🌕 ליל הסדר

הלכה א׳ – הקדמה

לפני שנתחיל בפרטי הלכות הסדר, נסקור בקצרה את המצוות שאנו מקיימים בליל הסדר.

שני עניינים מרכזיים עומדים במוקד ליל הסדר: הראשון: זיכרון היציאה ממצרים מעבדות לחירות, והתבוננות במשמעות החירות הישראלית. השני: העברת המסורת לדורות הבאים. כל זה כלול במצווה מן התורה לספר ביציאת מצרים בליל ט”ו בניסן.

כדי להמחיש את הזיכרון נצטווינו מן התורה לאכול בליל זה: פסח, מצה ומרור. פסח, להזכיר את הנס שהכה ה’ בבכורי מצרים ועל בתי ישראל פסח והציל את בכורינו. מצה, זכר למצות שאכלו אבותינו כשיצאו ממצרים לחירות. מרור, זכר לעבודת הפרך והשעבוד המר ששיעבדו המצרים את אבותינו במצרים.

כיום שבית המקדש חרב, אין אנו יכולים להקריב את קרבן הפסח, וכזכר לקרבן הפסח אנו אוכלים את ה’אפיקומן’. מן התורה אכילת המרור תלויה באכילת קרבן הפסח, וכשאין מקריבים את הפסח אין מצווה לאכול את המרור, אבל חכמים תיקנו לאכול מרור גם אחר החורבן.

לגבי מצוות אכילת המצה לא חל שינוי, וגם לאחר חורבן הבית ישנה מצווה מהתורה לאכול כ’זית’ מצה.

עוד תיקנו חכמים לשלב בתוך אמירת ההגדה שתיית ארבע כוסות יין, לבטא את השמחה והחירות.

וכן תיקנו לאכול את המצות ולשתות את היין בהסבה דרך חירות.

הלכה ב׳ – ההכנות לסדר

כפי שלמדנו אחד משני העניינים המרכזיים של ליל הסדר הוא העברת המסורת של יציאת מצרים לבנים ולבנות. כדי לשמור על ערנותם של הילדים הקטנים אנו משנים בסדר הפסח דברים רבים, ועל ידי כך מעוררים את התעניינותם: מטבילים את הירק פעמיים, נוטלים ידיים פעמיים, נראים כמתחילים לאכול ומפסיקים באמירת ההגדה. בנוסף לכך גם מצוות אכילת המצה, שתיית ארבע הכוסות וההסבה, מעוררות כמובן אצל הילדים את השאלה: “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות”.

עוד אמרו חכמים לחלק לילדים הקטנים בתחילת הסדר אגוזים ומיני מתיקה, כדי שיראו שינוי נוסף וישאלו ‘מה נשתנה’ (שו”ע תעב, טז). וגם במשך אמירת ההגדה טוב לחלק להם ממתקים קטנים, כדי לשמור על ערנותם ושמחתם.

לפני החג משתדלים לקנות לילדים ולכל בני הבית בגדים חדשים כדי לשמחם. ואמנם מצוות השמחה שייכת לכל שלוש הרגלים, ולכן מצווה לקנות לפני כל חג לנשים ולבנות בגדים ותכשיטים, ולחלק לילדים הקטנים בחג מיני מתיקה ואגוזים, ולשמח את הגברים בבשר ויין (שו”ע תקכט, ב-ג). אולם לפני פסח מקפידים יותר לקנות בגדים חדשים, שעל ידי לבישתם לפני ליל הסדר מתעוררת התרגשות מיוחדת לקראת הלילה המקודש.

נכון לסדר לפנות ערב את השולחן, הקערה, הצלחות והסכו”ם, כדי שמיד כשיחזרו מהתפילה יוכלו להתחיל בקידוש, בלא לאבד את הזמן היקר שבו הקטנים עדיין ערניים ויכולים להשתתף באמירת ההגדה, באכילת המצה ושתיית הכוסות. אולם אין להקדים את הקידוש לפני צאת הכוכבים, מפני שהקידוש צריך להיות בשעה הראויה לאכילת המצה שהיא בליל ט”ו בניסן, ועוד שכוס הקידוש היא הכוס הראשונה של ארבע כוסות, ואת ארבע הכוסות צריכים לשתות בלילה (שו”ע תעב, א, מ”ב ד).

כשיסדרו את השולחן יכינו כסאות נוחים כדי שיוכלו להסב עליהם. לכתחילה יערכו על השולחן את הכלים הנאים ביותר, ואף שבימות החול יש למעט קצת בקישוט השולחן בכלים נאים מפני זיכרון החורבן, בשבתות וחגים אין ממעטים (שו”ע תקס, ב, מ”ב ה). ובליל הסדר מצווה לפאר את השולחן בכלים הנאים ביותר, ואף זה אחד מביטויי החירות והשמחה (שו”ע תעב, ב, מ”ב ו’).

הלכה ג׳ – הקערה

לפני תחילת הסדר צריך להכין את ה’קערה’ שבה מונחים כל המאכלים המיוחדים של ליל הסדר. סידור הקערה על השולחן אינו רק כדי שכל המאכלים יהיו מזומנים לפנינו, אלא גם מפני שכל מאכל נועד להזכיר ולהדגיש רעיון מסוים, ואנחנו צריכים שכל המאכלים יהיו לפנינו כדי לבטא את עניינו המיוחד של ליל הסדר. נמנה את המאכלים שצריך להניח בקערה:

שלוש מצות שבהן נקיֵם את מצוות אכילת המצה מהתורה. והטעם שצריך להניח את המצות בקערה, מפני שצריך לומר את ההגדה כאשר המצות והמרור לפנינו, שנאמר (שמות יג, ח): “וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה“, ודרשו חכמים: בַּעֲבוּר זֶה – לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. ועוד שהמצה נקראת ‘לֶחֶם עֹנִי’ (דברים טז, ג), ודרשו חכמים שעונים (אומרים) עליה דברים הרבה, לפיכך המצה צריכה להיות גלויה בעת אמירת ההגדה. אלא שמפני כבוד המצה, שהיא החשובה ביותר ועליה מברכים המוציא, אין לקדש על היין בשעה שהיא גלויה. לכן מניחים את המצות בתוך מפית, ובשעה שמקדשים על היין או בשעה שמגביהים את הכוס השנייה – מכסים את המצות, ובכל שאר הזמן שאומרים את ההגדה – המצות צריכות להיות מגולות.

מרור הוא חסה או חזרת, ובזמן שבית המקדש היה קיים, היתה מצווה מן התורה לאכול מרור עם קרבן הפסח, ומאז שחרב בית המקדש המצווה לאכול מרור מדברי חכמים.

בזמן שבית המקדש היה קיים היו מניחים על השולחן גם את בשר קרבן הפסח, ואחר שנחרב בית המקדש תיקנו חכמים להניח על השולחן שני תבשילים, אחד זכר לקרבן פסח והשני זכר לקרבן חגיגה שהיו מקריבים בכל יום טוב (פסחים קיד, א-ב). ונהגו שהתבשיל שהוא זכר לקרבן פסח יהיה זרוע, לרמוז לכך שנגאלנו ב’זרוע נטויה’, וצולים את הזרוע על האש כשם שהיו צולים את קרבן הפסח. יוצאי ספרד נוהגים לקחת לזרוע רגל קידמית של בהמה, ויוצאי אשכנז כנף של עוף. ונוהגים לקחת ביצה צלויה או מבושלת זכר לקרבן חגיגה, וזאת מפני שרגילים להגיש ביצה לאבלים כדי לנחמם, שגלגל חוזר בעולם, ואף אנו מתנחמים שמהרה יבנה בית המקדש ונוכל להקריב את הפסח והחגיגה. ואף שמה של הביצה בארמית ‘ביעא’ פירושו בקשה, לרמוז על בקשתנו שה’ ישוב ויגאלנו (שו”ע תעג, ד). את הזרוע הצלויה נוהגים ברוב הקהילות שלא לאכול בליל הסדר (עי’ בהלכה לב על מנהג הצלי).

עוד מניחים כרפס, שהוא ירק שאוכלים לפני אמירת ההגדה, וכן נוהגים להניח שם חומץ או מי מלח כדי לטבל את הכרפס ולהטעימו, ועל ידי כך יצטרכו ליטול ידיים פעם נוספת, ויתעוררו הילדים לשאול על כך.

וכן מניחים חרוסת, שהיא רומזת לטיט שהיו מכינים אבותינו כשהיו משועבדים במצרים, ובה טובלים את המרור לפני אכילתו. היין אינו בקערה מפני שאינו מין אוכל אלא משקה.

הלכה ד׳ – סידור הקערה

בתלמוד לא נזכרה ה’קערה’ אלא אמרו שמביאים לפניו מצה חזרת וחרוסת ושני תבשילים (פסחים קיד, א), והראשונים כתבו להניח את כל המאכלים הללו על קערה. וכן מובא בשולחן ערוך (תעג, ד). אמנם אין בזה חיוב, אלא העיקר הוא שכל המאכלים הללו יהיו מונחים לפני עורך הסדר. ואין צורך להניח קערה לפני כל משתתפי הסדר, ואף לא לפני כל הנשואים, אלא די להניח את הקערה לפני עורך הסדר (מ”ב תעג, יז). אמנם יש נוהגים להניח לפני כל בעל משפחה קערה. ויש נוהגים להניח מצות לפני כל בעל משפחה, ואת הקערה כולה לפני עורך הסדר.

כיוון שצריכים להניח בקערה כמה מאכלים, התעוררה שאלה כיצד הדרך הטובה ביותר לסדרם, וכמה דעות נאמרו בזה:

לדעת הרמ”א, הכלל הוא שכל המוקדם בליל הסדר יונח בקערה קרוב יותר לעורך הסדר, כדי שלא להעביר על המצוות, שאם יניח, למשל, את המצות קרוב אליו ואחריהן את הכרפס, נמצא שבבואו לקחת את הכרפס לאוכלו הוא מדלג על המצות, ויש בכך ביזוי מסוים למצות. על כן לפי הרמ”א יניח את הכרפס ואת מי המלח במקום הקרוב אליו, שאותם אוכלים תחילה עוד לפני אמירת ההגדה. אחריהם יניח את המצות, שאותם אוכלים בתחילת הסעודה. אחריהן יניח את המרור והחרוסת, שכן לאחר שאוכלים את המצות אוכלים את המרור ומטבילים אותו בחרוסת. והרחוקים ביותר יהיו הזרוע והביצה, שעניינם להזכיר את קרבן הפסח ואת קרבן החגיגה.

ויש אומרים שאין צורך להקפיד בסידור הקערה שלא להעביר על המצוות, כי רק כאשר הגיע הזמן לקיים את שתי המצוות, אין ראוי לעבור ולדלג על אחת כדי להגיע אל חברתה הרחוקה יותר. אולם בליל הסדר לכל מצווה יש זמן מסוים, ולכן אין בעיה לדלג על מאכל שעדיין לא הגיע זמן אכילתו כדי לקחת את הרחוק יותר שהגיע זמן אכילתו.

על פי האר”י ישנו סדר הרומז לעשר ספירות. וכן נוהגים כיום רוב יוצאי ספרד ורוב מתפללי נוסח ספרד-חסידי, ואף בין מתפללי נוסח אשכנז יש שנהגו כאר”י. ויש שנוהגים כרמ”א, ויש נוהגים כגר”א, ובהגדות רבות נדפסו תרשימים של סדר הקערה. וכאמור, לכל מנהג מקום בהלכה.

הלכה ה׳ – קדש – קידוש

את הסדר פותחים בקידוש, ועניינו לציין את קדושת ישראל ואת קדושת חג הפסח. בכל הקידושים של שבתות וימים טובים אנו אומרים: “זכר ליציאת מצרים”, משום ששורש קדושת ישראל החל להתגלות ביציאת מצרים, שאז נודע שבחר ה’ בישראל להיות לו לעם סגולה. ובקידוש של ליל הסדר, שהוא הלילה שבו יצאנו ממצרים, ובו נצטווינו לספר ביציאת מצרים, מעלת הקידוש כפולה ומכופלת, ולכן ראוי לפתוח בו את הסדר.

אכן, שלא כמו בשאר הקידושים שבהם רק המקדש צריך לקדש על הכוס ולשתות את רוב היין שבה, בליל הסדר מוזגים כוס יין לכל אחד מהמסובים, ואחר הקידוש כל אחד מהמסובים מיסב ושותה את רוב היין שבכוסו. וזו הכוס הראשונה מארבע כוסות.

יסוד חשוב בא לידי ביטוי בתקנת חכמים לקדש על היין. בדרך כלל אנשים נוטים לחשוב כי הקדושה מתגלה בעולם הרוח בלבד, בתפילה ובלימוד התורה, וככל שאדם יסגף את גופו יותר, כך יזכה ליותר קדושה. והנה תיקנו חכמים לקדש על היין, ללמדנו שהקדושה מתפשטת ומתגלה גם על ידי האוכל הגשמי, ולא רק על המאכלים הבסיסיים שהכרחיים לקיומו של האדם הקדושה מתפשטת אלא אף על היין שנועד לשמח. אפשר ללמוד מכאן שדווקא על ידי החיים השלמים, שיש בהם אמת של תורה ואמונה עם שמחה וצהלה – אפשר לגלות את שלמות קדושת ישראל, ולכן אנו אומרים את הקידוש על היין המשמח.

כמו בכל יום טוב אנו מברכים “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”, מפני שיום טוב הוא מצווה המתחדשת מזמן לזמן. ותיקנו לומר את ברכת ‘שהחיינו’ בסוף הקידוש, שאחר שעמדנו על קדושת היום ראוי לברך ולהודות לה’ שהגיענו לזמן המקודש הזה. מי ששכח ולא ברך ‘שהחיינו’ בקידוש – יברך כאשר יזכר, שכל זמן שלא נסתיים חג הפסח עוד אפשר לברך עליו ‘שהחיינו’.

אין לומר אחר הקידוש ולפני שתיית היין ‘הנני מוכן’ או ‘לשם יחוד’ שאומרים לפני קיום מצוות כוס ראשונה מארבע כוסות, כדי שלא להפסיק בין הברכה לשתייה, אלא יאמר ‘לשם יחוד’ לפני הקידוש. וכן בכל כוס וכוס יאמר ‘לשם יחוד’ לפני הברכה על היין (מ”ב תעג, א).

אם חל יום ראשון של פסח בשבת, מוסיפים בקידוש את עניין השבת, ואם חל במוצאי שבת מוסיפים בו ברכה על הנר ועל ההבדלה בין קודש לקודש (שו”ע תעג, א).

הלכה ו׳ – ארבע כוסות

תיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות יין בליל הסדר כדי להרבות בשמחת הגאולה, וכביטוי לחירות. ואמנם בכל יום טוב יש מצווה לשמוח על ידי שתיית יין, אולם בפסח הוסיפו חכמים ותיקנו לשתות ארבע כוסות על סדר ההגדה, כדי שעניין השמחה יבוא לידי ביטוי מוחשי בכל שלביו של ליל הסדר. שכל חלק מחלקי ההגדה נאמר על כוס יין. את הקידוש אומרים על הכוס הראשונה, ולכן מוזגים לכל המסובים את הכוס לפני אמירת הקידוש. את הסיפור ביציאת מצרים והמחצית הראשונה של ההלל אומרים על הכוס השנייה, ולכן מוזגים אותה לפני שמתחילים לומר את ההגדה, כדי שכל ההגדה תאמר על כוס יין. את ברכת המזון אומרים על הכוס השלישית שמוזגים לפני אמירת ברכת המזון. אח”כ מוזגים את הכוס הרביעית, כדי לומר עליה את מחציתו השנייה של ההלל ואת ההלל הגדול. נמצא שכל מה שאנו אומרים בליל הסדר אנו אומרים על כוס יין.

השותה את ארבע הכוסות ברציפות, נחשב כאילו שתה כוס אחת בלבד (שו”ע תעב, ח). ואפילו אם שהה בין שתיית כוס אחת לחברתה, לדעת כמה פוסקים (רשב”ם, ר”ן, פר”ח), כל זמן שלא אמר ביניהם דברים מההגדה לא יצא ידי חובה, כי שתיית הכוסות צריכה להיות תוך העיסוק בזיכרון יציאת מצרים (עי’ באו”ה ‘שלא’, שלדעת הב”י, כל ששהה בין כוס לחברתה בדיעבד יצא).

כמה רמזים אמרו חכמים למניין ארבע הכוסות, שהן כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים, וכנגד ארבע מלכויות ששיעבדו את ישראל אחר היותו לעם: בבל, פרס, יון ורומא, והקב”ה הצילנו מידם. כנגד ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקב”ה להשקות את רשעי אומות העולם, וכנגד ארבע כוסות של נחמה שעתיד הקב”ה להשקות את ישראל (ירושלמי פסחים פ”י ה”א).

ככלל ראוי לדעת כי המספר ארבע רומז להופעה של רעיון שלם בכל העולם, שכל דבר בעולם יש לו ארבעה צדדים כנגד ארבע רוחות: מערב ומזרח, צפון ודרום. וכיוון שיציאת מצרים חוללה מהפכה מוחלטת בעולם, היא מופיעה בארבע לשונות של גאולה. שנאמר (שמות ו, ו-ז):

“לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי ה’, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלוֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם”.

שעבוד ישראל במצרים לא היה רק שעבוד של הישראלים שבאותו הדור, אלא ביטא את השעבוד של הרוחניות לחומרנות, שכל האפשרות לגלות את הרוחניות בעולם תלויה בעם ישראל, והוא היה משועבד לממלכה החומרנית ביותר – מצרים. כדי לשחרר את ישראל לחירות, כדי שיוכלו לקבל את התורה ולהאיר את העולם ולתקנו, היה צורך בשבירת כל המחסומים המשעבדים מכל ארבע רוחות העולם, וכנגד זה נאמרו ארבע לשונות של גאולה.

עוד לשון של גאולה נזכרה שם, שנאמר (שם ו, ח): “וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'”. וכיוון שאין היא עוסקת ביציאת מצרים עצמה, לא תיקנו לשתות כנגדה כוס חמישית, אבל נוהגים למזוג כוס חמישית, והיא הנקראת ‘כוס של אליהו’, ועניינה לרמוז על הגאולה השלמה שמתחילה בכניסה לארץ (עי’ בהלכה לו).

הלכה ז׳ – היין

אמרו חכמים (פסחים קח, ב) שכדי לקיים את המצווה בשלמות, יש למזוג (למהול) את היין של ארבע הכוסות במים, שאם לא כן יהיה היין קשה וכבד ויגרום לשכרות. ואף שגם יין כזה משמח על ידי האלכוהול שבו – המצווה לשתות את היין בדרך חירות, היינו כדרך אנשים עשירים שזמנם בידם ויכולים להרשות לעצמם לשתות את היין הטעים ביותר ולשקוד על מזיגתו כראוי, כך שישמח ולא ישכר. כיום היינות שלנו פחות קשים וחזקים ואין חובה למוזגם, ורק מי שמזיגת היין משביחה עבורו את טעמו או השפעתו, מצווה שימזוג אותו (עי’ מ”ב תעב, כט; ויש שנהגו להדר בזה).

לפיכך, ההידור שנועד לבטא את החירות, מתקיים כיום על ידי קניית יין משובח שיש בכוחו לשכּר, שעל ידו מתעוררת הרגשת השמחה, השחרור והחירות. אמנם צריך להזהר שהיין לא יהיה חזק מדי ויגרום לכך שלא נוכל להתרכז באמירת ההגדה ובקיום מצוות ליל הסדר. לפיכך צריך לשתות ארבע כוסות של יין באופן כזה שהיין ישמח ולא יעייף או ישכר. מי ששתיית כוס יין מלאה כבדה עליו, או שעלולה להפריע לו לקיים את מצוות הסדר כראוי, יערב ביין מיץ ענבים או מים או שניהם יחד, ובלבד שהמים לא יהיו הרוב. ועל ידי כך מחד, ישתה יין משכּר, ומאידך ישמח ביין ויוכל לקיים את כל מצוות ליל הסדר כראוי. כמו כן יוכל להשתמש ביין עם אחוז אלכוהול מופחת.

ואף שבדיעבד יוצאים ידי חובה במיץ ענבים, צריך לדעת שכאשר תקנו חכמים לשתות ארבע כוסות, לא העלו בדעתם שישתו מיץ ענבים, כי לא היתה בימיהם אפשרות לשמר מיץ ענבים מעת הבציר בסתיו עד חג הפסח בלא שיחמיץ. וגם מי שהיין לא היה טעים לו או ששתייתו גרמה לו כאבי ראש, היה חייב לשתות ארבע כוסות. וכן מסופר על רבי יהודה בר’ אלעאי שהיה צריך לכרוך סודר על ראשו מפסח עד חג השבועות, מחמת כאב הראש שנגרם משתיית ארבע כוסות. ורק מי שהיין גרם לו לחלות וליפול למשכב, היה פטור מהמצווה (נדרים מט, ב. שו”ע תעב, י; מ”ב לה). הרי שכוונת חכמים בתקנתם היתה שנאמר את ההגדה ונספר ביציאת מצרים מתוך שתייה של יין משמח, והשותה מיץ ענבים אינו מקיים את המצווה כפי שתיקנוה חכמים. אמנם כיוון שיש לנו כיום מיץ ענבים, מי שסובל מהיין, כגון שהוא גורם לו כאבי ראש, רשאי לצאת ידי חובתו במיץ ענבים.

גם נשים מצֻווֹת בשתיית ארבע כוסות, כמו בכל מצוות ליל הסדר (שו”ע תעב, יד). והמצווה לשתות יין משמח.

מצווה להדר ולבחור יין משובח ומשמח לארבע כוסות, ויש מעלה בכך שהיין יהיה אדום. אבל יין לבן משובח עדיף על יין אדום פחות משובח. ובדיעבד יוצאים בכל סוג של יין ואפילו הוא לבן ואינו משובח (שו”ע תעב, יא).

הלכה ח׳ – שיעור היין והכוס

כדי לקיים את מצוות ארבע כוסות או כל שתיית כוס יין של מצווה, כגון: בקידוש, הבדלה, ברכת המזון ונישואין, צריך שכמות היין שבכוס תהיה בעלת חשיבות. לפיכך קבעו חכמים שצריך להניח בכוס לכל הפחות ‘רביעית הלוג’, ובפחות משיעור זה, אין יוצאים ידי חובה (פסחים קח, ב).

‘רביעית הלוג’ הוא שיעור נפח של ביצה ומחצה. לפי חישובו של הרמב”ם ועוד ראשונים הוא כ-75 מיליליטר (פנה”ל ברכות י, 11. ולר’ חיים נאה 86 מיל’). אבל אין שיעור זה מוסכם על הכל, מפני שבעקבות הגלויות התעוררו ספקות לגבי עצם שיעור נפח הביצה, ויש מאחרוני פוסקי אשכנז (נו”ב, חזו”א) שמחמירים וסוברים שגודל הביצים בימינו הינו כמחצית מגודלן של הביצים בתקופת חז”ל. לפיכך, אם שיעור רביעית היה כביצה ומחצה, כיום הוא קרוב לשיעור שלוש ביצים, שהוא כ-150 מיליליטר, ושיעור זה נקרא כיום שיעור ‘חזון איש’.

למעשה העיקר כדעה המקילה, וכן נוהגים יוצאי ספרד. אולם לגבי מנהג יוצאי אשכנז, כתב בעל ה’משנה-ברורה’ (רעא, סח; תפו, א) שבמצוות שיסוד חיובן מן התורה, כדוגמת קידוש בליל שבת והבדלה, לכתחילה טוב לחוש לדעה המחמירה. אולם במצוות מדברי חכמים, כמו ארבע כוסות ורביעית לברכה אחרונה, אפשר לקיים את המצווה בשיעור הקטן, שהוא כדעת רוב ככל הפוסקים. אולם לכתחילה אין ראוי לקיים את המצווה בשיעור הקטן, אלא יש למזוג כוס נאה שיש בה הרבה יותר.

עוד צריך להקפיד במה שאמרו חכמים לגבי כוס של ברכה: שהכוס תהיה שלמה ולא שבורה. וכן צריך למלא את הכוס, וגם כאשר הכוס מכילה הרבה יותר מהשיעור שיוצאים בו ידי חובה (‘רביעית’ – 75 מ”ל), צריך למלאה כדי שלא יראה כמי שנוהג בקמצנות. ואין הכוונה שהכוס תהיה מלאה עד שפתה, באופן שיהיה חשש שהיין שבה יישפך, אלא הכוונה שתהיה מלאה בנדיבות עד קרוב לשפתה (כחצי ס”מ פחות משפתה).

צריך שהכוס תהיה נקייה, שטופה היטב מבחוץ ומבפנים. וכל זה לקראת שתיית הכוס הראשונה, אבל לפני שתיית הכוסות שאחריה, כל זמן שהכוס לא נתלכלכה, אין צורך לחזור לשוטפה, מפני ששתיית כל ארבע הכוסות נחשבת להמשך אחד, ורק לפני תחילת השתייה צריך לשטוף את הכוס (מ”ב תעג, סח). ויש מדקדקים לשטוף את הכוס לפני כל שתייה (כה”ח תעג, א).

הלכה ט׳ – שיעור השתייה

לכתחילה טוב להדר לשתות את כל היין שבכוס, וגם כאשר הכוס גדולה ומכילה הרבה יותר מ’רביעית’ (75 מ”ל), לכתחילה יש לשתות את כל היין שבכוס. ואם אינו רוצה בכך, ישתדל לשתות את רוב היין שבכוס. ולכל הפחות צריך לשתות רוב ‘רביעית’ וכ’מלא לוגמיו’. כלומר ישנם שני תנאים: א) שישתה את רוב היין שצריך להיות בכוס, היינו רוב ‘רביעית’ (38 מ”ל). ב) שכמות זו תהיה כמלא לוגמיו של השותה, היינו כשיעור יין שימלא את חלל פיו כשהוא מנפח לחי אחת, שבשיעור זה מתיישבת דעתו של השותה. אדם שפיו בגודל בינוני, שיעור ‘מלא לוגמיו’ מעט יותר מרוב ‘רביעית’, ואדם שפיו גדול, שיעור ‘מלא לוגמיו’ קרוב לשיעור ‘רביעית’. נער בן שלוש עשרה שפיו קטן, ו’מלא לוגמיו’ פחות מרוב ‘רביעית’, צריך לשתות לכל הפחות שיעור רוב ‘רביעית’ כפי התנאי הראשון (שו”ע תעב, ט; מ”ב ל, ובאו”ה ‘וישתה’).

קטנים שהגיעו לחינוך – נותנים להם ארבע כוסות (שו”ע תעב, טו). גיל חינוך למצווה זו הוא, כשאפשר לחנכם להבין את הדברים שנאמרים על הכוס – הקידוש, ההגדה, ברכת המזון, ההלל וההודאה (שועה”ר תעב, כה). בדרך כלל בסביבות גיל חמש עד שש הקטנים מגיעים לגיל חינוך. אין צורך לתת לקטנים לשתות רוב ‘רביעית’ אלא די שישתו כ’מלא לוגמיהם’ (מ”ב תעב, מז).

צריך לשתות את השיעור בשתייה אחת, אבל השותה בתחילה חצי מהשיעור, ואחרי זמן רב עוד חצי, אין שתייתו נחשבת לשתייה אחת, ונמצא שלא שתה את שיעור היין הנצרך כדי לקיים שתיית כוס אחת מארבע כוסות. אלא שנחלקו גדולי הראשונים והאחרונים בשאלה מהו שיעור הזמן בו נחשבת השתייה לשתייה אחת. לדעת הרמב”ם, כיוון שרגילים לשתות ברציפות, תוך הפסקות קלות לנשימה או גמיעה, רק אם שתה את היין ברציפות כפי שרגילים בדרך כלל לשתות ‘רביעית’ יין – נחשבת שתייתו לשתייה אחת. כלומר זמן שתיית שיעור היין שחייבים לשתות בכל כוס, הוא כמשך זמן שרגילים לשתות ‘רביעית’ שלמה, ואם ארכה יותר זמן, לא קיים את המצווה. לעומת זאת דעת הראב”ד, שכל זמן שהספיק לשתות את שיעור היין שהוא חייב בו בזמן של שיעור ‘אכילת פרס’ (כ-7 דקות), עדיין שתייתו מצטרפת לשתייה אחת.

לסיכום: לכתחילה יש להחמיר כדעת הרמב”ם ולשתות את שיעור היין שיוצאים בו ידי חובה ברציפות, תוך הפסקות קלות לנשימה וגמיעה. ובדיעבד אם שתה אותו בזמן של שיעור ‘אכילת פרס’ (כ-7 דקות), יצא ידי חובה, שהואיל ודין ארבע כוסות מדברי חכמים הלכה כדברי המיקל. ויש נוהגים להחמיר.

הלכה י׳ – מצוות הסבה

תיקנו חכמים שיסב אדם בליל הסדר בעת אכילת המצה ושתיית היין, משום שבכל דור צריך אדם להראות את עצמו כאילו הוא יצא עתה לחירות משעבוד מצרים, שנאמר (דברים ו, כג): “וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם”. כדי שהרגשת החירות תהיה ניכרת גם בהתנהגות האדם, תיקנו חכמים להסב (רמב”ם חמץ ומצה ז, ו-ז).

אדם שמוטל עליו עול, רגיל לשבת זקוף כדי שיוכל לקום מיד בעת שיצטרך לבצע את מלאכתו. ואף שהישיבה הזקופה דורשת ממנו מאמץ סמוי בשרירי הגב ויוצרת אצלו מתח מתמיד, הצורך להיות נכון לפעולה מחייב אותו לשבת זקוף. אבל מי שאין עליו עול יכול להשען אחורה ולהסב על צידו במנוחה ורגיעה תוך הרפיית כל שרירי גבו, וכך אוכלים בליל הסדר דרך חירות.

אלא שבעבר היו רגילים לשבת על גבי כרים וכסתות, ובצורה זו הישיבה הזקופה אכן דרשה מאמץ ניכר, ולעומת זאת ההסבה היתה בתנוחה שבין ישיבה לשכיבה, כאשר כל הגוף נשען על מיטה או על כרים וכסתות, והסבה זו היתה נוחה מאוד וממחישה את תחושת החירות. אולם כיום שאנו רגילים לשבת על כסאות, אין רגילים כלל להסב על מיטות ולאכול בחצי שכיבה, ואם ירצו לאכול בהסבה על מיטות, לא יהיה בזה תוספת נוחות אלא הכבדה, לכן לדעת ראבי”ה וראב”ן, שהיו מגדולי הראשונים, אין כיום מצווה להסב.

אולם דעת רוב הראשונים, שהואיל ותיקנו חכמים לאכול בליל הסדר בהסבה, התקנה לא זזה ממקומה, וגם כיום מצווה לאכול את המצה ולשתות את ארבע הכוסות בהסבה (רמב”ם, רא”ש, טור). וכן נפסק למעשה בשולחן ערוך (תעב, ב), שגם בזמן הזה חובה להסב. וההסבה מתבצעת כיום על ידי השענות על גב הכסא תוך הטיה לשמאל.

חובת ההסבה בעת אכילת כ’זית’ מצה, כ’זית’ של כורך, כ’זית’ אפיקומן ושתיית ארבע כוסות. בשאר הסעודה – המסב הרי זה משובח, ומי שלא נוח לו להסב בשאר הסעודה – אינו צריך (רמב”ם חמץ ומצה ז, ח). בעת אכילת המרור אין צריכים להסב (ב”י, מ”ב תעה, יד). בעת אמירת ברכת המזון אין להסב, מפני שמצווה לאומרה באימה וביראה (שו”ע קפג, ט). וכן בשעת אמירת ההגדה נוהגים שלא להסב, כדי לאומרה במלא הריכוז וכובד הראש (של”ה, מ”ב תעג, עא).

הלכה י״א – כיצד מסבים

כיום אין רגילים להסב על גבי מיטות, ולכן צריך לבאר כיצד יש להסב בליל הסדר על גבי כסא: במקום לשבת זקוף צמוד למשענת, ימשוך את פלג גופו התחתון קדימה אל מרכז הכסא, כך יוכל להשעין את גבו על משענת הכסא, ויטה עצמו לצד שמאל. לכתחילה טוב להסב על כסא מרופד עם משענות לידיים, או להיטיב את הישיבה בעזרת כרים. מכל מקום כל מי שיש לו כסא עם משענת גב יוצא ידי חובה בזה שישעין את גבו עליו כשהוא מוטה לשמאל, שיש בכך ביטוי לחירות. שהרי אדם שעובד בקבלת קהל, למשל, צריך לשבת זקוף בכיסאו כדי להיות מוכן לביצוע מלאכתו; אבל מי שמשוחרר מכל עול, רשאי להתרווח בכיסאו, להשעין את גבו על משענת כיסאו ולנוח דרך חירות.

טעם ההטיה לשמאל, מפני שכך נוח יותר לאכול, שהיד השמאלית והגב שעונים על הכסא, והיד הימנית שבה רגילים להשתמש נשארת פנויה לנטילת המצה והכוס. ועוד שיש אומרים שאם יטה על צד ימינו ישנו חשש שמא יקדים קנה לוושט, ויחנק. ומתוך חשש הסכנה נפסק שאף איטר יד, שרגיל תמיד להשתמש ביד שמאלו, יסב לצד שמאל וישתמש בליל הסדר ביד ימין. בדיעבד, ימני שטעה והסב על צד ימין לא יצא ידי הסבה, אך אם הוא שמאלי והסב על צד ימין יצא (שו”ע תעב ג, מ”ב י-יא).

מי שיושב לפני רבו או אחד מגדולי הדור, לא יסב בלא שיבקש ממנו רשות. מפני שבהסבה יש ביטוי של חוסר כבוד ויראה כלפי הרב, ומצוות כבוד תורה קודמת למצוות ההסבה, אבל אחר שקיבל רשות מרבו להסב אין בזה יותר פגיעה בכבוד הרב (שו”ע תעב, ה).

הלכה י״ב – דין מי ששכח להסב

האוכל כ’זית’ מצה בלא הסבה, כיוון שלא קיים את המצווה כפי שתיקנוה חכמים, לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור ולאכול כ’זית’ מצה בהסבה. וגם אם כבר ברך ברכת המזון, יחזור ליטול ידיו ויברך המוציא ויאכל כ’זית’ מצה בהסבה. אבל לא יחזור ויברך “על אכילת מצה”, מפני שלדעת ראבי”ה וראב”ן כבר יצא ידי מצוות מצה בכ’זית’ שאכל בלא הסבה (שו”ע תעב, ז, מ”ב כב).

השוכח לאכול את ה’כורך’ בהסבה, אינו צריך לחזור לאכלו בהסבה, מפני שיש אומרים שאין צריך לאכול אותו בהסבה מפני שיש בו מרור. ואף שלכתחילה אנו נוהגים להסב ב’כורך’, מכל מקום כששכח, יכול לסמוך על הפוסקים שאין צריך להסב. ואם אכל את ה’אפיקומן’ בלא הסבה, אם יכול בקלות לשוב ולאכול עוד כ’זית’ מצה ל’אפיקומן’ בהסבה – יחזור לאוכלו, ואם קשה לו, כיוון שמצוות אכילת אפיקומן מדברי חכמים, יכול לסמוך על ראבי”ה וראב”ן שסוברים שאין צריך להסב בזמן הזה.

השותה אחת מארבע כוסות בלא הסבה, נחלקו הפוסקים בדינו. לדעת בעל ה’שולחן ערוך’, לכתחילה יחזור לשתות את הכוס בהסבה. ולדעת הרמ”א, מתעוררת בעיה, שאם יחזור וישתה עוד כוס, יראה כמי שמוסיף על הכוסות, ותיקנו חכמים לשתות ארבע כוסות ולא חמש. לפיכך, אם שתה את הכוס השנייה שלפני הסעודה בלא הסבה, יחזור וישתה אותה בהסבה, שבכוס השנייה אין הוא נראה כמוסיף על הכוסות, שהרי אפשר לשתות בסעודה עוד כוסות יין. אבל אם טעה ושתה בלא הסבה את הכוס הראשונה או השלישית או הרביעית, לא יחזור וישתה כוס נוספת, כדי שלא יראה כמוסיף על הכוסות. ויסמוך בזה על הראבי”ה והראב”ן שסוברים שבזמן הזה, אין צריך להסב בליל הסדר (שו”ע תעב, ז; מ”ב כא).

וכל מה שהורו לחזור ולשתות בהסבה, ל’שולחן ערוך’ בארבע הכוסות, ולרמ”א בכוס השנייה, הוא לכתחילה, אבל מי שקשה לו לחזור ולשתות עוד כוס יין בהסבה, בכל הכוסות יכול לסמוך על מה ששתה בלא הסבה.

נשים לכתחילה יאכלו את המצה וישתו את ארבע הכוסות בהסבה, אבל אם שכחו אינן צריכות לחזור. ונשים נכבדות ששכחו לאכול מצה בהסבה, טוב שיחזרו ויאכלו את המצה בהסבה.

הלכה י״ג – האם מותר לאכול או לשתות אחר כוס ראשונה?

מן הדין הרוצה לשתות אחר הכוס הראשונה עוד יין רשאי, אך לכתחילה טוב שלא לשתות יין בין כוס ראשונה לשנייה, שמא ישתכר ולא יוכל לקרוא את ההגדה בריכוז הראוי. אבל מותר לשתות משקים שאינם משכרים, כמו מיץ ענבים או כל מיץ אחר (שו”ע תעג, ג; מ”ב טז).

אם חשב בעת שברך על היין לשתות משקים נוספים, אינו צריך לברך לפני שתייתם ‘שהכל’, מפני שברכת היין פוטרת את כל המשקים. וגם אם לא חשב לשתות משקים אחרים, אם המשקים היו מונחים לפניו על השולחן, והיה סיכוי מסוים שירצה לשתותם, אין צריך לברך לפני שתייתם, שהברכה על היין פטרתם.

בכור שצם בערב פסח, וכן מי שרעב מאוד עד שקשה לו לומר את ההגדה בריכוז, יכול לאכול אחר הקידוש, מעט תפוחי אדמה או ביצה או פירות. ולא ירבה באכילה, כדי שיישאר רעב לקראת אכילת המצה. וכל זה רק כשיש צורך גדול, אבל כשיכול להתאפק ולא לאכול, מוטב שלא יאכל דבר עד הסעודה, מפני שהאוכל אחר הקידוש נכנס לספק אם לברך ברכה אחרונה (ואם אכל, יברך ברכה אחרונה).

ההיתר לשתות או לאכול הוא עד מזיגת הכוס השנייה והתחלת אמירת ההגדה, אבל אחר תחילת אמירת ההגדה אסור להפסיק בשתייה או אכילה (באו”ה תעג, ג, עפ”י רמב”ן ור”ן, אמנם ציין שהמאור והתוס’ מתירים).

הלכה י״ד – רחץ – נטילת ידיים לפני אכילת הכרפס

אחר הקידוש אוכלים את הכרפס, שהוא מין ירק, ותיקנו לאוכלו כדי ליצור שינוי שיעורר את הילדים לשאול מדוע בכל הלילות אין רגילים לאכול ירק לפני הסעודה והלילה הזה אנו אוכלים ירק לפני הסעודה (רש”י ורשב”ם פסחים קיד, א). ועוד טעם אמרו, שדרך בני חורין לפתוח את הסעודה בירק כדי לעורר את התיאבון, וכן נוהגים בליל הסדר (מהרי”ל).

תיקנו להטביל את הירק במשקה, שאז צריכים ליטול ידיים לפני אכילתו, ואף נטילה זו יוצרת שינוי. שבכל סעודה רגילים ליטול ידיים פעם אחת לפני אכילת הלחם, ואח”כ אוכלים את כל מיני המאכלים, ואף אם מטבילים אותם במשקים לא צריך ליטול ידיים שנית, מפני שהנטילה שלפני אכילת הלחם מועילה לכל הסעודה. וכאן נוטלים פעם ראשונה לפני אכילת הירק, ופעם שנייה אחר אמירת ההגדה לפני אכילת המצה, ויתעוררו הילדים לשאול מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שנוטלים בו ידיים פעמיים (טור וב”י תעג, ו). ועוד, שטבילת הירק במשקה מבטאת את החירות, שאנו אוכלים אותו בצורה המשובחת ביותר, לא רק פותחים את התיאבון על ידי ירק, אלא אף מתפנקים בטבילתו במי מלח או חומץ, שמוסיפים בו טעם ומעוררים את התיאבון.

לא כאן המקום להרחיב בביאור דין זה, רק נציין שלמשקים יש יותר כח לטמא מאשר למאכלים יבשים, ולכן תיקנו חכמים ליטול ידיים לפני אכילת דבר שהטבילוהו במשקה. לדעת רוב הראשונים, דין נטילת ידיים זו ממש כדין נטילת ידיים לפני אכילת לחם שנתקנה מפני סרך טומאה. ואף היום שאין דיני טומאה וטהרה נוהגים, התקנה לא זזה ממקומה, ולכן כשם שצריך לברך על הנטילה שלפני הלחם “על נטילת ידיים”, כך צריך לברך על נטילה שלפני אכילת דבר שטיבולו במשקה. אולם לדעת מהר”ם מרוטנבורג ובעל העיטור והתוספות (פסחים קטו, א), ישנו הבדל בין הנטילות, שהנטילה שלפני הלחם נתקנה גם משום קדושה וניקיון, ולכן גם בזמנינו ראוי לקדש את הידיים ולנקותן לקראת הסעודה, וממילא על נטילה זו צריך לברך. אבל דין נטילת ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה הוא רק מפני סרך טומאה, וכיוון שהיום אין דין טומאה וטהרה נוהג, אין צורך ליטול ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה.

למעשה, נוטלים ידיים לפני אכילת הכרפס בלא ברכה, וזאת כדי לצאת ידי כולם, מצד אחד נוטלים ידיים כדעת המחייבים נטילה זו, ומנגד, אין מברכים עליה מפני שיש סוברים שכיום אין צורך ליטול ידיים לפני דבר שטיבולו במשקה (שו”ע תעג, ו).

מי שטעה ובירך על נטילה זו, אין בידו עוון של ברכה לבטלה, הואיל ונהג כדעת רוב הפוסקים הסוברים שאכן צריך לברך על נטילת ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה, וכן הורו למעשה בעל הלבוש והגר”א. אלא שלכתחילה ההוראה שלא לברך, שכך הוא הכלל, שבכל ספק הנוגע לברכות הלכה כמקל ואין לברך.

ואף אם בירך בטעות על הנטילה הראשונה, לא נפטר מהנטילה השנייה, וצריך לחזור ולברך עליה, מפני שאין רגילים לדקדק בשמירת הידיים בין שתי הנטילות. ועוד, שמשך זמן אמירת ההגדה מהווה הפסק בין שתי הנטילות, ולכן תיקנו חכמים ליטול את הידיים פעמיים בליל הסדר.

הלכה ט״ו – כרפס

כפי שלמדנו, תיקנו חכמים לאכול אחר הקידוש ולפני אמירת ההגדה ירק טבול במשקה, כדי ליצור שינוי בסדרי הסעודה, שתמיד רגילים לאכול ירקות בתוך הסעודה אחר שנטלו ידיים, ואילו בליל הסדר אוכלים מעט ירק לפני אמירת ההגדה ולפני הנטילה לסעודה, ועל ידי כך נוצרים שני שינויים: א) אוכלים מין ירק לפני הסעודה, ב) נוטלים ידיים פעמיים בליל הסדר (רש”י ורשב”ם פסחים קיד, א, וטור תע”ג). ועוד, שעל ידי אכילת הירק לפני אמירת ההגדה מקבלת סעודת ליל הסדר חשיבות מרובה, שכן בסעודות החשובות ביותר רגילים לפתוח את הסעודה במאכל שמעורר את התיאבון, ואח”כ מפסיקים זמן מה בדברים אחרים, ורק אח”כ מתחילים בסעודה (עפ”י הב”ח).

במשנה ובתלמוד לא נזכר כלל השם ‘כרפס’, אלא שאוכלים לפני ההגדה מין ירק (פסחים קיד, קטו), אבל כמה ראשונים (מהרי”ל, ראב”ן) כתבו לקחת ‘כרפס’, מפני ששמו רומז לששים ריבוא גברים שעבדו בעבודת פרך במצרים – “ס’ פרך”. ואף שאין זה מעכב, מכל מקום כתבו האחרונים שטוב לקחת כרפס (שו”ע תעג, ו; מ”ב יט, כה”ח מט). אלא שהתלבטו מהו ‘כרפס’, יש שכתבו שהוא סלרי, וכן המנהג הרווח אצל יוצאי ספרד, ויש שכתבו שהוא פטרוזיליה, וכן נוהגים מקצת מיוצאי אשכנז. אבל רוב יוצאי אשכנז אינם לוקחים סלרי או פטרוזיליה לכרפס, משום שלפי מנהג אשכנז יש ספק מה יברכו עליהם, אלא רגילים לקחת תפוחי אדמה מבושלים. וכל משפחה תמשיך במנהגה.

טובלים את הכרפס במי מלח או חומץ, ומברכים “בורא פרי האדמה”, ומכוונים בברכה לפטור גם את המרור שיאכלו אחר כך בסעודה. ואין צריך להסב בעת אכילת הכרפס, מפני שיש אומרים שהוא מרמז על צער השעבוד, ולכן אין צורך לאוכלו דרך חירות.

נכון לאכול מהכרפס פחות משיעור כ’זית’, ואף שלדעת כמה ראשונים (רמב”ם) אוכלים מהכרפס יותר משיעור כ’זית’, כדאי להימנע מזה. משום שאם יאכל יותר מכ’זית’ יכנס לספק ברכה אחרונה, שלדעת ר”י צריך לברך אחריו ברכה אחרונה, ואילו לדעת רשב”ם לא יברך, משום שברכת הכרפס מכוונת גם למרור שאוכלים בסעודה. ולכן מוטב שלא לאכול ממנו כ’זית’. ואם אכל מהכרפס יותר מכ’זית’, לא יברך אחריו ברכה אחרונה, שספק ברכות להקל (מהרי”ל, שו”ע תעג, ו).

הלכה ט״ז – יחץ – חציית המצה האמצעית

מסדרים בקערה שלוש מצות, ולאחר אכילת הכרפס וקודם אמירת ההגדה, עורך הסדר וכל מי שהניחו לפניו שלוש מצות בוצע את האמצעית שבהן, את החלק הגדול שומרים ל’אפיקומן’ ואת השני משאירים בין שתי המצות השלמות (שו”ע תעג, ו).

הטעם לכך, כדי להזכיר את עניותנו במצרים, מפני שאחת המשמעויות של המצה לרמז על העוני והשעבוד שלנו במצרים, שעל כן היא נקראת ‘לחם עוני’, ומדרכם של עניים לאכול חצאי לחמים, כי אין להם יכולת לקנות את הלחמים השלמים. חוצים את המצה לפני תחילת ההגדה, מפני שיש לומר את ההגדה בשעה שהמצה לפנינו, שכן המשמעות הנוספת של ‘לחם עוני’ – שעונים על המצה דברים הרבה, ואם כן צריך שהמצה כפי שתאכל תהיה מונחת לפנינו בעת אמירת ההגדה, לפיכך צריך לחצותה לפני תחילת ההגדה.

עם זאת, כמו בכל שבת וחג ישנה מצווה לברך ‘המוציא’ על לחם משנה, לכן עורכים שלוש מצות, את המצה האמצעית חוצים כדי לבטא את ‘לחם העוני’, והמצה העליונה והתחתונה נשארות שלמות ללחם משנה. (אח”כ כשיברך ‘המוציא’ יאחז את שלושתם כדי שיהיה שם לחם משנה, וכשיברך “על אכילת מצה” יניח את התחתונה מידיו, ויברך על העליונה והאמצעית, כדי לבטא יותר את המצה החצויה).

את החלק הגדול מייעדים ל’אפיקומן’. ונוהגים לעטוף אותו במפית, זכר למה שנאמר (שמות יב, לד) ביציאת מצרים: “וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם”. ויש נוהגים להניח את ה’אפיקומן’ מעט על הכתף, זכר למצות שנשאו על שכמם ביציאת מצרים (מ”ב תעג, נט).

אח”כ מחביאים את ה’אפיקומן’ ושומרים אותו לאכילה שבסיום הסדר שהיא זכר לאכילת קרבן פסח (עי’ בהל’ לג-לד).

יש משפחות שבהן נוהגים שהילדים ‘חוטפים’ את ה’אפיקומן’ ומחביאים אותו עד סיום הסעודה, ואז מחזירים אותו תמורת מתנה, ועל ידי כך הם נשארים ערים במשך כל הסדר. ואצלנו נוהגים לתת מתנות לכל הילדים שנשארים ערים עד סיום אכילת ה’אפיקומן’.

הלכה י״ז – מגיד – פתיחת ההגדה

אחר חציית המצה האמצעית, עורך הסדר מסיר את המפית שעל המצה העליונה, ומגביה את המצות, ואם אפשר את הקערה עם המצות, ותוך שהוא מראה את המצות למסובים, אומר: “הא לחמא עניא”, ומבאר את משמעות המילים. בסיום “הא לחמא” עורך הסדר מניח את הקערה או המצות על השולחן (שו”ע תעג, ו).

אז מסירים את הקערה ממקומה כאילו סיימנו את הסדר, כדי שהילדים יתמהו וישאלו: למה מסירים, הרי עדיין לא אכלנו? ומתוך כך ישאלו ‘מה נשתנה’ (שו”ע תעג, ו). יש נוהגים שאם הילדים לא שאלו דבר אחר הסרת הקערה, ממשיכים להסיר עוד כלים עד שישאלו.

אחר הסרת הקערה ועוד לפני אמירת ‘מה נשתנה’ – מוזגים כוס שנייה, כדי שכל ההגדה, כולל השאלות שלפניה, יאמרו על כוס יין. בנוסף לכך, גם מזיגה זו מעוררת תמיהה אצל הילדים, שאין רגילים בכל יום למזוג שתי כוסות לפני הסעודה.

עדיף לדחות את מזיגת היין לכוסותיהם של הילדים הקטנים עד סמוך לזמן שתייתו. מפני שקשה להם לשמור על היין שלא ישפך במשך הזמן הארוך של אמירת ההגדה, ואם ישפך יין על השולחן, יגרם צער למסובים וכבודו של החג ייפגם, שצריך לכבדו במפה נקייה ושולחן ערוך.

לאחר מזיגת הכוס השנייה שואלים הילדים ‘מה נשתנה’. אחר כך מחזירים את הקערה, כדי שנאמר את ההגדה כשהמצות והמרור לפנינו, ומתחילים לענות להם בסיפור יציאת מצרים. וכבר למדנו (בפרק טו) שמצוות הסיפור ביציאת מצרים היא מגמת ליל הסדר, ועיקר המצווה לספר לילדים, וגם כשאין ילדים מצווה מן התורה לספר ביציאת מצרים (טו, א). ומצווה לפתוח את הסיפור בשאלה (טו, ג-ד). וצריך לבאר לכל בן לפי יכולת הבנתו (טו, ה), ודרך הסיפור, שפותחים בגנות ומסיימים בשבח (טו, ז). והכוונה הכללית של ליל הסדר, שמתוך הסיפור ביציאת מצרים ילמדו הילדים על תפקידו של עם ישראל בעולם, לדבוק בה’, לקיים את מצוותיו, לחיות בארץ אשר נשבע ה’ לאבותינו ולנו, להודיע בעמים את תהילתו, ולזכות בברכה ובטובה האלוקית (טו, ו).

כדי שנדייק בסיפור יציאת מצרים ולא נשמיט שום יסוד, תיקנו חכמים נוסח מושלם והוא נוסח ההגדה. וכל המוסיף לספר ביציאת מצרים לאחר סיום הסדר הרי זה משובח. אבל בעת אמירת ההגדה צריך להיזהר שלא להאריך ולייגע את המסובים והילדים, כי די באמירת הנוסח כדי לקיים את המצווה למהדרין.

הלכה י״ח – דיני אמירת ההגדה

המהרהר את ההגדה בליבו, לא יצא ידי חובת סיפור יציאת מצרים, שנאמר: ‘וְהִגַּדְתָּ’, הרי שצריך להוציא את הסיפור בפיו. אבל אין צורך שכל אחד מהמסובים יאמר את ההגדה בפיו, שהעיקר הוא שעורך הסדר או אדם אחר יאמר בקול והשאר ישמעו. וכך היה המנהג, שגדול המסובים קורא את ההגדה ומבארה והשאר מקשיבים, שכך הוא דרך סיפור, שאחד מספר והשאר שומעים (עי’ פסחים קטז, ב).

אמנם כדי לשתף את כל המסובים באמירת ההגדה, נוהגים כיום שעורך הסדר אומר את ההגדה בקול רם, והשאר מצטרפים אליו בקול שקט. ויש נוהגים שכל קטע קורא אדם אחר, ואין יוצאים בקריאתו אלא אם הגיע לגיל מצוות.

גם כאשר יושבים שם הורים ובניהם, אין חובה שכל אב יספר לבנו לחוד, אלא די בזה שעורך הסדר או אחד המסובים יאמר את ההגדה בקול רם. שכל זמן שהאב דאג שבנו ישתתף בסדר וישמע את הסיפור – קיים את מצוות “וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ”. ואם ירצה להדר, בעת הסעודה יוסיף לבאר לבנו את עניין יציאת מצרים.

כדי לצאת ידי מצוות סיפור יציאת מצרים, צריכים לכל הפחות לומר או לשמוע את עניין הפסח, המצה והמרור, ובתוך כך מתבאר שהיינו עבדים במצרים וה’ גאלנו. לכן הורים שרואים שילדיהם עומדים להירדם, צריכים לומר להם שלושה דברים אלו: פסח, מצה ומרור ומשמעותם. וכן כאשר אחד המסובים חולה או חייל שנצרך לצאת לשמירה, יקפיד לומר שלושה דברים אלו (עי’ לעיל טו, ט).

הלכה י״ט – מנהגי אמירת ההגדה

אומרים את ההגדה בכובד ראש ויראת שמיים, ולכן אין נוהגים לאומרה בהסבה. אמנם בתוך הרצינות של אמירת ההגדה יש חדווה ושמחה, על שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו (של”ה, מ”ב תעג, עא; כה”ח קנב).

כבר למדנו שבמשך כל אמירת ההגדה המצה צריכה להיות מגולה, כדרשת חז”ל על הפסוק: “לֶחֶם עֹנִי”, לחם שעונים עליו דברים הרבה (פסחים קטו, ב). וזה יסוד המצווה לאכול מצה בליל הסדר, כדי להמחיש את סיפור היציאה ממצרים.

אלא שבעת שמגביהים את כוס היין באמירת הפרקים: “והיא שעמדה”, “לפיכך אנחנו חייבים להודות”, ובברכת הגאולה שלפני שתיית הכוס השנייה, יש לכסות את המצות. מפני שהמצה חשובה מהיין, ולכן בכל עת שאוחזים בכוס היין ומקדימים אותה על פני המצה, יש לכסות את המצה, כדי שלא נראה כמי שמכבדים את היין יותר מהמצה (שו”ע תעג, ז, מ”ב עג). וזו גם הסיבה לכיסוי הלחם בעת הקידוש על היין בכל שבת ויום טוב.

כשאומרים “מצה זו שאנו אוכלים” ראש המסובים מגביה את המצה להראותה לכל המסובים, כדי לחבב עליהם את המצווה. וכשאומרים “מרור זה שאנו אוכלים” – מגביה את המרור. אבל כשאומרים “פסח זה” אין מגביהים את הזרוע, מפני שאין הזרוע מבשר קרבן הפסח אלא רק זכר לפסח, ואם יגביה אותה יראה כמי שמקריב קודשים בחוץ (פסחים קטז, ב; שו”ע תעג, ז).

נהגו להטיף מעט יין מן הכוס באמירת ‘דם’ ‘ואש’ ‘ותימרות עשן’, וכן באמירת ‘דצ”ך’ ‘עד”ש’ ‘באח”ב’, ובאמירת עשר המכות. סך הכל שש עשרה פעמים. יש נוהגים להטיף את היין באצבע, ויש נוהגים לשפוך מעט מהכוס לכלי שבור (רמ”א תעג, ז; שעה”צ פא; כה”ח קסג-קסד). ביין של שמיטה, הורה מרן הרב קוק שלא להטיף מהיין, ואע”פ כן מצווה להשתמש בו לארבע כוסות, מפני המעלה שבשתיית יין של שביעית (פנה”ל שביעית ד, ה, 5).

הלכה כ׳ – מצוות אמירת ההלל בליל הסדר

בזמן שבית המקדש היה קיים היו אומרים הלל בעת הקרבת קרבן הפסח, וחוזרים ואומרים הלל בעת אכילתו בלילה (פסחים צה, א). עיקר טעם אמירת ההלל בליל פסח הוא כדי לומר שירה, שכל יהודי צריך לראות את עצמו בליל פסח כאילו הוא עצמו יצא ממצרים, וממילא צריך לשיר ולהודות לה’ על גאולתנו. ובזה יחודו של הלל זה, שבכל החגים אנו אומרים הלל לשם שבח והודיה, ואילו בליל פסח אומרים אותו כשירה (שם צה, ב).

תיקנו חכמים לומר חציו לפני הסעודה וחציו לאחר הסעודה, כדי שקרבן הפסח יאכל בתוך אמירתו. וגם כיום שאין אנו זוכים לאכול קרבן פסח, אכילת המצה היא במקום אכילת קרבן הפסח (מהר”ל גבורות ה’ סו”פ סב). בנוסף לכך, בחציו הראשון אומרים את הפרק “בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם” (תהלים קיד), והרי זה המשך לסיפור ההגדה, ולכן בסופו אומרים את הברכה על הגאולה ממצרים. ואילו חציו השני הנאמר אחר הסעודה הוא שיר כללי על כל הגאולות שהיו ושעתידות להיות (לבוש).

עוד טעם לחלוקת ההלל, שעל ידי כך אנו שותים את כל ארבע הכוסות בהידור תוך אמירת שירה. את הכוס הראשונה אנו שותים על הקידוש, השנייה על חציו הראשון של ההלל, השלישית על ברכת המזון, והרביעית על חציו השני של ההלל (המנהיג צ’).

נחלקו הראשונים בשאלה, האם צריך לברך על אמירת ההלל בליל הסדר: יש אומרים לברך פעמיים, לפני אמירת כל חצי הלל, ויש אומרים לברך פעם אחת. כמו כן נחלקו לגבי נוסח הברכה, אם לומר ‘לקרוא’ או ‘לגמור’. ויש אומרים שאין לברך כלל על ההלל שבליל הסדר, או מפני שחולקים אותו לשניים, ובאופן זה אין לברך על אמירת ההלל (רא”ש), או מפני שכבר בירכו על ההלל שאמרו בבית הכנסת (רשב”א), או מפני שהלל זה בחינת שירה, ואין צריך לברך עליו (רב האי גאון). למעשה, המנהג שלא לברך על ההלל שאומרים בליל הסדר, ויש מבארים שהברכה על הגאולה עולה גם על ההלל.17

בכל השנה אומרים הלל בעמידה, מפני שהוא עדות לשבחו של מקום, ועדות נאמרת בעמידה. אבל בליל הסדר לא הטריחו לומר את ההלל בעמידה, מפני שכל מעשי לילה זה דרך חירות (ב”י או”ח תכב, ז). ומכל מקום, כפי שלמדנו, אין לקרוא את ההגדה בהסבה כשהוא מוטה על צידו, אלא בכובד ראש (של”ה). נוהגים לקרוא את ההלל בקול רם, בשירה ונעימה (כה”ח תפ, ג).

הלכה כ״א – כוס שנייה – לשו”ע לא יברך ולרמ”א יברך

המחלוקת המעשית והמשמעותית היחידה שבין מנהגי העדות השונות בדיני ליל הסדר היא בשאלת ברכת ‘הגפן’ לפני שתיית הכוס השנייה והרביעית.

לדעת הרבה ראשונים צריך לברך ‘הגפן’ לפני שתיית כל אחת מארבע הכוסות, ואף שאין מסיחים את הדעת בין שתיית כוס אחת לחברתה, הואיל וכל אחת מהן מצווה בפני עצמה, נקבעה לכל אחת ברכה. וכן דעת רב נטרונאי גאון ורב עמרם גאון והרי”ף והרמב”ם, וכך פסקו הרמ”א ומהרי”ץ (מגדולי רבני תימן), שעל פיהם נוהגים יוצאי אשכנז ותימן הנוהגים על פי הרמב”ם.

אבל דעת הרא”ש, שיש לברך ‘הגפן’ על הכוס הראשונה והשלישית בלבד. שהואיל ואין היסח דעת בין שתיית הכוס הראשונה לשנייה, ברכת הראשונה פוטרת את השנייה. ועל הכוס השלישית מברכים, מפני שהיא כוס של ברכת המזון. וכמו בכל סעודה, מברכים על הכוס ששותים אחר ברכת המזון, למרות שכבר בירכו על היין בסעודה, מפני שברכת המזון מהווה ברכה אחרונה ליין ששתו בסעודה, ולכן צריך לברך שוב ‘הגפן’ על הכוס של ברכת המזון. והברכה על הכוס השלישית פוטרת גם את הכוס הרביעית. וכן דעת רבנו יונה והרשב”א, וכן פסק בעל ה’שולחן ערוך’, וכן נוהגים יוצאי ספרד.

גם לגבי ברכה אחרונה על היין יש דעות בראשונים, אולם למעשה מוסכם שאין לברך אחר שתיית כל כוס וכוס ברכה אחרונה, אלא ברכת המזון עולה על היין ששתו בשתי הכוסות הראשונות, ולאחר שתיית הכוס הרביעית מברכים מעין שלוש – “על הגפן ועל פרי הגפן”, וברכה זו עולה על מה ששתו בכוס השלישית והרביעית.

הלכה כ״ב – מצוות אכילת מצה

מצווה מהתורה לאכול בליל ט”ו בניסן מצה, שנאמר (שמות יב, יח): “בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצֹּת”. מצה זו צריכה להיות שמורה, שנאמר (שמות יב, יז): “וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת”, ויש מהדרים לקיים את המצווה במצה שנעשתה ביד לשם המצווה (לעיל יב, ד). האוכל מצה גזולה לא יצא ידי חובה (שו”ע תנד, ד). ולכן טוב לשלם עבור המצות לפני הפסח, או לפחות להסכים במפורש עם המוכר שהוא מקנה לו את המצות למרות שעדיין לא שילם עבורן, שאם המוכר לא הסכים לתת לו בהקפה, אינו יכול לצאת בהן ידי חובה (מ”ב תנד, טו). וכיוון שאכל כ’זית’ מצה שמורה קיים את המצווה מהתורה, שכל שיעורי אכילה שבתורה שיעורם בכ’זית’.

מדברי חכמים מוסיפים ואוכלים עוד כשיעור שלושה ‘זיתים’ מצה. באכילה הראשונה שאחר ברכות ‘המוציא’ ו’על אכילת מצה’ אוכלים לכתחילה כשיעור שני ‘זיתים’, כ’זית’ אחד מהמצה העליונה לברכת ‘המוציא’, וכ’זית’ אחד מהמצה האמצעית החצויה לברכת ‘אכילת מצה’. אח”כ אוכלים עוד כ’זית’ ב’כורך’ עם המרור, ובסוף הסעודה אוכלים כ’זית’ נוסף ל’אפיקומן’ (ויש אומרים שטוב לאכול ל’אפיקומן’ כשיעור שני זיתים).

לפני שנבאר בפירוט מהו שיעור כ’זית’, נבאר את ההלכה למעשה: מוסכם ששיעור כ’זית’ הוא קרוב לשליש מצת מכונה, וכגודל זה במצת יד. אם כן מיד לאחר ברכות ‘המוציא’ ו’על אכילת מצה’ אוכלים כשני שליש מצת מכונה. ולאכילת ‘כורך’ אוכלים כשליש מצת מכונה, וכן לאכילת ה’אפיקומן’ אוכלים כשליש מצת מכונה.

אוכלים את כ’זית’ המצה ברציפות, ואם הפסיק באכילתו עד שאכילת הכ’זית’ ארכה יותר מזמן ‘אכילת פרס’ לא יצא. בהמשך נבאר מהו בדיוק זמן ‘אכילת פרס’, ועתה נציין שכל מי שיאכל את המצה ברציפות, בוודאי קיים את המצווה, ואין צורך להסתכל לשם כך בשעון. כי רק אם שהה כמה דקות באמצע אכילתו יתכן שמשך אכילתו יארך יותר משיעור ‘אכילת פרס’.

הלכה כ״ג – חשבון שיעור כ’זית’ לקיום המצווה מהתורה

בעקבות הגלויות נתעורר ספק מהו שיעור כ’זית’, לדעת הרמב”ם הוא מעט פחות מנפח שליש ביצה, ולדעת בעלי התוספות הוא כשיעור נפח מחצית הביצה. למעשה, מחמת הספק נוהגים להחמיר כשיטת התוספות ששיעור כ’זית’ הוא כנפח מחצית הביצה. וחישבו נפח מחצית הביצה ויצא שהוא כשליש מצת מכונה, וכגודל זה גם במצות יד קשות, שעוביין דומה לעובי מצת מכונה.

וכן מוסכם על כל חכמי הספרדים ורוב חכמי אשכנז. אולם אחד מגדולי האחרונים באשכנז, בעל ה’נודע-ביהודה’, מתוך חשבונות שחישב, הסיק שהביצים שלנו התקטנו מאוד וכיום נפחם כמחצית מנפח הביצים שהיו בזמן חז”ל, וממילא שיעור כ’זית’ אינו מחצית ביצה שלנו אלא כשיעור ביצה שלמה שלנו. והסכים לחשבונו בעל ‘חזון-איש’. יוצא אם כן שלשיעור ‘חזון-איש’, כדי לקיים את המצווה מהתורה צריך לאכול מצה בשיעור נפח ביצה. ואף שבדרך כלל נוהגים לפסוק כשיעור המקובל ולא להתחשב בשיעור ‘חזון-איש’, לגבי מצוות אכילת מצה, שהיא מצווה מהתורה, ראוי לכתחילה לצאת ידי כל השיטות ולאכול בתחילה כ’זית’ מצה לפי שיעור ‘חזון-איש’, וזה יוצא כשיעור שני שליש מצה.

אלא שאין בזה כל כך חומרה, הואיל וממילא מנהגנו לאכול מיד בתחילה שיעור שני ‘זיתים’, אחד בשביל ברכת ‘המוציא’ ואחד בשביל ברכת ‘אכילת-מצה’ (שו”ע תעה, א), יוצא אם כן שבאותה אכילה של שני ‘זיתים’ יש שיעור כ’זית’ לשיעור הגדול של ‘חזון-איש’, וקיימנו את המצווה מהתורה לכל הדעות.

מי שקשה לו לאכול שני שליש מצת מכונה, יכול לאכול שליש מצה, שכן לפי השיעור המקובל יש בשליש מצה שיעור כ’זית’, ואף יברך לפני אכילתו “על אכילת מצה”. שכל כך חזק ומבוסס המנהג כשיעור המקובל – עד שאין זה נחשב ספק הגורם לביטול הברכה.

הלכה כ״ד – מנהג יוצאי ספרד בשיעור כ’זית’

מנהג יוצאי ספרד שלא לחשוש כלל לשיטת ה’נודע ביהודה’ ו’החזון איש’, מפני שמסורת השיעורים עברה באופן מסודר מדור לדור, ואף במצוות מהתורה אין חוששים לשיטת ה’חזון איש’. לפי זה שיעור נפח כ’זית’ לכל היותר כשליש מצת מכונה (לפי החישוב שכ’זית’ הוא כמחצית ביצה, כתוס’).

אלא שכל זה נכון אם הולכים אחר הנפח, אבל למעשה מנהג רבים מיוצאי ספרד למדוד את השיעורים לפי משקל, מפני שקשה לחשב את נפחו של כל מאכל ומאכל כדי לדעת אם צריך לברך אחריו ברכה אחרונה, שיש מאכלים ארוכים וצרים, ויש עגולים, ויש מרובעים, ויש מאכלים שיש בתוכם חללים שאינם נחשבים לשיעור נפח, וכדי לחשב את השיעורים בקלות נהגו למדוד את השיעורים על פי משקל מים, ויצא שמשקל כ’זית’ (היינו כמחצית ביצה) כ-29 גרם, ולפי חשבון מעודכן משקלו כ-25 גרם. כדי לאכול מצה במשקל זה צריכים לאכול קרוב למצת מכונה שלמה. כלומר אם מחשבים שיעור כ’זית’ מצה לפי משקל, יוצא שיעורו קרוב לפי שלושה משיעורו לפי נפח.

לפי זה, בליל הסדר צריכים לאכול ארבע מצות מכונה, שתיים אחרי הברכות, ואחת ל’כורך’, ועוד אחת ל’אפיקומן’. וכן נוהגים רבים מהספרדים (ויש מחמירים לאכול ל’אפיקומן’ שתי מצות).

אולם מעיקר הדין ברור שכל השיעורים עוסקים בנפח ולא במשקל, וכן הורו למעשה כמה מגדולי פוסקי הרבנים הספרדים זכרם לברכה, הרב בן ציון אבא שאול, והרב שלום משאש. וכיוון שחומרת המצה לפי משקל מעוררת בצדק קושי רב ותמיהה גדולה בקרב רבים מהמסובים, אפשר להורות לכל ישראל, בני כל העדות, ששיעור כ’זית’ הוא כשליש מצת מכונה.

הלכה כ״ה – שיעור אכילת פרס

אחר שלמדנו, שכמו בכל שיעורי האכילה שבתורה, כדי לקיים את מצוות אכילת המצה צריכים לאכול כשיעור כ’זית’, צריך להוסיף שהאכילה נחשבת לאכילה אחת בתנאי שנעשתה תוך פרק זמן של ‘אכילת פרס’. אבל האוכל כשיעור חצי ‘זית’ ולאחר עשר דקות עוד חצי ‘זית’, נחשב כאילו אכל חצי ‘זית’ בלבד, ולא קיים את המצווה (שו”ע תעה, ו).

‘פרס’ הוא חצי בלשון ארמית, והכוונה לחצי ככר. בעבר היו רגילים לאפות ככר לחם שהספיק לאדם אחד ליום, וכיוון שהיו רגילים לאכול בכל יום שתי ארוחות, נמצא שיעור הלחם שהיו אוכלים בארוחה אחת הוא פרס, היינו חצי ככר.

בעקבות הגלויות נחלקו הפוסקים בשיעור ‘פרס’: לדעת הרמב”ם כנפח שלוש ביצים, ולדעת רש”י ארבע ביצים. כמה מגדולי האחרונים ניסו לשער כמה דקות אורכת אכילת שיעור פרס, ונאמרו בזה דעות רבות: יש אומרים תשע דקות (חתם סופר), ויש אומרים שבע דקות וחצי (ערוך לנר), יש אומרים שבע דקות, ויש אומרים שש דקות, ויש אומרים חמש דקות, ויש אומרים ארבע דקות (ר’ חיים נאה וכה”ח).

אלא שכל זה בדיעבד, כי לכתחילה צריך לאכול את המצה ברציפות, וכל שאכל את המצה ברציפות בוודאי יצא ידי חובתו. ואין צורך להסתכל על השעון בעת אכילת המצה, כי כל אדם רגיל שאכל את המצה בנחת בלא להפסיק בדברים אחרים ודאי הספיק לאכול שיעור כ’זית’ בתוך שיעור אכילת פרס. ואפילו מי שרגיל לאכול לאט, ברור שאם לא הפסיק בדברים אחרים, אכל כ’זית’ בתוך שיעור אכילת פרס. שהרי שיעור אכילת פרס גדול בערך פי שמונה או פי תשעה משיעור כ’זית’, ולא יתכן שמי שאכל כ’זית’ ברציפות לא הספיק לאוכלו בתוך זמן שאפשר לאכול שיעור שכפול ממנו פי שמונה או תשעה.

הלכה כ״ו – סדר אכילת המצה

נוטלים ידיים בברכה, ועורך הסדר מגביה את שלוש המצות שלפניו, וכיוון שהעליונה והתחתונה שלמות, יש לו לחם משנה, ומברך “המוציא לחם מן הארץ”. לאחר סיום הברכה ישמיט את המצה התחתונה מידו, כדי שיישארו בידיו המצה העליונה השלמה והאמצעית החצויה, שמבטאת את ה’לחם-עוני’, ומברך “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מצה”. ולוקח מהעליונה השלמה כ’זית’, ומהאמצעית כ’זית’, ואוכלם ביחד.

כשיש שם הרבה מוזמנים, טוב לצרף למצה התחתונה עוד מצות, כדי שיוכל לחלק מהן לכל המסובים. ואחר שגמר לחלק מהמצה האמצעית החצויה, שוב אין צורך לתת לשאר המסובים כשיעור שני ‘זיתים’, אלא כשיעור ‘זית’ אחד בלבד. שרק כאשר הוא מחלק מהמצה האמצעית צריך לתת כ’זית’ מהמצה החצויה וכ’זית’ מהשלמה, אבל כשגמר את המצה החצויה, יתן לכל אחד כ’זית’ אחד בלבד. אלא שכבר למדנו, שכדי לצאת ידי הדעה הסוברת שהתקטנו השיעורים טוב שייתן לכל אחד מצה בגודל של שני שליש מצת מכונה, ואין הבדל אם יתן אותו ממצה אחת או מצירוף של שתי מצות.

טוב שעורך הסדר יטעם תחילה מעט מהמצה, כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה, ואח”כ יחלק את המצות לכולם, וכשיגמור לחלק, יסב ויאכל שיעור שני ‘זיתים’ לשם מצווה.

למנהג יוצאי ספרד, כמו בכל השנה, העורך טובל את המצה במלח לפני שיחלק למסובים. ולמנהג יוצאי אשכנז אין טובלים את המצה במלח, שכך המצה נראית יותר לחם עוני (שו”ע תעה, א).

יש שנהגו לתת לפני כל אחד מהמסובים שלוש מצות, וכך כל אחד יוכל לקחת לעצמו כ’זית’ מהשלמה וכ’זית’ מהחצויה, והעורך והמסובים לא יצטרכו להמתין בין הברכה לאכילה עד שיתנו להם את המצה. ורבים נוהגים שעורך הסדר מחלק לכולם, שיש הידור בכך שכולם אוכלים ביחד מברכתו של העורך. ויש נוהגים שאם יש שם כמה בעלי משפחות, שמניחים לפני כל בעל משפחה שלוש מצות, והוא מחלק את המצה לבני משפחתו. ואף שכל המנהגים טובים, עדיף שכל בעל משפחה יחלק את המצות לבני משפחתו.

יאכלו בהסבה, ויכוונו לקיים מצוות התורה, ויזכרו שהמצה זכר למצות שאכלו אבותינו כשיצאו ממצרים לחירות.

הלכה כ״ז – מצוות אכילת מרור

מן התורה מצוות אכילת מרור בליל ט”ו בניסן תלויה באכילת קרבן הפסח, שנאמר (במדבר ט, יא): “עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ”. וכיוון שאין אנו יכולים להקריב בזמן הזה קרבן פסח, מצוות אכילת מרור כיום מדברי חכמים (פסחים קכ, א). טובלים את המרור בחרוסת, כדי לבטל את הארס שבו, שהמרור רומז לשעבוד המר. ולדעת רבים אין הכוונה לטבול את המרור בעומק החרוסת, אלא רק לנגוע מעט בחרוסת. ואם נדבק במרור מעט חרוסת, מנערים אותה מהמרור, שאין לאכול מרור עם חרוסת מתוקה (שו”ע תעה, א; מ”ב יג; כה”ח כג). מברכים: “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על אכילת מרור”, ואוכלים כ’זית’ מרור.

אמרו חכמים שחמישה מיני מרור הם: חזרת (חסה), תמכא, חרחבינא, עולשין ומרור. כיום אנו מכירים שני מינים מהם: החזרת היא החסה, ותמכא נקראת כיום חריין או חזרת. אמרו חכמים שהמין המהודר ביותר למרור הוא החסה, ואף שמו רומז לכך שה’ יתברך חס עלינו. עוד אמרו, ששעבוד מצרים נמשל למרור, מה מרור תחילתו רך וסופו קשה, שבתחילה קלח החסה רך ובסוף נעשה קשה, כך השעבוד התחיל ברכות ולאט לאט הפך להיות קשה ומר יותר (פסחים לט, א).

היו שפקפקו שמא אין יוצאים ידי חובת מרור בחסה שלנו, מפני שאין בטעמה מרירות. ויש אומרים שאפשר לצאת בחסה רק לאחר שנעשתה מרה במקצת. אולם למעשה יוצאים בחסה גם כשאין בה מרירות, שכך היה השעבוד, בתחילה שעבדו בשפה רכה ושילמו שכר על העבודה, ובהדרגה החמירו את השעבוד עד שהיה מר כלענה. וכן אמרו בירושלמי (פ”ב ה”ה) שהחסה מתוקה בתחילה ואח”כ נעשית מרה. וכך המנהג בכל ישראל להדר ליטול חסה למרור, שאין צריך שהמרור יהיה מר בעת אכילתו אלא שיהיה ממין שלבסוף נעשה מר. ויש מערבים עם החסה מעט חריין כדי להרגיש מעט מרירות באכילתו.

כיוון שמצויים בחסה תולעים, יש לנקותה היטב ולבודקה בערב פסח. כיום נמצאו שיטות לגידול חסה בלא תולעים, וטוב לקנות חסה כזו, כדי לצאת מחשש איסור אכילת תולעים (פנה”ל כשרות כד, ט-י).

יש לאכול מן המרור שיעור נפח כ’זית’, שהוא כנפח מחצית הביצה, ואפשר לשערו בעיניים. וכפי שלמדנו יש שנוהגים למדוד שיעור כ’זית’ במשקל, ועולה לכעשרים וחמישה גרם, ובחסה אין כל כך פער בין חשבון המשקל לחשבון הנפח.

הלכה כ״ח – כורך

אחר אכילת המרור, כורכים כ’זית’ מרור בתוך כ’זית’ מצה, טובלים אותו בחרוסת, ויש שגם בזה מנערים מהמרור את כל החרוסת שדבקה בו (מ”ב תעה, יט), ויש שאין מסירים את החרוסת מהמרור של הכורך (כה”ח תעה, לב). אומרים: “זכר למקדש כהלל…” ואוכלים אותו בהסבה (שו”ע תעה, א). וכבר למדנו ששיעור כ’זית’ הוא כשליש מצת מכונה.

בזמן שבית המקדש היה קיים, לדעת הלל הזקן המצווה לאכול את המצה עם המרור, שנאמר (במדבר ט, יא): “עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ”. ולחכמים היו אוכלים את המצות לחוד ואת המרור לחוד. וכיוון שלא הוכרעה הלכה נוהגים כחכמים וכהלל.

אמנם כיום גם הלל מודה שאי אפשר לצאת ידי חובה באכילת המצה עם המרור. מפני שכיום כשאין לנו קרבן פסח, מצוות אכילת מצה מהתורה, ואילו אכילת המרור מדברי חכמים, ואם יאכלם ביחד, אכילת המרור שהיא מדברי חכמים תפגע באכילת המצה שהיא מהתורה. ולכן צריך לאכול תחילה כ’זית’ מצה. ואחר כך אוכלים כ’זית’ מרור, ואין לאוכלו עם המצה, מפני שכבר יצאנו ידי חובת מצה, ואם נאכל את המרור עם מצה, יבוא טעם המצה שכבר אינו מצווה ויבטל את טעם המרור שהוא מצווה מדברי חכמים. ואחר שקיימנו את מצוות אכילת המצה והמרור, כורכים את המצה והמרור, כדי לאוכלם זכר למנהגו של הלל (פסחים קטו, א; תוס’ ‘אלא’; מ”ב תעה, טז). ויש אומרים, שאמנם ברור שלדעת הלל צריך כיום לאכול את המצה לחוד, אולם כדי לקיים את מצוות אכילת המרור מדברי חכמים, צריכים לאוכלו עם המצה. ואם כן באכילת ה’כורך’ מקיימים את מצוות אכילת מרור (פר”ח).

בכל אופן, לכל הסברות נכון להיזהר שלא להפסיק בדיבור בין ברכת המצה והמרור עד לסיום אכילת ה’כורך’, ורק בדברים הקשורים לקיום המצווה מותר לדבר.

הלכה כ״ט – המתקשים לאכול שיעורי המצות

כפי שלמדנו, שיעור כ’זית’ הוא כשליש מצת מכונה, ובליל הסדר צריכים לאכול ארבעה או חמישה ‘זיתים’. אחר ברכת ‘המוציא’ וברכת ‘על אכילת מצה’ לכתחילה אוכלים שיעור שני ‘זיתים’, האחד לברכת ‘המוציא’ והשני לברכת ‘אכילת מצה’, וגם כדי לצאת ידי השיעור המחמיר (‘חזון-איש’) הסובר שכ’זית’ הוא כפול מהשיעור המקובל. ול’כורך’ אוכלים עוד כ’זית’, ול’אפיקומן’ צריך לאכול עוד כ’זית’, ויש מהדרים לאכול שני ‘זיתים’, אחד זכר לקרבן הפסח ואחד זכר למצה שהיתה נאכלת עימו. נמצא שיש לאכול בפסח ארבעה ‘זיתים’ (מצה ושליש), ויש מהדרים לאכול חמישה ‘זיתים’ (כמצה ושני שליש).

המתקשה לאכול את כל השיעורים הללו, באכילת מצת מצווה שאוכלים בתחילה ישתדל לאכול שני שליש מצה, כדי לקיים את המצווה לפי שיטות כל הפוסקים, אבל אח”כ יכול להסתפק בחמישית מצה לאכילת ה’כורך’, וחמישית מצה לאכילת ה’אפיקומן’. ואם גם זה קשה לו, יוכל להקל לאכול לשם מצוות מצה כשיעור שליש מצה, שהוא כ’זית’ על פי השיעור המקובל, ויברך עליו. נמצא שבכל ליל הסדר יאכל שליש מצה ועוד שתי חמישיות.

מי שקשה לו ללעוס את המצה, כגון שנשרו שיניו, יכול לפורר את המצה ולאוכלה פירורים (באו”ה תסא, ד). ואם גם באופן זה לא יוכל לאכול, אפשר להשרותה במים ולאוכלה. אבל אם בישלו את המצה, או ששרו אותה זמן רב עד שנימוחה, כיוון שנתבטל ממנה טעם המצה – אין יוצאים בה ידי מצווה (שו”ע תסא, ד; מ”ב יט-כ).

הלכה ל׳ – איזה חולה פטור מאכילת מצה ומרור

אדם שאינו יכול לאכול שיעור כ’זית’ (שליש מצה) בשום דרך, ישתדל לאכול מצה בשיעור ‘זית’ של ימינו, שיש סוברים שזהו שיעור ‘זית’. אבל לא יברך עליו “על אכילת מצה”, משום שלדעת הרבה פוסקים אינו יוצא בזה ידי מצוות אכילת מצה, אלא יצא בברכת עורך הסדר. ואם גם כשיעור ‘זית’ של ימינו אינו יכול לאכול, טוב שבכל זאת יאכל מעט מצה כפי יכולתו.

נחלקו הפוסקים לגבי מי שיודע שאכילת המצה תגרום לו שיחלה וייפול למשכב, או שתגביר את חוליו, אבל אין באכילתה סכנת נפשות. לדעת ר’ שלמה מווילנא (בניין שלמה מז), הוא פטור מאכילת מצה בפסח. ולדעת מהר”ם שיק (או”ח רס), רק כאשר יש סכנת נפשות החולה פטור ממצוות אכילת מצה. והמנהג להורות כדעה המקילה. (לעניין מרור ויין לארבע כוסות, שמצוותם מדברי חכמים, מוסכם שמי שייפול למשכב בעקבות אכילתם פטור מהם, כפי שהתבאר בהלכה ז).

לפי זה, רוב חולי צליאק חייבים לאכול כ’זית’ מצה בליל הסדר, מפני שאכילת כ’זית’ מצה לא תגרום להם לחלות, ואף אם יגרם להם עקב כך סבל מסוים, אין זה נחשב כמחלה. אבל חולי צליאק קשים, היודעים שאכילת המצה עלולה לגרום להם לתגובות קשות – פטורים ממצוות אכילת מצה. כיום יש מצות משיבולת שועל, שטובים יותר לחולי צליאק.

הלכה ל״א – זמן אכילת המצה המרור והאפיקומן

זמן אכילת המצה והמרור הוא עד חצות הלילה. ואף את ה’אפיקומן’ צריך לכתחילה לאכול לפני חצות הלילה. מי שלא הספיק לאכול את המצה והמרור לפני חצות, יאכלם לאחר חצות בלא ברכה.

היסוד לכך נעוץ במחלוקת תנאים, שלדעת רבי אלעזר בן עזריה, זמן אכילת הפסח הוא עד חצות הלילה בלבד, שאז הוכו מצרים בבכוריהם והחלו להיחפז לשלוח את ישראל ממצרים. ולדעת רבי עקיבא, זמן אכילת הפסח כל הלילה עד עמוד השחר, שאז נחפזו ישראל לצאת ממצרים (פסחים קכ, ב).

מבחינה רוחנית צריך לבאר שעל ידי הקרבת קרבן הפסח ואכילתו התגלתה סגולת ישראל, ולכן הוא היה ההכנה לגאולה. לפיכך בכל שנה אוכלים את בשר קרבן הפסח עד זמן תחילת הגאולה. השאלה על איזה שלב בגאולה מדובר. לדעת רבי אלעזר בן עזריה הגאולה התחילה בחצות, כשהוכו בכורי מצרים, שאז נשבר כוחם של מצרים ולא יכלו יותר לשעבדנו, ולכן זמן אכילת הפסח עד חצות. אולם לרבי עקיבא הגאולה השלמה היתה רק בבוקר כשיצאנו לחירות, לפיכך כל הלילה הוא הכנה לגאולה, וממילא אפשר לאכול את בשר קרבן הפסח כל הלילה.

נחזור להלכה, זמן אכילת הפסח קובע גם את זמן אכילת מצה ומרור, מפני שאת המצה והמרור היו אוכלים עם הפסח, שנאמר (במדבר ט, יא): “עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ”, וממילא זמן אכילת המצה כזמן אכילת הפסח. ואף את ה’אפיקומן’ שהוא זכר לקרבן הפסח צריך לאכול בזמן הכשר לאכילת הפסח.

ונחלקו גדולי הראשונים כמי ההלכה. לדעת הרמב”ם ובעל העיטור, הלכה כרבי עקיבא, שכך הוא הכלל, שהלכה כרבי עקיבא כאשר הוא חולק על אחד מחבריו. ממילא זמן אכילת הפסח כל הלילה, ואם כן אפשר לאכול את המצות והמרור וה’אפיקומן’ כל הלילה. מנגד, לדעת רבנו חננאל והרא”ש, הלכה כרבי אלעזר בן עזריה, מפני שבכמה משניות נאמר שזמן אכילת הפסח הוא עד חצות. וכיוון שלא נזכרה באותן המשניות דעה חולקת, אפשר ללמוד שבסוגיה זו הכריע רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, שהלכה כרבי אלעזר בן עזריה, שזמן אכילת הפסח, המצות והמרור הוא עד חצות.

כיוון שהדבר שנוי במחלוקת, צריך לאכול את הכ’זית’ מצה לפני חצות, מפני שלסוברים שזמן אכילת הפסח עד חצות, האוכל את המצה לאחר חצות הפסיד את מצוות התורה לאכול מצה. וכן את המרור צריך לאכול לפני חצות, ואף שמצוות אכילתו לאחר החורבן מדברי חכמים בלבד, ולכאורה היה אפשר לנהוג כדעה המקילה, מכל מקום כיוון שמברכים עליו “על אכילת מרור”, צריך לאוכלו בזמן הכשר לכל השיטות. ומי שהיה אנוס ולא הספיק לאכול את המצה והמרור עד חצות, יאכל אותם אחר חצות, כדי שלפחות יקיים את המצווה לפי הסוברים כרבי עקיבא. אבל לא יברך עליהם, “על אכילת מצה” ו”על אכילת מרור”, כדי שלא יכנס לספק של ברכה לבטלה, מפני שלדעת הסוברים כרבי אלעזר בן עזריה, כבר הפסיד את המצווה, וממילא אסור לו לברך (מ”ב תעז, ו; כה”ח י).

וכן לגבי ה’אפיקומן’ שאוכלים בסוף הסעודה, לכתחילה צריך להיזהר לאוכלו קודם חצות, כדי לקיים את המצווה לפי כל הפוסקים (שו”ע תעז, א). וכן לגבי ההלל, לכתחילה צריך לסיימו קודם חצות, מפני שהוא שייך להגדה שצריכה להיאמר בשעה הכשרה לאכילת מצה (רמ”א שם).

היו תלמידי חכמים שנהגו לכתחילה לאכול את ה’אפיקומן’ לאחר חצות, שהואיל ועצם אכילת ה’אפיקומן’ מדברי חכמים, אפשר לסמוך על השיטה המקילה הסוברת שאפשר לאוכלו אחר חצות. אבל לגבי אכילת הכ’זית’ מצה שמצוותה מהתורה, והמרור שמברכים עליו, אין להקל, וחובה לאוכלם לפני חצות.

הלכה ל״ב – מנהגי הסעודה – צלי, ביצים

בתקופת המשנה היו מקומות שנהגו שלא לאכול בשר צלי בליל פסח, מפני שקרבן הפסח היה נאכל צלי, והיה זה נראה כאילו אוכלים מבשר הפסח מחוץ לחומות ירושלים. והיו מקומות שנהגו לאכול צלי בליל פסח, ורק נזהרו שלא לצלות שה שלם, מפני שזה אכן היה נראה ממש כמי שעושים את הפסח שלא בבית המקדש. ואמרו חכמים שיש תוקף למנהג המקומות, ובמקום שנהגו שלא לאכול צלי – לא יאכלו, ובמקום שנהגו לאכול – יאכלו (פסחים נג, א). למעשה, עולי תימן נוהגים לאכול צלי בליל פסח, אבל כל עולי אשכנז ורוב עולי ספרד נהגו שלא לאכול צלי בליל פסח (בא”ח צו ל; חזון עובדיה עמ’ קעה). ונבאר את פרטי האיסור:

איסור צלי חל על כל סוגי הבשר, אפילו על בשר עגל או עוף שאינם כשרים לקרבן פסח, אבל דברים שאינם טעונים שחיטה, כדוגמת דגים וביצים, מותר לצלות (שו”ע או”ח תעו, ב). וכן אסור לצלות את הבשר בתוך קדרה, ואף שבשר קרבן הפסח היה נצלה על האש ולא בקדרה, כיוון שצלי קדרה נראה כצלי אש, גם צלי קדרה אסור. וכן אם בישלו את הבשר ואח”כ צלוהו, כיוון שהוא נראה צלוי – אין לאוכלו. בשר שנצלה בתחילה, מותר לבשלו ולאוכלו בליל פסח, מפני שהוא נראה מבושל (מ”ב תעו, א; כה”ח ד’).

יש נוהגים לאכול בסעודה ביצים, שהן סימן אבלות להזכיר את החורבן, ועוד שבכל שנה אותו היום שבו חל ראשון של פסח הוא היום שבו נופל ט’ באב (רמ”א תעו, ב). והגר”א באר שהביצים הן זכר לקרבן חגיגה שהיו אוכלים בליל הסדר לפני אכילת הפסח, ולכן נוהגים לאכול בסעודה את הביצה שבקערה שהונחה שם כזכר לקרבן חגיגה (מ”ב תעו, יא; כה”ח כה-כו). ויש שנמנעו מלאכול את הביצה שבקערה, כדי שהקערה תישאר שלמה, ורק למחרת ביום אוכלים אותה (מאמ”ר תעג, א). אבל המנהג הרווח, לאכול בסעודת ליל הסדר את הביצה שבקערה.

ככלל, כמו בכל חג יש להכין לליל הסדר סעודה מכובדת, בכלים נאים ומאכלים טעימים ומשמחים. ומותר לשתות בסעודה יין, ואין זה נחשב כמי שמוסיף על הכוסות, אלא שיש להיזהר שלא לאכול ולשתות יותר מדי, כדי שיהיה כוח לאכול בסוף הסעודה את האפיקומן לשובע (כמבואר בהלכה הבאה), וכדי להמשיך באמירת ההלל והפיוטים ולהוסיף לספר ביציאת מצרים.

הלכה ל״ג – צפון – אפיקומן

בסיום הסעודה אוכלים שיעור כ’זית’ (כשליש מצת מכונה) מן המצה החצויה ששמרו מתחילת הסדר, והיא נקראת ‘אפיקומן’. ואין אוכלים אחר ה’אפיקומן’ דבר עד השינה, כדי שטעם המצה ישאר בפה (שו”ע תעז, א; תעח, א). כשאין במצה החצויה ששמרו ל’אפיקומן’ שיעור כ’זית’ לכל אחד מהמסובים, יתן העורך לכל אחד מהמסובים מעט מהמצה ששמר ל’אפיקומן’ ויוסיף להם עוד מצה שמורה לשיעור כ’זית’. ואם אין במצה ששמר כדי לתת מעט לכל המסובים, יכול לתת להם מצה שמורה ויאכלוה ל’אפיקומן’. וכן כשה’אפיקומן’ אבד, אפשר לקחת מצה שמורה אחרת ל’אפיקומן’ (רמ”א תעז, ב).

מותר לשתות מים לאחר אכילת ה’אפיקומן’, מפני שאיסור האכילה אחר ה’אפיקומן’ הוא כדי שטעם ה’אפיקומן’ יישאר בפה, וכיוון שאין למים טעם, מותר לשתות מהם לאחר אכילת ה’אפיקומן’ (שו”ע תעח, א; מ”ב ב).

משמעותו המקורית של השם ‘אפיקומן’ הוא מיני מתיקה או פרפראות שהיו רגילים לאכול בסיום הסעודה. ובליל ט”ו בניסן צריך לאכול בסיום הסעודה מבשר קרבן הפסח, כפי שאמרו חכמים במשנה (פסחים קיט, ב): “אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן”, שאין להגיש אחר אכילת קרבן הפסח מיני מתיקה ופרפראות, כדי שטעם הפסח ישאר בפה.

כיום שאין אנו יכולים להקריב את הפסח, תיקנו חכמים כזכר לקרבן הפסח לאכול מצה בסיום הסדר, ואין לאכול אחריה דבר, כדי שטעמה ישאר בפה. וכיוון שסעודת ליל הסדר נחתמת באכילת המצה, הרי שהמצה היא ה’אפיקומן’ – היינו המאכל שאוכלים בסיום הסעודה. ולכן אנו קוראים לחלק המצה שאנו שומרים לסיום הסעודה ‘אפיקומן’.

כיוון שאכילת ה’אפיקומן’ היא זכר לקרבן הפסח, כשם שאכלו את קרבן הפסח על השובע כך צריך לאכול את ה’אפיקומן’ (שו”ע תעז, א). על השובע פירושו שכבר יהיה שבע אך עדיין ירצה לאכול עוד. אבל אם שבע עד שאין לו רצון לאכול עוד, אינו מקיים את המצווה מן המובחר, הואיל ומצד עצמו היה מעדיף שלא לאכול יותר. ומי ששבע כל כך עד שנפשו קצה באכילה, והוא נאלץ להכריח את עצמו לאכול את ה’אפיקומן’, הרי הוא אוכל אכילה גסה שאינה נחשבת אכילה, ואינו מקיים באכילה כזו את מצוות אכילת ‘אפיקומן’ (מ”ב תעו, ו; כה”ח טז).

צריך לאכול את ה’אפיקומן’ במקום אחד, שהואיל והוא זכר לפסח, צריך לאוכלו כמו שאכלו את הפסח במקום אחד, שנאמר (שמות יב, מו): “בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל” (רמ”א תעח, א, מ”ב ד).

הלכה ל״ד – שני טעמים לאכילת האפיקומן – שני זיתים.

כפי שלמדנו, לדעת רבים אכילת ה’אפיקומן’ היא זכר לקרבן פסח שהיה נאכל בסוף הסעודה (רז”ה, רמב”ן, או”ז, רא”ש ועוד). אולם לדעת כמה מגדולי הראשונים (רש”י, רשב”ם) באכילת ה’אפיקומן’ מקיימים את עיקר מצוות אכילת מצה שצריכה להיות בסיום הסעודה, שכן צריך לאכול את המצות עם קרבן הפסח, וכיוון שאת הפסח צריך לאכול על השובע, כך גם את המצה. ואף שמברכים על המצה בתחילת הסעודה, לדעתם עיקר הכוונה לצאת ידי מצוות מצה צריכה להיות בסיום הסעודה בעת אכילת ה’אפיקומן’.

לכתחילה טוב לכוון בעת אכילת ה’אפיקומן’ לשני הטעמים: זכר לקרבן פסח, ולשם אכילת המצה. ולשני הטעמים יש לאכול את ה’אפיקומן’ בהסבה, אלא שאם שכח להסב, לטעם שהוא זכר לקרבן פסח אין צורך לחזור ולאוכלו בהסבה, אבל לדעה שאוכלים את ה’אפיקומן’ לשם מצת מצווה – ההסבה מעכבת. ולכן לכתחילה יש לחזור ולאכול את ה’אפיקומן’ בהסבה. אבל מי שכבר שבע וקשה לו לאכול עוד כ’זית’ מצה, אינו צריך לחזור ולאכול את ה’אפיקומן’ בהסבה, מפני שהוא יכול לסמוך על הטעם העיקרי שה’אפיקומן’ זכר לקרבן פסח. ועוד, שגם לדעת הרשב”ם, כיוון שהתכוון לצאת ידי חובת אכילת מצה בתחילת הסעודה, אף שזה לא הזמן הראוי לכוון לפי דעתו, מכל מקום כבר יצא ידי חובתו, ולכן ההסבה ב’אפיקומן’ אינה מעכבת.

יש נוהגים לאכול שיעור שני ‘זיתים’ מה’אפיקומן’, או מפני שרוצים לבטא בזה את החביבות של המצה, ולכן אוכלים ממנה שיעור חשוב שיש בו כדי לסיים את השביעה (מהרי”ל), או מפני שרוצים לרמז בזה כנגד שני הטעמים, כ’זית’ אחד זכר לקרבן פסח, וכ’זית’ אחד לשם אכילת מצה (ב”ח). אבל אין זה חיוב, ומי שאינו רוצה לאכול שיעור שני ‘זיתים’, יאכל שיעור כ’זית’, ויכוון בו כנגד שני הטעמים.

בפשטות למדנו ששיעור כ’זית’ הוא כשליש מצת מכונה, ושני ‘זיתים’ הם כשני שליש מצת מכונה. אלא שחישוב זה הוא לפי השיטה המחמירה (תוספות), אבל כיוון שאכילת ה’אפיקומן’ היא מצווה מדברי חכמים, ואכילת שני ה’זיתים’ שנויה במחלוקת, אפשר לקיים את מצוות ה’אפיקומן’ באכילת שליש מצה ובשעת הצורך חמישית מצה. וכבר למדנו שכל האוכל את המצה ברציפות, בודאי הספיק לאכול בזמן של אכילת פרס.

הלכה ל״ה – אמירת הלל והלל הגדול וברכת השיר

לאחר ברכת המזון שותים כוס שלישית, ולאחר מכן מוזגים כוס רביעית, כדי לומר עליה את ההלל והלל הגדול.

עוד לפני ההלל אומרים: “שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ…” ויש נוהגים לפתוח את הדלת להראות שהלילה הזה משומר מן המזיקים, ואיננו מפחדים משונאינו, ובזכות אמונה זו יבוא המשיח וישפוך חמתו על הרשעים שונאי ישראל (רמ”א תפ, א). יש נוהגים לעמוד בעת אמירת ‘שפוך חמתך’ (ערוה”ש שם, וכך נהג הראי”ה). לאחר אמירת ‘שפוך חמתך’ סוגרים את הדלת.

לאחר מכן ממשיכים לומר את חציו השני של ההלל (לעיל הלכה כ). בחלק זה ישנם פסוקים שמצווה לומר כזימון, היינו שגדול הבית יאמר את הפסוק תחילה, ושאר המסובים יחזרו אחריו. ואלו הם הפסוקים: “הוֹדוּ לַה’ כִּי טוֹב”, “יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל”, “יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן”, “יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה'”, ו”אָנָּא ה’ הוֹשִׁיעָה נָּא” ו”אָנָּא ה’ הַצְלִיחָה נָּא”. מצווה לכתחילה שיהיו בסדר שלושה מבוגרים כדי לומר כך את הפסוקים הללו (רמ”א תעט, א). אמנם גם יחיד שאומר את ההלל לבדו מקיים את המצווה. ואם יש שם שניים, יאמרו ביחד את הפסוקים (מ”ב תעט, י-יא).

אחר כך אומרים הלל הגדול, שהוא פרק קל”ו בתהלים, ואחריו אומרים ‘נשמת’, וחותמים בברכת השיר. וישנן דעות לגבי נוסח הברכה, יוצאי ספרד מסיימים בברכת ‘יהללוך’ שבסיום ההלל, ויוצאי אשכנז מסיימים בברכת ‘ישתבח’ שבסיום פסוקי דזמרה. לאחר מכן ממשיכים לומר פיוטים שונים שנתחברו בתקופת הראשונים. (עי’ בהלכה ל”א שטוב לסיים את הברכה קודם חצות).

בפשטות, זמן שתיית הכוס הרביעית מיד לאחר ברכת השיר, שהיא החותמת את סדר ההגדה שתיקנו חז”ל בימי המשנה, ואילו הפיוטים שאומרים לאחר מכן אינם אלא מנהג. אמנם יש נוהגים לשתות את הכוס הרביעית אחר כמה פיוטים נוספים, כדי שאף הם יאמרו על הכוס, ואף הם יכללו בסדר ההגדה (עי’ במ”ב תפ, ו). וכל משפחה תמשיך במנהגה.

למנהג יוצאי ספרד אין מברכים לפני כוס רביעית, ולמנהג יוצאי אשכנז מברכים (כמבואר בהלכה כא). לאחר השתייה מברכים ברכה אחרונה ‘על הגפן’.

הלכה ל״ו – כוס חמישית – כוס של אליהו

ספק גדול התעורר לגבי הכוס החמישית. יש אומרים שמצווה מן המובחר לשתות כוס חמישית, וישתה את הכוס הרביעית בסיום ההלל, ואת הכוס החמישית בסיום הלל הגדול והברכה שאחריו. ויש אומרים שרק הרוצה לשתות עוד יין מצאו לו חכמים עצה היאך ישתה עוד כוס. ויש אומרים שאסור לשתות כוס חמישית.

למעשה נוהגים שלא לשתות כוס חמישית, אבל נהגו למזוג כוס חמישית וקוראים לה ‘כוס של אליהו’. ובאר הגאון מווילנא, שהיא נקראת כוס של אליהו מפני שבכל ספק שאיננו יכולים לפטור, אנו אומרים, כשיבוא אליהו הנביא יפשוט את הספק, ולכן אנו מוזגים כוס חמישית לכבודו, וכשיבוא יאמר אם צריך לשתות אותה.

ואפשר לפרש, שארבע כוסות שתיקנו חכמים הן כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו ביציאת מצרים: וְהוֹצֵאתִי, וְהִצַּלְתִּי, וְגָאַלְתִּי, וְלָקַחְתִּי (שמות ו, ו-ז). ושם נזכרה עוד לשון גאולה: “וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ”. וכיוון שאין היא קשורה לעצם היציאה ממצרים, לא חייבו חכמים לשתות כנגדה כוס חמישית, אבל אמרו שיש מצווה לשתות כוס חמישית כדי לרמוז לגאולה השלמה, שתחילתה בביאה לארץ.

ויתכן שהספק נובע מהשאלה האם לאחר חורבן הבית והגלות אנו ראויים לשתיית הכוס החמישית. שאולי רק את הכוסות הרומזות לעצם היציאה של עם ישראל משעבוד מצרים אפשר לחגוג אחר החורבן, שכן גאולת מצרים ניכרת בנו תמיד. וגם בזמן שאומות העולם משעבדות את גופנו, נשמתנו בת חורין, שכן מאז יציאת מצרים נתברר שאנו עם סגולתו, וקיבלנו את התורה, וכל הצרות שעברו עלינו לא שברו את אמונתנו בה’ גואלנו, ולכן שותים ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות של גאולת מצרים. אבל הכוס החמישית אינה כנגד היציאה לחירות בלבד, אלא היא רומזת לגאולה השלמה שתלויה בכניסה לארץ, שבארץ ישראל דבר ה’ מתגלה בכל תחומי החיים, בתורה ובנבואה, וגם בברכת ה’ השורה בבניין האומה והארץ. וזה עניינו של בית המקדש, לחבר שמים וארץ ולגלות את אחדותו יתברך המחיה את הכל. ואכן המספר חמש רומז על הנקודה הפנימית האחדותית שבתוך ארבע רוחות השמיים. והספק נובע מהשאלה, האם היום לאחר שנחרב הבית שייך לשתות את הכוס החמישית הרומזת לגאולה השלמה.

והפתרון, למזוג כוס חמישית ולא לשתותה כאחת מהכוסות עד אשר יתגלה אליהו הנביא, ובעצם התגלותו נדע שהגיע הזמן לשתות את הכוס החמישית על גאולתנו השלמה.

נוהגים למזוג כוס של אליהו אחר שתיית הכוס השלישית, שאז מוזגים לכולם כוס רביעית, ומוסיפים למזוג כוס נוספת לאליהו. ונוהגים לשמור את הכוס של אליהו מכוסה עד הבוקר, ואז מחזירים את היין לבקבוק, וממנו לוקחים יין לקידוש היום.

הלכה ל״ז – האם מותר לשתות קפה או מיץ אחר סיום הסדר?

כבר למדנו שתיקנו חכמים לאכול בסיום הסעודה את ה’אפיקומן’ זכר לקרבן הפסח שהיה נאכל על השובע, וכשם שאסור היה לאכול אחר בשר הפסח דבר אחר, כדי שיישאר טעמו בפה, כן אסרו חכמים לאכול אחר ה’אפיקומן’.

וכן אסור אז לשתות יין, וכמה טעמים לכך: אם עדיין לא סיים את אמירת ההגדה, יש חשש שמא ישתכר מהיין ולא יוכל לסיים את אמירת ההלל כראוי. ועוד, שעל ידי שתיית כוס יין נוספת יראה כמי שמוסיף על הכוסות יותר ממה שתיקנו חכמים.

גם לאחר סיום הסדר אסור לשתות יין, מפני שיש מצווה לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים עד שתחטפנו שינה, ואם ישתה יין או משקה משכר אחר, לא יוכל לעסוק בזה (רבינו יונה ורא”ש). ועוד, שאם יוסיף וישתה עוד כוסות, למרות שכבר נסתיים הסדר, עדיין יש לחשוש שיראה כמי שמוסיף על הכוסות או כמי שמתחיל סדר שתייה חדש (רמב”ן ור”ן).

לדעת כמה פוסקים, גם שתיית קפה או מיץ אסורה לאחר אכילת ה’אפיקומן’, מפני שהם מפיגים את טעם המצה, וכשם שאסור לאכול לאחר ה’אפיקומן’ כן אסור לשתות דבר בעל טעם לאחר ה’אפיקומן’. ואמנם אחר ה’אפיקומן’ שותים עוד שתי כוסות יין, אולם כיוון שהן חלק מהמצווה, אין הן נחשבות כמפיגות את טעם המצווה. לדעה זו רק מים מותר לשתות לאחר סיום הסדר.

לעומתם, דעת הרבה פוסקים שמותר לשתות קפה או מיץ, מפני שרק דברי מאכל נחשבים כמפיגים את טעם מצת ה’אפיקומן’, אבל שתייה אינה כלולה באיסור.

למעשה, הרוצה לשתות אחר סיום הסדר קפה או מיץ רשאי, שכן דעת רוב הפוסקים, ולכתחילה טוב להחמיר שלא לשתות דבר חוץ ממים. ומי שרוצה לשתות קפה כדי שיוכל להמשיך לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, לכתחילה ישתה קפה.

הלכה ל״ח – מצווה לספר וללמוד את ההלכות כל הלילה

יש נוהגים לקרוא אחר ההגדה את מגילת שיר השירים, שהיא רומזת לאהבה שבין הקב”ה וישראל.

ואף שכבר יצאנו ידי חובת הסיפור ביציאת מצרים באמירת ההגדה, מצווה להרבות בכל ליל ט”ו בניסן בסיפור יציאת מצרים ובניסים ובנפלאות שעשה ה’ לאבותינו, עד שתחטפנו שינה. וגם לימוד הלכות פסח בכלל זה (שו”ע תפא, ב, מהר”ל גבורות ה’ פ”ב). אבל עיסוק בפלפולים אינו בכלל המצווה (דרשות חת”ס דף רסה).

עדיף שלא להאריך באמירת ההגדה שלפני הסעודה, כדי שהילדים וכל המסובים ישארו ערניים עד סוף שתיית כוס רביעית. ונראה שעיקר מה שאמרו חכמים שכל המרבה בסיפור יציאת מצרים כל אותו הלילה הרי זה משובח, הכוונה ללימוד שלאחר סיום הסדר.

מי שחושש שאם ישאר ער עד מאוחר בלילה לא יוכל אחר כך להתפלל כראוי תפילת שחרית, ישתדל לפחות להאריך בסיפור יציאת מצרים עד לאחר חצות הלילה (סידור יעב”ץ; כה”ח תפא, יא).

נוהגים בליל פסח לומר לפני השינה קריאת שמע וברכת המפיל, אבל לא את שאר הפסוקים, מפני שבכל הלילות הם נאמרים לסגולה כנגד המזיקים, ולילה זה משומר מן המזיקים ומזומן לגאולה (רמ”א תפא, ב; ועי’ בא”ח צו לח).

יהי רצון שכשם שזכינו ללמוד הלכות ליל הסדר כהלכתו, ככל משפטו וחוקתו, כן נזכה לעשותו.