניין עצמו. כל יום של רצון בונה את האדם: היום בניתי קומה אחת, היום עשרים קומות. ״בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו״ – אבל צריך לרצות באמת.

איך יוצרים רצון? לומדים על כך. ועושים בכל יום זמן של שקט וחשבון נפש: האם אני מתקדם? היכן אני אוחז? המצוות משפיעות קדושה רבה על מי שרוצה, שמשתוקק לעוד קצת רוחניות.

אחרי שהתורה מונה את כל המועדים – שבת, פסח, שבועות, ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות – היא עוברת פתאום לשמן המנורה וללחם הפנים. מה הקשר?

אפשר לומר שהתורה רמזה כאן על שני חגים נוספים, שיבואו אחרי סוכות בסדר השנה ויתקנו אותם חכמים: חנוכה – המנורה ושמן הזית הזך; ופורים – סעודת פורים, שהיא מעין לחם הפנים, לחם שמונח לפני ה׳.

כאילו התורה אומרת: המועדים שכתובים בתורה הם רק ההתחלה. בכל דור יכולים ישראל לגלות אור חדש של ניסים, והתורה כבר הכינה לו מקום.