מְכִירַת חָמֵץ

מִי שֶׁנִּשְׁאַר אֶצְלוֹ הַרְבֵּה חָמֵץ לִפְנֵי פֶּסַח, וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהַפְסִיד אוֹתוֹ, יָכוֹל לִמְכֹּר אוֹתוֹ לְגוֹי. הַיּוֹם הָרַבָּנִים מְסַדְּרִים אֶת הַמְּכִירָה בִּשְׁבִיל כֻּלָּם, וְאַחֲרֵי פֶּסַח קוֹנִים אֶת הֶחָמֵץ בַּחֲזָרָה.

מְכִירַת הֶחָמֵץ הִיא מְכִירָה מִשְׁפָּטִית אֲמִתִּית: אַחֲרֵי פֶּסַח הַגּוֹי רַשַּׁאי לְהַחְלִיט שֶׁהוּא לֹא מוֹכֵר אֶת הֶחָמֵץ בַּחֲזָרָה. לָכֵן מְדַקְדְּקִים בְּכָל פְּרָטֶיהָ: עוֹשִׂים אוֹתָהּ בְּכָל סוּגֵי הַקִּנְיָנִים וְגַם לְפִי חֻקֵּי הַמְּדִינָה, וּמַשְׂכִּירִים לַגּוֹי אֶת הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ מֻנָּח הֶחָמֵץ.

הֶחָמֵץ שֶׁנִּמְכַּר נִשְׁאָר בַּבַּיִת, וְלָכֵן דּוֹאֲגִים שֶׁלֹּא נִשְׁכַּח וְנֹאכַל מִמֶּנּוּ: סוֹגְרִים אוֹתוֹ בָּאָרוֹן וּמַדְבִּיקִים עַל הַדְּלָתוֹת נְיַר דֶּבֶק, אוֹ נוֹעֲלִים וּמַצְנִיעִים אֶת הַמַּפְתֵּחַ, אוֹ מַעֲמִידִים לְפָנָיו מְחִצָּה גְּבוֹהָה.

אֶת הַמְּכִירָה עוֹשִׂים לִפְנֵי שֶׁמַּתְחִילָה הַשָּׁעָה הַשִּׁשִּׁית שֶׁל עֶרֶב פֶּסַח – אַחַר כָּךְ הֶחָמֵץ אָסוּר בַּהֲנָאָה, וְאִי אֶפְשָׁר לִמְכֹּר אוֹתוֹ. אַחֲרֵי פֶּסַח מַמְתִּינִים מְעַט, עַד שֶׁהָרַבָּנוּת קָנְתָה בַּחֲזָרָה אֶת הֶחָמֵץ שֶׁל כֻּלָּם.