סיום כיתה ו
📄 תוכן העמוד בטקסט
הפתיחה – שאלה חדה
כולנו יודעים שהקב"ה הבטיח לאברהם אבינו בן.
כשנולד יצחק – אברהם שתק. כשנימול – אברהם שתק. רק כשיצחק בן שנתיים – אז עשה אברהם משתה גדול.
שאלה פשוטה: מה חיכה אברהם? אדם שיעשה סעודת הודיה על לידת בנו אחרי שנתיים – מה נאמר לו? "טוב שלא נזכרת בבר המצווה..."
תשובה א׳ – על הנס השלם
הגרי"ז מסביר: הקב"ה הבטיח לאברהם שני דברים – שתלד שרה בן, וגם שתניק אותו.
למה חשוב כל כך ההנקה?
כי עם חלב האם לא עובר רק מזון – עוברות מידות.
המדרש מספר שכל הנשים הביאו את ילדיהן לשרה, ושרה הניקה אותם – וכל ילד שהניקה שרה התגייר.
אברהם ידע: אם יצחק יינק מאשה זרה – כל המסירות, כל החינוך, כל ההשפעה הרוחנית... עלולים להתפוגג.
לכן לא שמח אברהם ביום הלידה. לא ביום המילה. רק ביום שנגמל – כשידע שיצחק ינק משרה אמנו – אז הייתה שמחה שלמה.
תשובה ב׳ – הודיה על כל שלב
ספר "משיבת נפש" כותב משהו יפה יותר:
"ראוי בזמן הזה כאשר תגמל אשה את בנה להביאה לבית הכנסת... לתת הודיה להקב"ה."
מהו המסר? כל שלב בגידול ילד – הוא נס בפני עצמו.
גם רבינו בחיי מוסיף: אברהם דייקא חיכה עד שיצחק נגמל, כי אז הניחו לתלמוד תורה. הסעודה הגדולה ביותר – היא על כניסת הבן לעולם התורה.
הפניה – כאן ועכשיו
חברים יקרים –
היום, מסיבת הסיום שלנו, היא בדיוק אותה סעודה של אברהם אבינו.
שש שנים גידלנו ביחד את הילדים האלה. לא ביום שנולדו, לא בגיל שנה, לא בגיל חמש – היום – ביום שהם עומדים לעבור לישיבה קטנה, לעולם התורה המלא – היום עושים משתה גדול.
המורים שלכם – וגם ההורים – לא עשו את זה לבד.
כל פסוק שנאמר בכיתה, כל שיעור שנלמד, כל שאלה ששאלתם ותשובה שניתנה – הכל בסייעתא דשמיא.
"מי מלל" – מי היה מאמין? מי היה חושב שזה יצליח? כך גם אנחנו יכולים לומר היום: מי מלל – מי האמין שהילדים האלה יגיעו לכאן? שיידעו תורה, שיאהבו מצוות, שיהיו מוכנים לישיבה? ה׳ עשה זאת – וכולנו, הורים ומורים ותלמידים, אנחנו ה"שרה" שהניקה.