כיסוי ראש לנשים

כיסוי ראש לנשים

המשנה (כתובות אב.) אומר שישנם שני סוגים עיקריים של הלכות בתחום הצניעות — דת משה ודת יהודית. דת משה כולל הלכות שהן מן התורה, ויש להן שימוש על הבעל (לדוגמה: אישה שמאכילה את בעלה אוכל שאינו מעושר, משתמשתו נידה וכדומה), ודת יהודית כוללת הלכות שהן מדרבנן, ונובעות ממנהג בנות ישראל.

מתבטא לכיסוי ראש, הגמרא (שם) אומרת שישנה חובה מדאורייתא לכסות את השיעור:22 ראשה פרוע דאוריתא היא, דכתיב ״ופרע את ראש האשה״, ותנא דבי רבי. ישמעאל, אזהרה לבנות ישראל שלא ייצאו בפרוע ראש.

כלומר, מה פסוק שנאמר בפרשת סוטה, "ופרע את ראש האשה" (במדבר ה', יח), אנו לומדים שהמצב הרגיל הוא שראשה של אישה נשואה אינו פרוע ואינו מגולה — ומכאן שיש חובה מהתורה לכסותו.23 אולם מהמשנה (שם) עולה גם חובת כיסוי מדרבנן, מכוח "דת יהודית":

ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית . . . ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע . . .

22 פרק זה הוא קיצור מדברים ארוכים שכתבתי בנושא.

23 לאחר חטא העגל אומרת התורה (שמות ל״ב, כה): ״וירא משה את העם כי פרוע הוא, כי פרעה אהרן״, ומבאר רש״י: ״פרוע — מגולה, נתגלה שמצו וקלונו, כמו ׳ופרע את ראש האשה׳״. אם כן, רש״י מפרש שהמושג ״פרוע״ בהקשר של חטא העגל הוא ״מגולה״, שהתגלה קלונם של העם, ומוסיף פירוש זה נלמד מהפסוק שממנו לומדים את חובת הכיסוי הראש — ״ופרע את הראש האשה״. ומכאן, שרש״י הבין שהמשמעות של פרוע היא גילוי.

אולם המושג פריעה לגידול פרוע של השיער, כמו "ראשיכם אל תפרעו" (ויקרא י׳, ו; ראו רמב״ם אבל פ״ה ה״ב), ״את ראשו לא יפרע״ (ויקרא כ״א, י), ״גדל פרע שער ראשו״ (במדבר ו׳, ה). כיצד אם כן למדו חכמים ש״ופרע״ זו פעולה של גילוי הראש והסרת הכיסוי? מסתבר, שרש״י וחז״ל סבורים שאותה מילה יכולה להתפרש בשני אופנים שונים. דבר זה קיים במילים נוספות המתת בתורה, למשל, המילה ״חסד״, פרשת באופן שלילי וחיובי — עיינו בהרחבה בשו״ת שרידי אש (ח״א סימן ע״ח אות טו). גם נגד למילה ״פרעה כיוון שהפסוקים( בחטא העגל ובפרשת סוטה עוסקים בפריעה שאדם אחד עושה לאחר (״ופרע״, ״פרעה״), קשה אפשר לומר על גידול שיער, שהרי פעולה שאדם לא לעשות לאדם אחר, זה בהכרח יש לה משמעות אחרת. ועוד יש להעיר שיש קשר בין שני הפירושים, כיוון שבשניהם התוצאה היא שהשיער ״משוחרר״ ולא עצור — או מפני שלא מכסים אותו או מפני שנותנים לו לגדול באופן חופשי (ראו רש״ר הירש, במדבר ה׳, יח; שם ו׳, ה), ואכמ״ל.

הגמרא מבארת, שאכן יש הבדל בין חובת כיסוי הראש מהתורה לחובת הכיסוי מדרבנן:

דאורייתא קלתה שפיר דמי, דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור.

כלומר, מדאורייתא האישה צריכה לכסות את ראשה אך ניתן להסתפק ב״קלתה״, ואילו מדרבנן צריך כיסוי יותר טוב, וזהו הכיסוי שמוזכר במשנה. בהמשך נעסוק בבוא המדויקת של החידוש.

רבי אברהם דנציג

]חי אדם[

נולד בשנת ה׳תק״ח (1748) בדנציג שבפולין. בהמשך למד בפראג – בתחילה בישיבה המקומית, היכן מהרב יחזקאל לנדא, בעל ה׳נודע ביהודה׳, רב העיר. לאחר נישואיו עבר לווילנה, עבד בה שנים רבות כסוחר ובמקביל תפקד כרב באופן לא רשמי. רק לאחר גיל שישים, לאחר שירד מנכסיו, התמנה באופן רשמי כרב וכדיין במקום, ומאז היה זה מקור פרנסתו.

רבי אברהם חיבר ספרי הלכה שונים. הם יכולים לראות את חיי אדם על אורח חיים ו׳חכמת אדם׳ על יורה דעה. ספריו מסודרים על פי סדר עצמאי, השונה מן הסדר של ה׳טור׳ ושל ה׳שולחן ערוך׳, ובנויים מסכם ההלכות בתוספת פסיקותיו האישיות. הספר ׳חיי אדם׳ היה נדבך מרכזי מאוד בפסיקה האשכנזית עד לכתיבת ה׳משנה ברורה׳, והמשנה ברורה רבות מספרו.

בהקדמת ספרו ׳חכמת אדם׳ מספר רבי אברהם איך הצליח לגדול בתורה ולחבר ספרי הלכה חשובים, אף ששנים רבות היו סוחרים ובילה את רוב זמנו בנסיעות למרחקים. אמרו, כאשר דעתו של האדם נתונה כל העת ללימוד התורה, וזהו הדבר החשוב ביותר בעיניו, אלא שהוא אנוס לעבוד לפרנסתו – אין עיסוקו פוגע בקשר שלו לתורה וביכולת לגדול בה ולחדש בה. כך הוא מספר על עצמו, ש״בנסיתי לדרך – דעתי עליה, ובישיבתי בחנות – דעתי עליה, ותיתי לי שאפילו בזמן משא ומתן, פעמים רבות. הרבה היה דעתי עליה בהרהור פירוש או קושיא. . . ״.

נפטר בשנת ה׳תקפ״א (1821).

טעם הדין

הגמרא (ברכות כד.) אומרת:

אמר רב יצחק: טפח באשה ערווה . . . אמר רב חסדא: שוק באשה ערווה . . . אמר שמואל: קול באשה ערווה . . . אמר רב ששת: שער באשה ערווה.

מתחילים נחלקו בהבנת סוגיה זו, האם היא עוסקת במקומות שצריכים להיות מכוסים דווקא בקריאת שמע או פשוט תמידי, אולם בפועל עולה מפסיקה הרמב״ם (איסורי ביאה, פכ״א ה״ב) והשולחן ערוך (או״ח ע״ה, ב; אבה״ע כ״א, א) שיש איסור להסתכל בשיער אישה גם בזמן קריאת שמע וגם שלא קריאת שמע.

פשוט שהשיער הוא "ערווה", דהיינו מקום יש חובה מהתורה לכסות. אולם לפי זה לא מובן למה רק נשים נשואות מכסות את השיער, בעוד רוקות לא מכסות. ניתן להבין שהמקור לחלוקה הוא עם שהפסוק שהוא המקור לחובת הכיסוי נמצא בפרשת סוטה, וממילא הוא נאמר רק לאישה ששייך בה דין סוטה, סו לרווקות אין חובת כיסוי. אבל עדיין צריך לברר את הטעם, וננסה להציע שלושה הסברים:

א. ״ערווה״ מחמת חומרת איסור אשת איש ההסבר הפשוט הוא אומר שהשיער הוא ערווה, כפשטות לשון הגמרא. גם מדברי רש״י בסוגיה בכתובות (עב. ד״ה אזהרה) עולה שהשיער משמש להתנאות בזמן תשמיש. כך גם עולה מדברי, שהתייחסו לשיער כרווה ( גדר עולם לחפץ חיים, פרק ב׳, ״דהשער הוא בכלל ערוה״; שו״ת חתם סופר, או״ח, סימן ל״ו, ועוד). מדוע אם כן חובת הכיסוי קיימת רק באשת איש? הגמרא (עבודה זרה כ.) אומרת: תנו רבנן: ״ונשמרת מכל דבר רע״ — שלא יסתכל בפנויה נאה, ולא באשת איש. אפילו מכוערת.

מגמרה זו יכולה לראות שההלכה מחמירה יותר בגדרי צניעות אצל אשת איש מאשר אצל רווקה, כנראה כדי לשים גדר למניעת תקלה חלילה, מפאת חומרת האיסור. לאור זאת ניתן להוסיף לעניין הגדרת "ערווה" יש הבדל בין נשואה לרווקה, ודווקא אצל אשת איש השיער מוגדר "ערווה".

ב. היכר שהאישה היא אשת איש

יכול שחובת כיסוי הראש לא נובעת כתוצאה שהשיער מוגדר ערווה אלא מפני שצריך להיות היכר שהאישה היא אשת איש, אלא שהאישה קשורה לגדרי הצניעות. ונבאר:

אני אשת אדם אחד

שהאישה עונדת טבעת.24 אולם ההלכה לא מסתפקת בהיכר, אלא רוצה שההיכר יגרום לכך שתהיה הבדלה בין אשת איש לשאר העולם. הבדלה זו נצרכת כדי לחבר יותר בין האישה ובעלה, ובו זמנית להבדיל אותה יותר מן העולם.25 העולם הכללי הוסבב אותנו רגיל לנגיעות ולדיבור חופשי בין אשת איש ובין כל העולם. לצערנו, דברים אלו מובילים לשבירת משפחות רבות. המציאות מוכיחה גם כאשר יש היכר שאישה היא אשת איש - אין כל רתיעה, ולפעמים מתרחשות תקלות רבות גם עם אשת איש.

לא צריך להיות ההלכה. השיער הוא

מקום שאמנם איננו ערווה בעצמותו (עיינו שו״ת אגרות משה, אבה״ע, ח״ג, סימן נ״ח), פנויה יכולה ללכת ללא כיסוי ראש, אולם לאחר הנישואין הוא יוצר לערווה. לאחר הנישואין נוצר משהו שיוצר חיבור חשוב בין האיש לאשתו ובו זמנית מבדיל היא יותר מן העולם.

העולם לעולם הכללי, שבו חלקים רבים מגופה של האישה נחשפים בפני זרים, הרי שביהדות, לא רק שהגוף לא ייחשף, לא רק שמקום הערווה לא ייראה, אלא גם יופי אחר, השיער, שהיה גלוי עד כה - יהיה שמור לקשר העמוק והמיוחד שבין אישה לבעלה, ולא תהיה חשוף לעולם.26 הזוהר (מובא במשנה ברורה ע״ה, ס״ק יד) כותב שכיסוי ראש מחזק את הזוגיות 24 דבר זה קיים גם ביהדות, אולם יסודו כמובן במעשה הקידושין ולא בהיכר (ולכן אף שהמנהג. המקובל עוד מתקופת הגאונים הוא לקדש בטבעת (תשובות הגאונים, הרכבי, סימן ס״ה; וראו רמ״א, אבה״ע כ״ז, א), באופן עקרוני אין כל חובה הלכתית לקדש דווקא בטבעת אלא בחפץ. שווה כסף, ובוודאי שאין חובה שהאישה תלך עם טבעת). עם זאת, ספר החינוך (מצווה תקנ״ב) כותב שהסיבה שנוהגים לקדש דווקא בטבעת היא שיש גם מזכרת והיכר, כיוון שהאישה תענוד את הטבעת על ידה באופן קבוע.

ואת המשפחה. אולי אין זה רק דבר סגולי, אלא כפי שכתבנו, זהו דבר המחבר יותר בין האישה ובעלה ובו זמנית מבדיל יותר בינה ובין העולם, וממילא נוצר חיזוק למשפחה ולזוגיות.

ג. כיסוי ראש — יראת שמים

יכול להציע הסבר אחר לגדר חובת הכיסוי. מקובל לחשוב שאישה נשואה צריכה כיסוי ראש, ואילו פנויה איננה צריכה (עיינו משנה כתובות פ״ב מ״א; שולחן ערוך, או״ח ע״ה, ב ובנושאי הכלים שם). אולם הב״ח (אבה״ע כ״א, ב)הסבר שהחילוק איננו בין יה לשואה, אלא בין בתולה לבעולה, חובת הכיסוי חלה על מיפנות נבעלה (אפילו אם אינה נשואה). מהו טעם החילוק? מסתבר, שאישה שנבעלה יש לו פוטנציאל ליצירת קשר עמוק מאוד בין אישה לבעלה, אולם מצד שני הוא גם פתח מתחרות חדשה שעד כה הייתה לאישה מחסום טבעי בגופה מפניה. אז היא עכשיו צריכה תזכורת תמידית של יראת שמים, מעין הכיפה, שהגברים צריכים לחבוש אפילו עוד נישואיהם( לכיוון שאין שום מחסום טבעי).

שאלה אותי אישה שהתחילה ללכת עם כיסוי ראש, אבל עם פאה מאוד דומה לשיער שלה, האם יש לך ערך. אמרתי לה, אני בטוח שיש כאן תזכורת לעצמה. כיסוי ראש הוא גם יראת שמים, וגם תזכורת לאישה עצמה שהיא נשואה. לכן, על אף שיש עדיפות לפאה גם כאשר לובשים אותה ניתן להבחין שהאישה נשואה, הרי אני בטוח שיש עניין גם בפה הדומה לשיער המקורי (ויש מקום להאריך רבות בגדרי פאה נכרית, אך אין כאן המקום להאריך).

רבי ישעיהו הורוויץ

]שני לוחות הברית – של״ה[

נולד בפראג בשנת ה״ש״כ (1560). למד אצל המהר״ם מלובלין והסמ״ע. בשנת ה״שע״ה (1615) מונה לרב העיר פראג, שבע שנים עלה לארץ ישראל והמנה לרבה של ירושלים. בתפקיד זה סבל רבות מה השלטון המוסלמי ואף ישב במאסר תקופה מסוימת. לאחר ששוחרר עבר לצפת והמשך לטבריה. צפת וטבריה היו מרכזים של לימוד קבלה, והשל"ה התמסר אף הוא ללימוד זה, שהשפיע רבות על כתיבתו בהמשך.

ספרו המפורסם ביותר הוא 'שני לוחות ברית', ועל שמו הוא מכונה השל״ה. ספר זה עוסק בענייני הלכה, מוסר , והייתה לו שימוש בקבלה על הבעל שם טוב ותנועת החסידות. השל״ה כתב ספרים נוספים, בין כמה חיבורים הלכתיים, הגהות על ראשונים שונים (כמו רש"י והמרדכי) ואף סידור שזכה לתפוצה רבה. בעקבותיו נוהגים רבים להתפלל בכל שנה בערב ראש חודש סיוון על הבנים והבנות שיצליחו בלימוד ובכל מעשיהם. נפטר כנראה בשנת ה״שפ״ו (1626).

סיכום

ראינו שלושה טעמים אפשריים לחובת הכיסוי: המלאה ערווה של אשת איש, היכר שעונה על גדרי צניעות ויוצר הבדלה, וכיסוי שמביא לידי יראת שמים. ייתכן שבאמת לכל הטעמים יש מקום, ויש לכיסוי הראש כמה משמעויות שונות.

טעמים אלו יכולים לחזק את ההקפדה על כיסוי ראש כראוי. כיסוי ראש איננו דבר שקל לאישה לעשות. זו משימה הדורשת השקעה רבה, גם שעות חמות, גם בזמנים קשים אחרים ולעיתים גם ביום יום. אולם אישה מקפידה על כיסוי ראש כראוי, הרי שפרט לכך שהיא קיימת את ההלכה, היא תוצרת נדבך נוסף בחיבור מיוחד שבינה באלה. היא יוצרת חיבור נוסף המקשר בינה בעלה והמוסיף לה עוצמה ויראת שמים, אנו שבינה. אישה ששמה לנגד עיניה מטרה זו תצליח גם במשימות קשות הגורמות לחוסר נוחות, מתוך ידיעה ואף שמחה שבהשקעתה היא מחזקת את יראת השמים שלה ואת יציבות משפחה.

כיסוי ראש – טעם הדין

שיער אישה נחשבת "ערווה", אך רק אצל אישה נשואה. למה?

יש הבדל בהגדרת "ערווה" הכיסוי אינו מדין "ערווה" אלא כיסוי ראש הוא תזכורת תמידית מחמת חומר איסור אשת איש היכר שהאישה נשואה, והוא ליראת שמים )בדומה לכיפה(

מבדיל בינה ובין סביבתה

הגדר הכיסוי

ראינו לעיל שמדאוריתא ניתן להסתפק בכיסוי הנקרא ״קלתה״, אך חכמים דרשו כיסוי טוב יותר. בגמרא לא מבורר מהו טיב הכיסוי, וניתן לנסות ולברר זאת בשתי דרכים עיקריות.

דרך א׳: הגדרת קלתה

דרך אחת לבירור טיב התוספת הוא לנסות לברר מהי ״קלתה״, ולאור זאת מה הוסיפו חז״ל על דרישה זו. רש״י במדורה קמא (מובא בשיטה מקובצת שם) כותב: קלתה — סל שמנחת את פלכה בו ומניחתו על ראשה כשהיא פרועת ראש.

אפילו קלתה נמי לא — משום צניעות, דאי אפשר שלא יראו שערותיה בין הנסרים.

כלומר, קלתה כעין סלשה מניחה על הראש, ומדרבנן לא די בקלתה מפני שרואים שיער דרך הנקבים.27 מכאן משמע שמדרבן צריך כיסוי שלא חושף שערות.28 יכול שמדברי הרמב״ם (אישות פכ״ד הי״־הי״ב) עולה אות יותר מחמירה. הרמב"ם כותב:

ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת משה? יוצאה בשוק ושער ראשה גלוי...

ואיזו היא דת יהודית? הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל . . . יוצאה לשוק או למבוי מפולש, וראשה פרוע ואין עליה רדיד ככל נשים, אף ששערה מכוסה במטפחת.

מפשט דברי הרמב״ם עולה שהאיסור מהתורה הוא שהשיער יהיה גלוי, ומכאן שיש חובה מהתורה שהשיער יהיה מכוסה. ואמנם אין אמת מהו טיב הכיסוי יתר מדאורייתא, אולם פשטות לשונו נוסף מורה על כיסוי מלא:

"ששערה מכוסה במטפחת". מדרבנן, לא די בכיסוי עצמו, אלא צריך שהשיער יהיה אסוף ומכוסה ברדיד (ואולי האיסוף ימצא על ידי הרדיד).29 לפי זה, קלתה הוא כיסוי שמכסה באופן מלא את השיער, אך מדרבנן לא די

אני יכול גם את זה

סמל של כבוד (או היכר) לאישה נשואה.30 עם זאת, הב״ח (קט״ו, א ד״ה ואיזו היא דת יהודית) מבין גם לדעת הרמב״ם, קלתה היא כיסוי שיש בו חורים (ו״מטפחת״ היינו ״שיש בה נקבים כנקבי הסל כמו הסבכות״), ומן התורה די בכיסוי זה, ומדרבנן צריך לכסות את החורים.31 ומכל מקום משמע גם מכאן, שמדרבן הכיסוי צריך לכסות את החורים, דהיינו כיסוי שלא רואים דרכוות.

לסיכום דרך זו: יש מקום להתלבט האם מהתורה יש חובה לכסות את כל השיער או שדי בכיסוי שרואים דרכו את השערות, וייתכן שנחלקו הראשונים. מכל מקום מדרבנן ברור שצריך כיסוי מלא שלא רואים דרכונים.

דרך ב׳: שיטת הראב״ד

דרך נוספת לברר את רמת התוספתת היא לאור דברי הראב״ד (הובאו ברשב״א בברכות כד.). הראב״ד כותב שישנו מקום בשיער שרגילים להוציאו, והוא לא מוגדר ״ערווה״: ״ושערה מחוץ לצמתה שאינה מתכסה״. כך נפסק להלכה גם ברמ״א (או״ח ע״ה, ב), שמותר לקרוא קריאת שמע נגד זה:

שער של אשה שדרכה לכסותו, אסור לקרות נגדו. . . אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש, מותר.

הגה: והוא הדין השערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ למתן.

9 2 היום לא נוהגים רוב נשים לשים רדיד, וייתכן שטעם הדבר הוא דברי הרמב״ם במקום אחר. (אישות פי״ג״א), שם הוא דן בבגדים עם שמקובל שאישה לובשת (ולכן הבעל חייבת לספק לה אותם), וכותב: "מקום שדרכן שלא תצא אשה לשוק בכיפה שעל ראשה בלבד עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית . . . ״. ומשמע, שלבישת רדידה תלויה במנהג המקום, וממילא במקום שלא נהגו — אינו חייבת ללובשו.

באילו שערות עוסקים הראב״ד והרמ״א? מדברי הפוסקים עולה שלושה פירושים עיקריים:32 א. שו״ת חתם סופר (או״ח, סימן ל״ו) מצמצם מאוד את דינו של הראב״ד. לדעתו, מדובר על מציאות אישה כסתה את כל ראשה היטב, אך עדיין ישנן מעט שערות שלא הצליחו להסתיר. שערות אלו — מותר לקרוא נגד קריאת שמע. החתם אף סופר מדגיש, שהיו לאישה שני כיסויים (כובע שעל ראשה, ובנוסף בגד המצמצם את שערה שלא ייצא לחוץ), אלא גם לאחר לבישת שני הכיסויים קצת היה נראה בחוץ — ולשיער זה לא צריך לחוש.

ב. דרך הפוכה דרכו של שו״ת מהר״ם אל־אשקר (סימן ל״ה). הוא כותב להתיר את הוצאת הצמה, מפני שלדעתו השיער שמוגדר ערווה הוא רק השיער שמקובל לכסות, אבל שיער שמקובל לגלות — אינו מוגדר ״ערווה״. עם זאת, הוא לא מפרט כמה בדיוק הוציאו, וייתכן רק בשיער שיוצא מהצמה (כשהצמה עצמה מכוסה), אך מאידך הוא כותב שהוציאו את השיער מן הצמה לצורך נוי ״להתנאות״ בו, ומתאר ששיער זה ״יורד על פניה״. מכל מקום, גם לפי שיטה ברורה שהרוב המוחלט של השיער צריך להיות מכוסה, וההיתר נוגע רק לקווצת שיער שמקובל להשאיר ללא כיסוי.

ג. אפשר להסביר את דברי הראב״ד בדרך ביניים, זה על פי דברי הרב פיינשטיין (שו״ת אגרות משה, אבה״ע, ח״א, סימן נ״ח). הרב פיינשטיין כותב, שמצד זה יש להתיר להוציא עד טפח של שיער, ומסביר שההיתר הוא עד טפח על טפח, וכיוון שבדרך כלל רוחב הראש הוא כשני טפחים, ההיתר בפועל הוא להוציא עד חצי טפח. כלומר, לדעתו ניתן להוציא שיער עד ארבעה ס״מ. וכך גם דעתו של הרב עובדיה יוסף (שו״ת יביע אומר, ח״ד, אבה״ע, סימן ג׳ אות ב; ובמקומות נוספים).33 לאור דברי הרב פיינשטיין, לפרש זאת באמת כוונת הראב״ד, שהתיר להתפלל כנגד השיער היוצא מן הצמה והיינו גילוי עד טפח מן השיער (וכן שזהו השיער התיריית להוציא מהר״ם אל־אשקר, שהרי הוא אומר ל הרחידושאב״ד שנאמר להתנהג ל״טפח באישה ערווה״).34

עם זאת, גם הרב פיינשטיין סבור שלכתחילה מן הראוי לנהוג כחתם סופר, ולהכניס את כל השערות, אלא שמי שנוהגת לקלוט עד טפח אין להחשיבה לעוברת על דת יהודית, וגם תלמיד חכם יכול לשאת אותה (אם היא יראת שמים, מדקדקת במצוות ובעלת מידות).

למעשה, החתם סופר (שם) ושו״ת צמח צדק (החדש, אבן העזר, ח״א, סימן קל״ט) דוחים את דברי המהר״ם אל־אשקר. גם המגן אברהם (ע״ה ס״ק ד), שמביא את דברי מהר״ם אל־אשקר, כותב בסוף דבריו שהזוהר החמיר מאוד בעניין הכיסוי, שלא ייראה שום שיער מאישה ״וכן ראוי לנהוג״.35 גם המשנה ברורה (ע״ה, ס״ק יד) מביא את דברי החתם סופר, ומוסיף את דברי הזוהר שהוצאת שערה של אישה גורמת לעניות ופוגעת בחינוך הילדים, ומאידך ששמירה על כיסוי הולם נותנת ברכה בבית ובילדים (ועיינו גם באוצר הפוסקים, אבן העזר, כ״א אות כד, שכן דעת פוסקים רבים. נוספים). מדברי כל הפוסקים הללו עולה שהם גם לא מסכימים עם גישת הרב פיינשטיין, ואוסרים להוציא כל שערה.

סיכום והלכה למעשה — כיסוי השיער

רוב אחר מחמירים ואוסרים הוצאת שיער בכל רמה. מי שמוציאה עד חצי טפח (4 ס״מ, לרוחב כל הראש) יש לה עמודי הוראה חשובים להישען להם (הרב פיינשטיין והרב עובדיה יוסף), אולם גם הנוהגות כשיטה זו צריכות להיזהר שלא ייצאו יותר מארבעה ס״מ של שיער.

ישנה גם דרך ביניים: מצד אחד לא להוציא שיער, אבל מאידך, שהכיסוי יהיה על סיום השערות ולא להמשיך לו, כך יכול להבחין שיש לאישה שערות. דבר זה לנשים רבות, וכך נוהגים נשים רבות המקפידות על כיסוי מלא (וייתן זה הכוונה הפשוטה של ​​דברי הרשב״א, שהאישה מכסה את השיער, אבל רואים את קצוות השיער שבקצה המטפחת).

יש נשים המוציאות שיער בשיעור של יותר מטפח, אך מקפידות על כיסוי רוב השיער. כפי שראינו, ראוי שלא לנהוג כך, אך יש להעריך גם את הנוהגים בדרך זו (וייתכן לפרש כך את שיטת מהר״ם אל־אשקר, אם כי אין זו פשטות דבריו. ויש להאריך ועוד ואכמ״ל). גם מי שנוהגת בדרך זו, תדאג שרוב השיער יהיה גם הוא מתיר עד טפח. אנו הצענו גם את הראב״ד ואת המהר״ם אל־אשקר בדרך של ״עד טפח״, בעקבות הגמרא שאליהם הם עובדים, שעוסקת בדין ״טפח באישה ערווה״.

מכוסה, ורק רואים שיער שיוצא מקדימה או מאחורה, אבל לא נראה שהשיער הגולש מרכזי בעיני הרואים.

צריך להעריך את כל הנשים שמקפידות לכסות את הראש, כולל אלו שהכיסוי היא איננו מושלם (ובוודאי גם הן עושות מאמצים גדולים), ולשאוף שכשם שבכל ה׳ מנסים אנו להשתפר ולהתחזק, כך יהיה גם עבודת התנהגות לכיסוי הראש, ובע״ה אתה יגיע הכיסוי לכיסוי מלא.

ההקפדה על כיסוי ראש כראוי ועל דיני הצניעות איננה פשוטה ודורשת מאמצים, אך בע״ה תוסיף ותבנה עוד נדבך חשוב בחיבור העמוק שבין איש לאשתו ובשכינה המחברת בין.