הַשְׁכָּמַת הַבֹּקֶר

גַּם כְּשֶׁנִּמְצָאִים לְבַד בַּבַּיִת, לֹא אוֹמְרִים ״מִי רוֹאֶה אוֹתִי?״, כִּי ״מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ״. לָכֵן בָּנוֹת מִתְלַבְּשׁוֹת בַּבַּיִת לְפִי כְּלָלֵי הַצְּנִיעוּת – שַׁרְווּלִים עַד הַמַּרְפֵּק וַחֲצָאִית עַד אַחֲרֵי הַבֶּרֶךְ – גַּם כְּשֶׁאֵין שָׁם אַף אֶחָד. וּבָנִים מְכַסִּים לְבַד אֶת מָה שֶׁרְגִילִים לְכַסּוֹת לִפְנֵי בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה.