🌴 נטילת לולב

הלכה א׳ – זמן המצווה

זמן נטילת לולב ביום ולא בלילה. ונוהגים ליטול את הלולב בשחרית, ומי שלא נטלו בשחרית יטלנו אח"כ, ואם כבר שקעה החמה – יטלנו בלא ברכה, ואם יצאו הכוכבים – הפסיד את המצווה (שו"ע או"ח תרנב, א; משנה ברורה תרנב, ב).

מצווה ליטול את הלולב בעת אמירת הלל, ולנענע בו בפסוקי "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" ו"אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא". והואיל ותקנו חכמים ברכה על נטילת לולב, נוהגים לברך על הלולב לפני אמירת הלל, ויש מקדימים לברך על הלולב בסוכה לפני התפילה (להלן ג).

לכתחילה אין ליטול את הלולב לפני הנץ החמה, שהוא הזמן שהשמש מתחילה להיראות במזרח. אבל מי שהוצרך להשכים לצאת לדרך, ולא יוכל ליטול לולב לאחר הנץ החמה, ייטול לולב בברכה משעה שיעלה עמוד השחר, היינו משעה שייראה האור הראשון במזרח (שו"ע או"ח תרנב, א; פ"ה תפילה יא, ב, 1).

כפי שלמדנו (ד, א), על פי התורה מצווה ליטול לולב ביום הראשון של החג בלבד, ורק במקדש מצווה ליטול לולב שבעה ימים. וכך נהגו בזמן שבית המקדש היה קיים, שבכל העולם נטלו לולב ביום הראשון בלבד, ואילו בשאר הימים, רק העולים לרגל נטלו לולב. וכאשר חל היום הראשון של חג הסוכות בשבת, תושבי ארץ ישראל היו נוטלים לולב, וכדי שלא יבואו לטלטל אותו ברשות הרבים, תקנו שייטלו אותו בבית (סוכה מב, ב). ותושבי חוץ לארץ לא נטלו לולב, מפני שלא ידעו בוודאות אימתי נתקדש החודש בבית הדין, ולכן הוצרכו לעשות מספק שני ימים טובים של גלויות. וכיוון שלא היתה וודאות ששבת היא היום הראשון, גזרו חכמים שלא ליטול בו לולב, שמא למרות שקבעו ליטול את הלולב בבית, יהיו שיטעו ויטלטלו אותו ברשות הרבים תוך חילול שבת (סוכה מג, א).

לאחר שנחרב בית המקדש, תקנו חכמים, שבכל העולם ייטלו לולב שבעה ימים זכר למקדש, ומנגד תקנו שגם בארץ ישראל, אם יחול היום הראשון בשבת, לא ייטלו לולב, כדי שיהיו כל ישראל נוהגים מנהג אחד (סוכה מד, א). וגם לאחר שהחלו לקדש חודשים על פי הלוח, וכבר לא היה ספק לגבי זמנו של היום הראשון, נשאר האיסור במקומו, שלא ליטול לולב ביום ראשון שחל בשבת (רמב"ם הל' לולב ז, טז-יח).

אפשר אולי לומר בטעם העניין, שלאחר חורבן בית המקדש, נחלש כוח השפעתה של מצוות נטילת לולב, ולכן היה צורך לחזקו על ידי נטילת לולב בכל מקום שבעה ימים. ומנגד החשש מפני הפגיעה בכבוד השבת גבר מאוד, שהשבת נותרה יסוד החיים והברכה לקיומם של ישראל. וצריך לומר שקדושת השבת מועילה בזמן הזה במקום נטילת לולב. וכדי שלא יגיעו חס ושלום לחילול שבת, גזרו שגם כאשר היום הראשון חל בשבת לא ייטלו לולב. בפועל יוצא, שבשנים שיום ראשון של חג הסוכות חל בשבת, אין מקיימים את מצוות נטילת לולב מהתורה, מפני שנטילת הלולב בשאר הימים היא מצווה מדברי חכמים.

הלכה ב׳ – איגוד המינים

ארבעת המינים מעכבים זה את זה, שאם היה חסר אחד מהם, אין יכולים לקיים את המצווה בשלושת הנותרים (מנחות כז, א). מצווה ליטול את כל ארבעת המינים יחד, ובדיעבד, אם היו כל ארבעת המינים אצלו, יכול לקיים את המצווה בברכה על ידי נטילתם אחד אחר השני (שו"ע או"ח תרנא, יב).

לא זו בלבד שמצווה ליטול את ארבעת המינים יחד, אלא שמצווה לאגוד את הלולב וההדסים והערבות יחד, שכך הוא נויה של המצווה, ומצווה להתנאות לפניו במצוות, שנאמר (שמות טו, ב): "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ". אבל האתרוג אינו נאגד עמהם, שכך דייקו חכמים בפסוק: "פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" (ויקרא כג, מ), הרי ש'ו' החיבור מחברת את שלושת המינים יחד, ואילו האתרוג נותר לבדו, ואינו נאגד עמהם.

יש אומרים שמצווה לאגוד את שלושת המינים בקשר גמור שאסור לעשותו בשבת, כדוגמת קשר כפול. וגם הנוהגים להשתמש בקוישקלאך (שרוולים מקליעת עלי לולב) נכון שיקשרו אותו בקשר כפול (שו"ע או"ח תרנא, א). ויש סוברים שאין צורך להקפיד על כך, אלא העיקר שיהיו שלושת המינים אגודים (ריטב"א, ועי' משנה ברורה תרנא, ח).

למרות שבפועל רבים נוהגים לאגוד את הלולב בעלי לולב, אפשר לאגוד את הלולב בכל סוג של חוט או רצועה (שו"ע או"ח תרנא, א).

כשאוגדים את הלולב עם ההדסים והערבות, צריך להקפיד ששדרתו של הלולב תהיה גבוהה טפח מעל ההדסים והערבות (שו"ע או"ח תרנ, ב). ואם היו ההדסים או הערבות ארוכים והלולב קצר, ושדרתו אינה גבוהה מהם טפח, יש לעשות אחת משתיים: או לקצר את ההדסים והערבות ולהעמידם על השיעור הכשר, שהוא שלושה טפחים, כדי ששדרתו של הלולב תהיה גבוהה מהם טפח. או לקושרם באופן שתחילתם תהיה נמוכה מתחילת הלולב, כדי שבפועל שדרתו של הלולב תצא מעליהם טפח.

לא ייטול יותר מלולב אחד ואתרוג אחד. ולהדסים צריך שלושה ולערבות שתיים, ואם רצה להוסיף עוד הדסים וערבות – רשאי, ורבים מדקדקים שלא להוסיף על שלושה הדסים ושתי ערבות (שו"ע או"ח תרנא, טו).

אסור להוסיף מין אחר על ארבעת המינים שצוותה התורה, והמוסיף עובר על איסור 'בל תוסיף' (שו"ע או"ח תרנא, יד).

יש נוהגים לקשור את ההדסים בצד ימין של שדרת הלולב ואת הערבות בצד שמאל (של"ה, משנה ברורה תרנא, יב). ויש נוהגים לקשור הדס אחד בימין, ואחד בשמאל, ואחד באמצע, וערבה אחת מימין ואחת משמאל (מ"א ד, בשם האר"י). ובשני האופנים מקיימים את המצווה למהדרין.

יש נוהגים להדר שיהיו ההדסים גבוהים מעט מהערבות, מפני שההדסים רומזים לצדיקים והערבות לעמי הארץ (רמ"א תרנא, א).

בנוסף למצווה לאגוד את שלושת המינים יחד, יש מהדרים לקשור את הלולב עצמו בעוד שלושה קשרים, והאשכנזים מקפידים להשאיר את החלק העליון שבלולב בלא קשירה, כדי לכסכס בלולב בעת הנענועים (רמ"א תרנא, א; משנה ברורה תרנא, יד). ויש נוהגים לעשות י"ח קשרים בלולב (עיין כה"ח טז).

הלכה ג׳ – סדר נטילת הלולב וברכתו

ייטול ביד ימין את הלולב וההדסים והערבות, וביד שמאל את האתרוג. וזאת משום ששלושת המינים יחד חשובים יותר מהאתרוג, ולכן ראוי לנוטלם ביד ימין שהיא החשובה והחזקה. ואם טעה והחליף את הידיים יצא ידי חובה.

יש אומרים שגם איטר ייטול את הלולב ביד ימין כדרך רוב האנשים, משום שגם אצל איטר יש חשיבות ליד ימין, שהיא רומזת למידת החסד (שו"ע או"ח תרנא, ג). וכן נוהגים על פי הקבלה. ויש אומרים, שהואיל ואצל איטר יד שמאל היא החזקה והחשובה, ייטול בה את שלושת המינים, ואת האתרוג ייטול ביד ימין (רמ"א).

צריך להקפיד ליטול את ארבעת המינים כדרך גדילתם, עיקרם למטה וראשיהם למעלה. ובאתרוג, עוקצו למטה וחוטמו למעלה, שכך היא תחילת גידולו באילן. ואם הפך אחד מהם, כיוון שנטלו שלא כדרך גדילתו, לא קיים את המצווה (סוכה לז, ב; מה, ב; שו"ע או"ח תרנא, ב).

אוחזים את הלולב כאשר שדרתו של הלולב לצד פניו של הנוטלו, ומצמידים את האתרוג לאגודת הלולב (שו"ע או"ח תרנא, יא). ובאופן זה מנענעים אותו לארבע רוחות ולמעלה ולמטה, כמבואר בהלכה הבאה.

תקנו חכמים לברך לפני קיום המצווה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על נטילת לולב". כדי שהברכה תהיה סמוכה ככל האפשר לקיום המצווה, נוטלים לפני הברכה את ארבעת המינים, אלא שאוחזים את האתרוג הפוך, עוקצו למעלה וחוטמו למטה, באופן שאין מקיימים בו את המצווה, ומיד בסיום הברכה הופכים אותו ומנענעים את הלולב. ויש נוהגים לאחוז בעת הברכה את הלולב בלבד, ומיד בסיום הברכה נוטלים את האתרוג ומנענעים אותו עם הלולב (עיין שו"ע או"ח תרנא, ה). ביום הראשון מוסיפים ומברכים לפני קיום המצווה 'שהחיינו' (שו"ע או"ח תרנא, ו).

נוהגים לעמוד בעת אמירת הברכה וקיום מצוות נטילת הלולב. והברכה מועילה לכל הלולבים שייטול וינענע באותו היום (רמ"א תרנא, ה).

נוהגים לברך על הלולב לפני תחילת ההלל (שו"ע או"ח תרמד, א). ויש מהדרים לברך על הלולב בסוכה לפני שהולכים לבית הכנסת, כדי לחבר את מצוות הלולב עם מצוות הסוכה (האר"י, של"ה). והמתפללים וותיקין, אינם יכולים לברך על הלולב לפני כן בסוכה, כי זמן נטילת לולב לאחר הנץ החמה.

נוטלים את הלולב והאתרוג בידיים, והמניח את הלולב או האתרוג בכלי ונטל את הכלי – לא יצא. ולא יהיה דבר חוצץ בין הידיים למינים, אבל האגד שאוגדים בו את הלולב אינו חוצץ, כי הוא נועד לצורך המינים. ויש שהחמירו להסיר טבעות מהאצבעות, אבל מן הדין הטבעות אינן חוצצות, הואיל והן מכסות רק חלק קטן מהיד (שו"ע או"ח תרנא, ז).

מי שכף ידו חבושה, ואצבעותיו מחוץ לתחבושת באופן שהוא יכול לאחוז בהן את המינים, יכול בדיעבד לקיים כך את המצווה (עיקרי הד"ט לג, כה, ועיין בהרחבות). ואם אינו יכול לאחוז את המינים באצבעותיו, יקיים את המצווה בידו השנייה בלבד, ויברך על הלולב ויאחז אותו תחילה ואח"כ יניח את הלולב ויאחז את האתרוג, שכבר למדנו בהלכה הקודמת, שבדיעבד אפשר ליטול את המינים בזה אחר זה.

הלכה ד׳ – צורת הנענועים

בעצם זה שנוטלים את ארבעת המינים ומגביהים אותם – מקיימים את המצווה, שנאמר (ויקרא כג, מ): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם". ותקנו חכמים לנענע את הלולב כדרך שצוותה התורה להניף כמה קרבנות (סוכה מב, א; מנחות סא, א).

כך היא דרך ההנפה: "מוליך ומביא, מעלה ומוריד". כלומר, מרחיק את הלולב ממנו וחוזר ומקרב אותו אליו, מעלה אותו כלפי מעלה ושוב מוריד. ויש בזה ביטוי של אמונה: "מוליך ומביא – למי שהארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד – למי שהשמים והארץ שלו" (סוכה לז, ב). ולכן נוהגים להניף לכל ארבע הרוחות, וכלפי מעלה וכלפי מטה.

עוד אמרו חכמים (שם): "מוליך ומביא – כדי לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד – כדי לעצור טללים רעים".

טעם נוסף, לאחר ימי הדין, בהם עמדנו לפני ה' בתפילה, אנו מתחילים את השנה בשמחה, ומניפים את ארבעת המינים כאות ניצחון על הצלחת התשובה והתחדשות ההתקרבות אל ה' יתברך (ויק"ר ל, ב; לעיל א, ג).

וכך הוא סדר הנענועים: מצמידים את האתרוג שביד שמאל אל אגודת הלולב וההדסים והערבות שביד ימין, ואוחזים אותם קרוב לגוף, ויש מהדרים להצמידם לחזה, ומשם מוליכים אותם לכיוון הנענוע כאשר ראש הלולב כלפי מעלה עם נטייה לכיוון הנענוע, ושוב מחזירים את ארבעת המינים אל הגוף. וכך עושים שלוש פעמים לכל אחד מששת הכיוונים שמנענעים אליהם, שהם ארבע רוחות ולמעלה ולמטה. כאשר מנענעים את הלולב כלפי מטה, אין הופכים את ראשו כלפי מטה, אלא כשראשו כלפי מעלה מוליכים אותו מכיוון הלב לכיוון מטה.

יש שמתחילים לנענע לכיוון מזרח, ומשם פונים לצד ימין, ומנענעים לדרום, מערב וצפון, ואח"כ מנענעים למעלה ולמטה (שו"ע או"ח תרנא, י). ועל פי מנהג האר"י, מנענעים תחילה לצד דרום, הנענוע השני לצפון, השלישי למזרח, הרביעי למעלה, החמישי למטה, והשישי לצד מערב.

יש שפונים בעת הנענוע אל הצד שאליו מנענעים את הלולב, ובעת שמנענעים למעלה ולמטה פונים למזרח. ויש שנוהגים לעמוד בכל סדר הנענועים לצד מזרח ומטים את הלולב כסדר הנענועים. וכל המנהגים הללו טובים, ונכון לכל אדם להמשיך במנהג אבותיו, וכשמנהג אבותיו אינו ברור, ינהג כפי שירצה.

מנהג אשכנז להשתדל לכסכס בלולב בעת הנענועים, היינו ליצור על ידי הנענועים רחש קל בעלים שבראש הלולב (משנה ברורה תרנא, מז). והספרדים אינם נוהגים לכסכס בלולב.

הלכה ה׳ – היכן מנענעים

בנוסף לנענועים שלאחר הברכה על הלולב, תקנו חכמים לאחוז את הלולב בעת אמירת ההלל, ולנענעו בעת אמירת הפסוקים: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" ו"אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא" (סוכה לז, ב). וסמכו דבריהם על הפסוק (דברי הימים א' טז, לג-לה): "אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר… הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וְאִמְרוּ הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלוֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קָדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ". דרך רינתם של העצים על ידי שהם מתנועעים, ואימתי הם מרננים? בעת שאומרים 'הודו' ובעת שאומרים 'הושיענו'. ובתוך כך למדנו רמז נוסף בנענועי הלולב, שיש בהם תפילה לקיבוץ הגלויות מארבע כנפות תבל.

וכיוון שבחג הסוכות נידונים על הגשם, יש בנענועי ארבעת המינים שצמחו בגשמי השנה הקודמת ביטוי של הודאה על הברכה של השנה שעברה, ותפילה על השנה הבאה, שמן השמיים והארץ וארבע הרוחות, יבואו עלינו גשמים וטללים טובים, ולא גשמים וטללים רעים ולא רוחות רעות.

כפי שלמדנו, מנענעים את הלולב בעת שאומרים שני פסוקים: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" ו"אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא". ונוהגים לחלק את הנענועים לפי המילים, ובעת אמירת שם השם עוצרים ומכוונים לקדושת שמו. נמצא אם כן שבפסוק 'הודו' שיש בו שש מילים מלבד שם השם, בכל מילה מנענעים לכיוון אחד. ובפסוק 'אנא' שיש בו שלוש מילים מלבד שם השם, בכל מילה מנענעים לשני כיוונים (משנה ברורה תרנא, לז).

על פי המקובלים מנענעים חמש פעמים: א' לאחר הברכה על הלולב, ב' ב"הודו לה'" הראשון, ג' "אנא ה' הושיעה נא", ד' "אנא ה' הושיעה נא", ה' ב"הודו לה'" שבסוף ההלל. ואין הבדל בין החזן לקהל. וכן נוהגים ספרדים וחלק מהחסידים. ומנהג יוצאי תימן, שמנענעים ארבע פעמים, מפני שאין חוזרים על הפסוק "אנא ה' הושיעה נא".

למנהג אשכנז, הקהל מנענע בלולב תשע פעמים, והחזן שבע פעמים. וזאת משום שלמנהג זה נוהגים לנענע בכל עת שאומרים בהלל "הודו לה'", ועל ידי כך מתווספים לקהל עוד ארבעה נענועים, ולחזן עוד שני נענועים. ההבדל בין החזן לקהל נובע ממנהג אמירת ארבעה פסוקים אלו: "(א) הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ב) יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ג) יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ד) יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי ה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". למנהג אשכנז, הקהל עונה אחר כל אחד מארבעת הפסוקים: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ". נמצא שהקהל מנענע בלולבו בכל ארבעת הפסוקים. אבל החזן מנענע רק בשני הפסוקים הראשונים. בראשון מפני שהוא אומר "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ", ובשני, מפני שבפסוק זה הוא קורא לכל ישראל להודות לה', ובכך הוא שותף במה שהם אומרים אח"כ 'הודו'. אבל בשני הפסוקים האחרונים, כיוון שהוא אומר שבית אהרון ויראי ה' ישבחו לה', החזן אינו נכלל עמהם, ולכן אינו מנענע בהם (רמ"א ושו"ע או"ח תרנא ח). עוד נענוע אחד מתווסף למנהג אשכנז בסוף ההלל, שהואיל ואומרים פעמיים 'הודו', מנענעים שם פעמיים. וכבר למדנו שעל פי הקבלה מנענעים שם פעם אחת.

הלכה ו׳ – נשים וקטנים בלולב

נשים פטורות ממצוות נטילת לולב, הואיל והיא תלויה בזמן, וכלל נקוט בידינו, נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן (קידושין כט, א). ואשה שרוצה לקיים מצווה שהזמן גרמה יש לה על כך שכר.

למנהג רוב יוצאות ספרד, נשים אינן מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן, שהיאך תברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו" כאשר לא נצטוותה. ולמנהג יוצאות אשכנז, הואיל והנשים מקיימות בכך מצווה – מברכות. ואין חשש לגבי הנוסח, מפני שאין אומרים בנוסח הברכה 'וצווני' אלא 'וצוונו', היינו את כלל ישראל, ואף נשים בכלל זה. ואף שלפי מנהגי ספרדים, נשים אינן מברכות על מצוות עשה שהזמן גרמן, לגבי נטילת לולב נהגו רבות לברך, ויש שנתנו לכך טעמים על פי הקבלה.

קטן שיודע לנענע את הלולב כדין, היינו להוליך ולהביא להעלות ולהוריד, אביו חייב לחנכו למצוות הלולב. אם הבן הגיע לגיל שבו הוא יכול להגיע לבית הכנסת ולהתפלל, נכון שאביו יקנה לו ארבעה מינים כדי שיוכל לנענע במקומות שתקנו חכמים. ואם אין ביכולתו לקנות לו ארבעה מינים, לכל הפחות יתן לו בכל יום את לולבו כדי שיקיים בו את המצווה (סוכה מב, א; שו"ע או"ח תרנז, א; משנה ברורה תרנז, ד).

טוב לעודד בנות קטנות שינענעו בכל יום את הלולב, ואף שנשים פטורות מנטילת לולב, מכל מקום מצווה יש להן, ואם כן יש בזה חינוך לחיבוב מצוות.

הלכה ז׳ – שמירת ארבעת המינים

צריך להשתדל לשמור את ההדסים והערבות בטריותם, ולשם כך היו שומרים אותם במים. וכן מבואר במשנה (סוכה מב, א), שביום טוב מותר להחזיר את הלולב עם ההדסים והערבות לתוך כלי המים שהיו בו לפני כן, ואף מותר להוסיף מים לכלי. אבל אסרו חכמים להחליף ביום טוב את המים שבכלי או לקחת כלי חדש ולמלאו במים לצורך זה, מפני שזו טרחה שנראית כפעולה של תיקון כלי, שעל ידי כך המינים מתקיימים (שו"ע או"ח תרנד, א).

בחול המועד היו נוהגים להחליף את המים שבהם שרו את הלולב עם ההדסים והערבות, שעל ידי כך היו המינים נשמרים יותר בטריותם. ויש נוהגים לפרק את איגוד הלולב, ולהניח את ההדסים בצנצנת מים ולעטוף את הערבות במגבת לחה או להשרותן בתוך מים. וישנה דרך נוספת לשמור על טריות המינים, על ידי הכנסתם לנרתיק אטום. וזה בתנאי שלא שהו זמן רב מחוץ לנרתיק, אבל אם שהו זמן רב וההדסים והערבות כבר החלו להתייבש, עדיף להניחם תחילה במים כדי לשקם את חיוניותם.

יש מהדרים להחליף בכל יום את הערבות, מפני שעיקר ההידור בערבות שיהיו רעננות (רמ"א תרנד, א). ורבים מסתפקים בכך שמשתדלים לשמור עליהן שלא יתייבשו.

כיוון שיש מצווה לאגוד את הלולב עם ההדסים והערבות, כאשר מביאים ערבות חדשות, או כאשר מחזירים את ההדסים מכלי המים שהיו בו, אין להסתפק בתחיבתם לתוך הקשר הקיים, אלא מצווה לקשור אותם מחדש, או לפחות להוסיף עליהן עוד קשר, כדי לקיים בכך את מצוות האיגוד (משנה ברורה תרנד, ה).

הלכה ח׳ – דין מוקצה בארבעת המינים

משעת נטילת ארבעת המינים ביום הראשון, נעשו ארבעת המינים מוקצים למצוותם, ואסור להשתמש בהם לשימושם הרגיל. לפיכך, אסור לאכול את האתרוג ואסור להריח בהדס, וגם לצורך הבדלה שבמוצאי שבת אסור להריח בהדס. וגם אם האתרוג או ההדסים נפסלו, איסור המוקצה נותר עליהם עד סוף החג (שו"ע או"ח תרנג, א; תרסה, א).

אמנם מותר להריח באתרוג, משום שעיקר ייעודו של האתרוג לאכילה, ורק מזה הוא הוקצה, אבל מן הריח שנלווה אליו לא הוקצה (סוכה לז, ב). אלא שהתעורר ספק לגבי מי שנוטל את האתרוג כדי לקיים בו את המצווה וגם כדי ליהנות מריחו. יש אומרים שהואיל והוא נהנה מהריח, יברך "הנותן ריח טוב בפירות". ויש אומרים שהואיל ועיקר נטילתו למצווה, לא יברך על ריחו. כדי לצאת מהספק נכון לכוון בעת נטילת האתרוג למצווה, שנטילתו היא לשם מצווה ולא כדי ליהנות מריחו (שו"ע או"ח רטז, יד; תרנג, א). אבל שלא בעת קיום המצווה, הרוצה להריח באתרוג מברך: "הנותן ריח טוב בפירות".

לאחר שנסתיימו שבעת ימי חג הסוכות, פוקע איסור מוקצה מהמינים, ומותר להשתמש בהם לכל שימוש. אבל אסור לבזותם, כגון לזורקם לאשפה מטונפת או לדרוך עליהם (שו"ע או"ח תרסד, ח).

מי שלפני שהתחיל ליטול את ארבעת המינים התנה בליבו שלא יהיו מוקצה אלא יוכל להשתמש בהם כאוות נפשו, לא חל עליהם איסור מוקצה, ומותר להשתמש בהם כרצונו.

הלכה ט׳ – מנהג ההקפות במקדש

בכל ימי הסוכות היו הכהנים מקיפים את המזבח פעם אחת, וביום השביעי היו מקיפים את המזבח שבע פעמים. והיו אומרים בעת ההקפות: "אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא. אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא", ולדעת רבי יהודה: "אני והו הושיעה נא" (סוכה מה, א). יש אומרים שהיו נוטלים לולב בעת ההקפות, ויש אומרים ערבות (סוכה מג, ב).

אמרו חכמים שמנהג ההקפות נתקן כזכר להקפות שציווה ה' את ישראל לערוך סביב העיר יריחו בימי יהושע בן נון. וזאת כדי שיוכלו לכבוש אותה ואת כל הארץ (ירושלמי סוכה פ"ד ה"ג). וכך הקיפו: הכהנים נשאו את ארון ה', ושבעה כהנים תוקעי שופרות הלכו לפני הארון, ולפניהם הלך חיל החלוץ, ואחרי הארון הלכו שאר אנשי החיל. במשך ששה ימים הקיפו את יריחו בכל יום פעם אחת, וביום השביעי הקיפו שבע פעמים, ובסיום ההקפה השביעית תקעו הכהנים תקיעה גדולה, וכל העם הריע, ונעשה נס וחומת יריחו נבלעה תחתיה וכבשו ישראל את יריחו (יהושע ו).

על פי חכמי הסוד, יריחו שהיא העיר הנמוכה בעולם, היתה המרכז התרבותי של כנען, ובה התרכזה רוח הטומאה של הכנענים, שהשתמשו בקדושתה של ארץ ישראל לצורך תאוותיהם הגשמיות. והחומה הגדולה שהקיפו בה את עירם שימשה להם כמחסום בפני האור האלוקי, כדי שיוכלו להתחזק בדרך טומאתם בלא הפרעה של הרהורי תשובה ונקיפות מצפון הבאים מההארה האלוקית המקיפה. ולכן יריחו היתה המנעול שעצר בעד ישראל להיכנס לארץ ולגלות בה את דבר ה' (עי' במד"ר טו, טו). וציווה ה' לישראל להקיף את יריחו ולגלות בכך את האור האלוקי שמקיף את המציאות, ומתוך כך נפלו חומות יריחו, וישראל כבשו את יריחו ויכלו להתחיל לגלות את הקדושה שבטבע.

כמו מצוות ישוב הארץ, שעל ידי הארתה הכללית על כל המציאות, מתגלה הקדושה שבתוך הטבע, כך גם מצוות הסוכה שחופפת על האדם, מגלה את הקדושה שבטבע, שעל ידה החיים הטבעיים, כאכילה ושינה, הופכים להיות מצווה.

וזהו שתקנו חכמים לערוך הקפות בחג הסוכות סביב המזבח, כדי להפיל את חומות הטומאה שחוסמות את האור האלוקי מלהאיר אלינו, ולהגביר את הארת האור שמקיף את המציאות על כל מרכיביה, ועל ידי כך נוכל להתגדל באמונה ולגלות את הקדושה שבתוך הטבע.

הלכה י׳ – מנהג ההקפות כיום

לאחר שנחרב בית המקדש, נהגו ישראל לעשות זכר למקדש, ולקיים הקפות בבתי הכנסת. וכיוון שלא היתה על כך תקנה מסודרת, מצינו בתקופת הגאונים מנהגים שונים בהקפות, ובתקופת הראשונים כבר נתקבע מנהג אחד בכל ישראל.

מניחים את ספר התורה על הבימה, וכל הקהל אוחז בארבעת המינים ומקיף בכל יום את הבימה פעם אחת, וביום השביעי שבע פעמים. והטעם שמקיפים את ספר התורה, משום שלאחר שנחרב בית המקדש, לימוד התורה במקום המזבח, שהלומד את פרשת הקרבנות נחשב כמי שמקריב אותם על גבי המזבח. במשך הדורות חוברו להקפות תפילות מיוחדות שבהם משולבת התחינה "הושיעה נא" ו"אני והו הושיעה נא", ואומרים אותן לפני ההקפות, במשך ההקפות ולאחריהן, כל עדה לפי מנהגה.

המנהג הרווח שאחד אוחז בספר התורה במשך כל ההקפות (חיד"א, פמ"ג), ובחלק מקהילות הספרדים לא הקפידו על כך (כה"ח תרס, ו).

מי שאין לו לולב אינו מקיף (רמ"א תרס, ב; ברכ"י; כה"ח יג). וכיוון שכך, יש נוהגים להעמיד אדם שאין לו לולב עם ספר התורה ליד הבימה.

ההקפות נעשות דרך ימין, היינו כשעומדים עם הפנים כלפי הבימה – פונים לימין (שו"ע או"ח תרס, א; משנה ברורה תרס, ג).

יש אומרים שכמו בעת נטילת הלולב כך גם בעת ההקפות צריך לאחוז את הלולב בימין ואת האתרוג בשמאל כשהם נוגעים זה בזה (רוקח, מהרי"ל, בא"ח). ויש אומרים שמי שנצרך לאחוז בסידור ביד אחת, יכול לאחוז את ארבעת המינים בידו השנייה (יפה ללב; גינת ורדים). ושני המנהגים טובים.

נוהגים להשאיר את ארון הקודש פתוח במשך ההקפות (קצוש"ע קלז, יא).

כשאין שם ספר תורה יש אומרים שלא יקיפו (בכורי יעקב תרס, ב), ויש אומרים שיקיפו את הבימה בלא ספר (בא"ח האזינו טו).

מנהג ספרדים וחסידים להקיף לאחר אמירת ההלל ולפני אמירת קדיש תתקבל (כה"ח תרס, ד). ומנהג מקצת אשכנזים להקיף אחר תפילת מוסף (עולת ראיה ח"ב עמ' שע).

בשבת אין מקיפים, ויש נוהגים לומר הושענות ויש שאינם אומרים (שו"ע או"ח תרס, ג; כה"ח כג).

יש אומרים שאבל בתוך שנתו על אביו או אימו אינו מקיף, כי ההקפות הללו לשמחה נתקנו (רמ"א תרס, ב; משנה ברורה תרס, ט). ורבים סוברים שגם אבל משתתף בהקפות (ב"י, האר"י, ח"א קמח, יט). וכך נוהגים כל יוצאי ספרד ורבים מיוצאי אשכנז (גשר החיים כ, ג, ו).