דרשה לבנות סיום כיתה ו
📄 תוכן העמוד בטקסט
שאלה שאף אחד לא שאל
הפסוק כותב: ״וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק״
כולם שואלים: למה אברהם חיכה שנתיים?
אבל אף אחד לא שואל את השאלה האמיתית: מי עשה את הנס הזה? מי ניקה את יצחק? מי גידלה אותו? מי הייתה שם בכל רגע ורגע?
הפסוק אומר: ״מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם – הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה״
שימי לב: לא "ילדה" – הֵינִיקָה. התורה מנציחה את שרה – לא על הלידה – אלא על הגידול. על הנוכחות. על המסירות השקטה יום אחרי יום.
שרה אמנו – גיבורת ההודיה השקטה
תשעים שנה של תפילה. תשעים שנה של ציפייה. ואחרי כל זה – לא התלוננה. האמינה, המשיכה, וכשבא הנס – הניקה.
המדרש מספר: כשנולד יצחק, כל נשות העולם הביאו את תינוקותיהן אל שרה.
שרה הניקה כל אחד ואחד. ומה קרה? כל ילד שהניקה שרה – נגע בקדושה. אמהות שהגיעו בספקנות, עזבו עם אמונה. ילדים שהגיעו כ"עכו"ם" – נגעו בנשמת ישראל.
כוחה של שרה לא היה בנס הלידה – היה בנוכחותה אחרי הנס.
חנה – כשההודיה פורצת גבולות
כתוב: ״וַתַּעֲלֵהוּ עִמָּהּ כַּאֲשֶׁר גְּמָלַתּוּ״ – (שמואל א ב, יא)
חנה, כמו שרה, ממתינה עד שגמלה את בנה – ואז פועלת. אבל מה שחנה עושה מדהים עוד יותר:
היא לא רק מביאה קורבן. היא פותחת את פיה ואומרת שירה: ״עָלַץ לִבִּי בַּה׳ רָמָה קַרְנִי בַּה׳״ שירת חנה – שמונה פסוקים של הודיה – היא אחד הטקסטים העמוקים ביותר בתנ״ך.
חז"ל לומדים מחנה את כל הלכות תפילה. מהי שמונה עשרה? מחנה. שפתיה נעות? מחנה. מתוך הלב? מחנה.
אישה אחת – שצעקה בצרתה לה׳ – עיצבה את תפילתם של כל ישראל לדורי דורות.
זה כוח ההודיה של האישה.
באותו קול – שתי שירות
הפסוק אומר: ״וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ״ – ואומר רש"י: בקול רם.
מדוע צריך לומר בקול רם? כי כאשר יש צרה – אדם צועק בקול רם. ואומרים לנו: באותו קול שצעקת בצרה – תודה.
מזמור כ׳ – ״יַעַנְךָ ה׳ בְּיוֹם צָרָה״ – אמרים בקול דחוף, נוקב, בוכה. מזמור ק׳ – ״מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַה׳ כָּל הָאָרֶץ״ – אמרו בדיוק באותה עוצמה!
חנה הבינה את זה בדיוק: היא שפכה נפשה בבכי לפני ה׳ – ואז כשנענתה, פתחה שיר בעוצמה שהדהדה לדורות.
הפניה – לכן אנחנו כאן הלילה
בנות יקרות – ואמהות ומורות יקרות –
מה שרה ומה חנה למדו אותנו הלילה הוא זה: הנס לא נגמר ביום שנולד הילד. הנס הוא כל יום שהוא גדל.
שש שנים של בוקר בוקר – הורים שהעירו, מורות שלימדו, ילדות שהתאמצו, שאלו, נפלו וקמו. כל זה לא היה מובן מאליו.
ומה עושים עם כל זה?
כמו שרה – מניקים. כל הטוב שיש בנו, כל האמונה, כל האהבה – מעבירים אותם הלאה אל הדור הבא.
כמו חנה – שרים. לא שומרים את ההודיה בפנים. אומרים אותה בקול רם.
כל צעד שתעשו בישיבה, כל תפילה, כל מצווה – הוא המשך של מה שהתחיל כאן, בכיתות האלה. שרה ניקה. חנה שרה. אתן – ממשיכות.
חנה לא אמרה: ״הצלחתי, כישרון שלי, עבדתי קשה״. היא אמרה: ה׳ עשה זאת. ואנחנו הלילה אומרים אותו דבר: לא אנחנו גידלנו – ה׳ גידל. לא אנחנו לימדנו – ה׳ לימד. אנחנו רק היינו שם – כמו שרה, כמו חנה, כמו כל האמהות לדורותיהן.