קונטרס טוב להודות לה' – מסע במעלת ההכרה בטובה
📄 תוכן העמוד בטקסט
קונטרס טוב להודות לה'
📑 תוכן העניינים
- פרק א — פתח דבר: מפתח ההודאה
- פרק ב — לחיות בעולם שכולו טוב
- פרק ג — מצוות ביכורים: בית ספר להודאה
- פרק ד — העצה לשמחה: הודאה
- פרק ה — חוסר הודאה גורם פורענות
- פרק ו — העולם נברא בשביל הביכורים
- פרק ז — סודות במצוות הביכורים
- פרק ח — שמחת חיים: בשירה ובזמרה
- פרק ט — אוצר מקורות נוסף
- פרק י — תן לו אפשרות לתת לך
פתח דבר: מפתח ההודאה
- המפתח לשערי עבודת ה' — "בואו שעריו בתודה"
- י"ג מידות הרחמים המתעוררות על ידי הודאה
- "מודה אני" — שורש שמו של היהודי
- הודאה על כל נשימה ונשימה
- סיכום הרמב"ם: "וכל המרבה להודות את ה' — הרי זה משובח"
דוד המלך אינו אומר "בואו שעריו בתפילה" או "בואו שעריו בתשובה", אלא דווקא בתודה. מכאן המפתח לשערי עבודת ה' הוא מפתח התודה וההודיה — אין אחר, אין בלתו. מי שמפתח זה עדיין אינו בידו, עומד עדיין מחוץ לחומת עבודת ה', אפילו אם הוא מתפלל ולומד. ההודאה היא לא "עוד מידה טובה" בין מידות רבות — היא הפתח עצמו.
נראה שהביאור בזה: כאשר האדם מודה לה' יתברך, מתעוררות עליו י"ג מידות של רחמים. ההודאה אינה רק ביטוי של הכרת תודה — היא פועלת, ומעוררת שפע של רחמים משמים.
במדרש תנחומא מסופר משל נפלא (מדרש תנחומא, ורשא, כי תבוא, סימן א, בשם ר' אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא): אדם שיש לו עסק אצל מלכות בשר ודם — פעמים שהוא נותן ממון רב עד שמגיעים אותו אל המלך, וגם אז ספק אם יעשה בקשתו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן: אדם יורד לתוך שדהו, רואה אשכול שביכר, תאנה שביכרה, רימון שביכר — מניחו בסל, הולך לירושלים, עומד באמצע העזרה ומבקש רחמים על עצמו, על ישראל ועל ארץ ישראל, ואפילו אומר "איני זז מכאן עד שתעשה צרכי היום הזה". ובת קול יוצאת ואומרת לו: תזכה לשנה הבאה ותביא כהיום הזה — כאדם שנותן פרי חדש לחברו ואומר לו: יהי רצון שתשנה ותתן לי לשנה הבאה.
מכאן אנו למדים: אצל בשר ודם, ככל שנותנים יותר — הסיכוי לתשובה חיובית קטן יותר, כי המלך חושש שמא ינצלוהו. אצל הקדוש ברוך הוא ההפך הוא הנכון — ככל שהאדם מביא יותר, מודה יותר, מבקש יותר, כך הוא זוכה ליותר. זהו יסוד גדול: ההודאה אינה "מבקשת" מה', היא פותחת את שערי הנתינה שלו.
יהודי פותח את יומו באמירת "מודה אני" — משום שזה כל מהותו של היהודי: מודה אני. ולמה נקרא שמו "יהודי"? על שם ההודאה (מלשון "יהודה" — "הפעם אודה את ה'"). גם שורש השמחה במצוות הוא ההודאה, כלשון החזון איש: "עיקר עשיית מצווה היא שמחתה — שזכינו לכך".
הודאה על כל נשימה ונשימה
והחתם סופר הוסיף שאלה עמוקה: למה חוזרים על פסוק "כל הנשמה" פעמיים? ותירץ: ללמד שצריך להודות לה' גם על עצם הזכות שאנו זוכים להודות לו. וכעין זה מבואר ב"מודים דרבנן" — "עַל שֶׁאֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ" — מודים על עצם זה שנתת בליבנו להיות מודים לך. ההודאה השנייה, אם כן, איננה חזרה מיותרת — היא הודאה על ההודאה עצמה.
ובמדרש תהלים (מזמור יח) מבואר עד כמה דוד המלך היה מדקדק בכך: לא הניח דוד אבר בכל איבריו שלא קילס בו את הקדוש ברוך הוא — קילסו בראשו, בעיניו, בפיו, בלשונו, בגרונו, בשפתיו, בלבו, בכל עצמותיו, בנפשו, ובנשמתו. ולמרות כל זה אמר דוד: אף על פי כן, עדיין איני יודע לקלסו — "פִּי יְסַפֵּר צִדְקָתֶךָ".
ומעניין להוסיף כאן את דברי הפסיקתא דרב כהנא (פסקא יז, אות ג): "מה יתאונן אדם חי" (איכה ג, לט) — די לו לאדם שהוא חי. עצם החיים כבר סיבה מספקת להודאה, עוד לפני שמדברים על כל שאר הטובות. כל כך צריך האדם לחיות בתחושה שהכל חסדי שמים מרובים, ולראות רק את הטוב שיש לו — עד שאפילו מראה פניו צריך להיות מאושר וטוב.
🙏 תפילה
רבונו של עולם, פתח לי את מפתח ההודאה שבו נכנסים לחומת עבודתך. תן בליבי לדעת שכל נשימה שאני נושם היא מתנה ממך, ושאין רגע אחד בחיי שאינו טעון תודה. עזרני להיות "יהודי" באמת — מודה על שם ההודאה, פותח כל יום מחדש ב"מודה אני", ומודה גם על עצם הזכות שנתת בליבי להודות לך. יהי רצון שכל אבר ואבר בגופי ישמש לקילוסך, כדוד המלך, ושאזכה על ידי ההודאה לעורר עלי י"ג מידות רחמיך. אמן.
🤔 להתבוננות
- מהם שלושה דברים שאני נהנה מהם כל יום ולא עצרתי מעולם להודות עליהם?
- האם אני מודה רק "על" הטוב שקיבלתי, או גם על עצם הזכות שניתנה לי להודות?
- מה משתנה אצלי כשאני חושב על ההודאה כ"מפתח" ולא רק כ"נימוס" כלפי שמים?
לחיות בעולם שכולו טוב
- יעקב אבינו ותשובתו לפרעה — "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי"
- מדוע האריך יעקב בתשובתו, ומה המחיר ששילם על כך
- ר' חיים שמואלביץ: התביעה על עצם ה"הופעה" הזקנה
- העיקרון: לחיות כ"בן של המלך הגדול ביותר"
עד כמה אדם צריך לחיות מתוך תחושה של "עולם שכולו טוב" כל ימי חייו, יש ללמוד מפרשה מפתיעה בחיי יעקב אבינו.
מתרצים הדעת זקנים מבעלי התוספות: פרעה ראה שיעקב זקן מאוד, ושערות ראשו וזקנו לבנות מרוב הזקנה — ועל כך שאל. ויעקב השיב לו: "ימי שני מגורי... מעט ורעים" — כלומר, מעטים הם שנותיי, אלא שמתוך הרעות שהיו לי קפצה עליי זקנה.
ומוסיף המדרש נופך מפתיע: בשעה שאמר יעקב "מעט ורעים היו", אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני הצלתיך מעשו ומלבן, והחזרתי לך את דינה, גם יוסף — ואתה מתרעם על חייך שהם מעט ורעים?! חייך — שמניין התיבות שבין "ויאמר" ל"בימי מגורי" (ל"ג תיבות) — כך יחסרו משנותיך, שלא תחיה כחיי יצחק אביך. ואכן יצחק חי ק"פ שנה, ויעקב לא חי אלא קמ"ז.
זהו חידוש עצום: יעקב אבינו — הצדיק הגמור — נענש על עצם הביטוי "מעט ורעים", על כך שלא ראה את חייו כטוב מוחלט, למרות כל הנסיונות שעבר.
אדם צריך לראות עצמו "כבן של המיליונר הגדול ביותר, בנו של הרופא הטוב ביותר" — לחיות בעולם שכולו טוב. ומתוך כך, ממילא זקנו נשאר שחור והוא טוב לב. עצם זה שיעקב נראה זקן — זו הייתה כבר התביעה עליו, עוד לפני שאמר מילה.
🙏 תפילה
אבינו שבשמים, למדני מיעקב אבינו — לא להתמקד ברעות ובקשיים, אלא לראות בכל מה שעברתי את ידך המנחה, המצילה והמיטיבה. תן לי לחיות מתוך תחושה שאני בנך היקר, בעולם שכולו טוב, ושלא אבוא חלילה לידי תלונה על חיי — גם כאשר הם קשים בעיניי. עזרני לראות בכל שנה, בכל אירוע, בכל נסיון — את החסד שבתוכו. אמן.
🤔 להתבוננות
- האם יש בחיי "נרטיב" קבוע של תלונה, שאני חוזר עליו כשמתארים בפניי את חיי?
- מה היה קורה אילו הייתי מספר את סיפור חיי מנקודת מבט של "מעט וטובים" במקום "מעט ורעים"?
- איזה אירוע קשה בחיי אני יכול, במבט לאחור, לראות כעת גם כחסד?
מצוות ביכורים: בית ספר להודאה
- פרשת מקרא ביכורים ורש"י
- ט' יסודות בטעם המצווה מדברי החינוך
- "וְשָׂמַחְתָּ בְּכָל הַטּוֹב" — קושיה ותירוץ
- מהו "כל הטוב"? — ביאור האור החיים
מצוות ביכורים — הבאת הפרי הראשון שנתבכר בשדה אל בית המקדש, בליווי הצהרה על כל שלבי ההיסטוריה של עם ישראל — היא, למעשה, טקס הודאה מלא בכל פרטיו. רש"י (כו, ג) מדייק בלשון "וְאָמַרְתָּ אֵלָיו" — שאינך כפוי טובה. עצם אמירת המילים בקול, לפני הכהן, היא חלק מהמצווה.
ט' יסודות מדברי החינוך
בעל הספר החינוך (מצווה תרו) מבאר את שורש המצווה, ומדבריו ניתן ללקט תשעה יסודות מפתח בהבנת ההודאה:
- מטרת המצווה — לעורר את מחשבת האדם ולצייר בלבבו את האמת בכוח דברי פיו, שהכל הגיע אליו מאת אדון העולם.
- דיבור ההודאה בפועל — משפיע על הלב, ואינו רק ביטוי חיצוני שלו.
- עיקר עניין ההודאה: לזכור שהכל מגיע מאת אדון העולם.
- כדי לעורר את הנפש להודיה, יש להתחיל להודות מ"ראשית" ולהמשיך ולספר על הכול — כך הנפש מתעוררת בהדרגה.
- לא מספיק "סתם" להודות — יש לעורר את הנפש בשבח השם.
- מתוך ההודאה מגיע האדם למצב של "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב" — כלומר, שמחה בכל הטוב שיש לו.
- אחרי שאדם משבח — יכול הוא לבקש.
- ה' נותן שפע לאדם בעקבות זה שהוא מודה לו.
- ה' חפץ מאוד להיטיב לנו, ושמח מאוד שאנו נותנים לו את האפשרות להיטיב לנו — וזה על ידי שאנו מודים לו.
מתוך הדברים הללו מובן גם דבר מעניין נוסף: מדוע ברכת "אשר יצר" נחשבת כסגולה לרפואה. שכן ככל שאדם מודה על רפואת הגוף, כך מתרבה הרפואה — זהו אותו כלל: ההודאה עצמה גורמת להמשך השפע.
הביטוי "בְּכָל הַטּוֹב" אינו מופיע בשום מקום אחר בתורה, רק כאן. מהו אותו "כל הטוב" שזוכה לו המודה לה'?
נמצא, שעל ידי שאדם מודה לה' על כל מה שעבר עליו עד היום, הוא זוכה להיות שמח עם ה' — להיות שמח במצוותיו, ולזכות לאהבת ה'. ואם אדם רוצה לזכות לאור התורה עצמה — מה יעשה? יודה על מה שכבר זכה לחדש עד היום, וזה יגרום לו לקבל עוד שפע רב.
🙏 תפילה
ריבונו של עולם, כשם שציווית את אבותינו להביא ראשית פרי אדמתם ולהצהיר בפה מלא על כל חסדיך, כן תן בליבי לספר בקול, ולא רק במחשבה, את כל הטוב שגמלתני. זכני שההודאה שלי תגיע לא רק לשפתיים אלא ללב, ומתוכה אזכה ל"ושמחת בכל הטוב" — שמחה אמיתית בכל מה שיש לי. פתח את שפתיי, ותן לי להבין שכל שבח שאני אומר, מוסיף לי עוד שפע וברכה. אמן.
🤔 להתבוננות
- האם ההודאה שלי היא רק מחשבה שקטה, או שיש בה גם ביטוי בפה, בקול, בכתב?
- מהו "ראשית" בחיי — הדבר הראשון שכדאי לי להתחיל להודות עליו היום?
- מה ההבדל בין "לומר תודה" לבין "לשמוח בכל הטוב"? האם אני מגיע לשלב השני?
העצה לשמחה: הודאה
- סוד הביכורים כעצה מעשית לשמחה
- "בשמך יגילון כל היום" — ספר העיקרים
- "תן לו זמן להודות" — יסוד לחנוכת הבית
- יעקב אבינו זוכה לגילוי ה' רק לאחר שהודה
- "אין מפסיקין בקללות"
שאלה נפוצה: כיצד נהיים שמחים? נראה שבפרשת התוכחה עצמה, שם התורה מוכיחה על חוסר השמחה, מונחת גם התשובה: פרשת ביכורים, שעניינה כולו הודאה.
ביכורים — לוקחים את הפרי הראשון שצומח על העץ, מסמנים אותו, וכך בכל פעם שאדם מגיע לשדה הוא רואה את הפרי הנפלא שהוא עתיד להביא לבית המקדש. בקיצור, הוא נזכר בהודיה כל אימת שהוא רואה אותו. וכשמגיע הזמן, לוקחים את הפירות החדשים, שמים בסל גדול ויפה, מקשטים ומעטרים, וכולם עולים יחד לירושלים.
מכאן רעיון נפלא: ללמוד לעשות "עסק" מדבר קטן, להגדיל אותו עוד ועוד, ואז להודות עליו — ולא רק עליו, אלא על הכול: על קום המדינה, על האבות, על הכול. זהו סוד השמחה "על רגל אחת". ומעניין: בפרשת כי תצא מוזכר עניין השמחה באיש ואישה, ובפרשת כי תבוא מוזכר עניין השמחה בעבודת ה' — ושניהם משורש אחד: לדעת להסתכל מה יש לך, להתבונן בטוב שהזולת עושה — זהו סוד ההצלחה.
בשמך יגילון כל היום
תן לו זמן להודות
יעקב זוכה לגילוי ה' — רק לאחר שהודה
האלשיך (פרשת וישלח, פרק לה) מעיר על סמיכות הפרשיות: ה' אומר ליעקב "קוּם עֲלֵה בֵית אֵל וְשֵׁב שָׁם וַעֲשֵׂה שָׁם מִזְבֵּחַ לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ" — ורק לאחר שיעקב בונה מזבח, מודה ומקריב, מתגלה אליו ה' שוב ומברכו. ההודאה על הישועה הראשונה היא שפותחת את הדלת לגילוי הנוסף.
ונראה שזה גם ביאור נוסף לפסוק "בֹּאוּ שְׁעָרָיו בְּתוֹדָה" — לאיזה שערים באים? לשערי השפע של ה', ודרך ההודיה בלבד. וכעין זה בפסוק "לַמְנַצֵּחַ... נְרַנְּנָה בִּישׁוּעָתֶךָ" — לכאורה הפסוק הפוך: כשה' ממלא את משאלותינו, אז אנו שמחים. אבל דוד כותב זאת בסדר הפוך — משום שכאשר אדם מרנן לה' ומרוממו על מה שכבר עשה עמו בעבר, אז זוכה שה' ימלא את משאלותיו.
ב"ראשית חכמה" מובא שהקב"ה חפץ ואוהב שיספרו גדלו וכבודו — כמלך בשר ודם האוהב את עבדו כשמספר בשבחו. ומהזוהר: "מַאן דְּאַסְגֵּי תֻּשְׁבְּחָן לְגַבֵּי קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא — אַסְגֵּי שְׁלָמָא בְּעַלְמָא" — המרבה בתשבחות לה' מרבה שלום בעולם. ועוד: אמירת שירות ותשבחות גורמת לדבקות בו יתברך.
אין מפסיקין בקללות
הלכה נאה: אין מפסיקים בקריאת התורה באמצע קללות, "לפי שאין ראוי שיהיה אני מתברך ובני מתקללים" (ירושלמי מגילה כו ע"ב, בשם ר' לוי). השפת אמת כתב במכתב ליהודי שהיה בצרה: "תתחיל לברך את ה' — לא יוכל לכל עליך קללה", שכן אינו בדין שה' מתברך ובנו בקללה. תפקידנו בחיים — כדברי הרמב"ן (סוף פרשת בא) — הוא להודות לה' תמיד.
🙏 תפילה
אבי שבשמים, למדני להפוך כל דבר קטן שאתה נותן לי לעסק גדול של הודאה. תן לי סבלנות — כמו הבונה בית והנוטע כרם — להתעכב וליהנות מכל טובה, ולא לרוץ הלאה לפני שהודיתי עליה כראוי. כשם שיעקב אבינו זכה לגילוי נוסף רק לאחר שהודה, כן זכני שכל הודאה שלי תפתח לי דלת לברכה נוספת. יהי רצון שאזכה לרנן בשמך תמיד, גם לפני שאתה ממלא את משאלותיי, מתוך אמון וביטחון בטובך. אמן.
🤔 להתבוננות
- איזה "פרי חדש" קיבלתי לאחרונה, ועד כמה עצרתי כדי להודות עליו כראוי?
- האם אני נוטה לבקש מה' לפני שאני מודה לו על מה שכבר נתן?
- מה משמעות הרעיון "אין מפסיקין בקללות" לגבי איך שאני מדבר על עצמי ועל חיי?
חוסר הודאה גורם פורענות
- חורבן טור מלכא — מהרש"א
- הקשר בין ביטחון גאוותני לבין חורבן
אם ההודאה פותחת שערי ברכה, הרי שחוסר הודאה — פועל בכיוון ההפוך.
המהרש"א (חידושי אגדות, מסכת גיטין דף נז ע"א) מבאר שכל מה שנחרב "טור מלכא" (מקום שהיה מיושב בגדולה ובעושר) — היה בגלל שלא הודו לה'. כשניצל המקום מן המלך שבא להילחם בו, "אִיזְדַּקּוּר וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ" — הם קמו וחגגו, אכלו ושתו, ולא בטחו בישועת ה'. במקום להודות ולהלל על הנס — אמרו שהמלך לא יכול היה להם מפני גבורתם שלהם עצמם. וזהו שאמרו "מִיחֲדֵי קָחֳדוּ בִּי... שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי לָהֶם" — הם שמחו בכוחם ובגבורתם, במקום להכיר בישועת ה'.
מכאן יסוד חמור: לא זו בלבד שחוסר הודאה מונע ברכה — הוא גם מזמין פורענות. כאשר אדם זוכה לישועה ומייחס אותה לכוחו ועוצם ידו, במקום להודות — הוא בעצם מנתק את עצמו ממקור הברכה, ופותח פתח לחזרתה של הצרה.
🙏 תפילה
רבונו של עולם, שמור אותי מלייחס הצלחה כלשהי בחיי לכוחי ולעוצם ידי. כשאתה מציל אותי מצרה — תן לי לזכור מיד להודות לך, ולא להיסחף בחגיגת ה"ניצחון" מבלי להכיר במי שהצילני. שלא אהיה בבחינת "איזדקרו ואכלו ושתו" ששכחו את מקור ישועתם. אמן.
🤔 להתבוננות
- האם יש הצלחה בחיי שאני נוטה לייחס לכוחי ולכישרוני בלבד?
- איך אני יכול "לעצור" את עצמי, ברגע של הקלה מצרה, כדי להודות לפני שאני "חוגג"?
העולם נברא בשביל הביכורים
- השאלה הגדולה: מדוע נברא העולם בשביל מצווה זו?
- ה' חפץ להיטיב — משל האריס
- תכלית הבריאה להודות
ומפליא עוד יותר: חז"ל דרשו (בראשית רבה א, ו) — "בְּרֵאשִׁית בָּרָא" בשביל מצות ביכורים, שנאמר בה "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ". עולם ומלואו נברא — לפי דרשת חז"ל — בשביל מצווה אחת קטנה כל כך.
ה' חפץ להיטיב
מבאר האלשיך: "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה" (תהלים פט, ג) — זהו חסדו יתברך, שהוא חפץ להיטיב, ואינו מבקש מאיתנו להחשיב את עולמו כאילו הוא שלנו — רק שנחזיק לו יתברך טובה, ונכיר כי הוא אדון הכל.
ומביא האלשיך משל נפלא: כעשיר או שר שיש לו כרם, ויורד בו אריס לעבדו ולשומרו. כאשר האריס רואה תאנה שביכרה ואשכול ענבים ראשון, הוא מביא אותם במזרק טהור אל האדון ואומר: "רְאֵה נָא נֹעַם בִּרְכַּת כַּרְמְךָ אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ בּוֹ, וְזֶה פִּרְיוֹ — כִּי מִמְּךָ הַכֹּל". הוא אינו מעז לאכול ממנו לפני שהציג אותו לפני האדון. ואז, בראות המלך את דרך ארצו של האריס, יאמר: יהי לך כל השאר. כן הדבר — לא לנו החטה, השעורה והכרמים; הכל שלו יתברך. ולהורות שממנו הכל, אנו מביאים את ראשיתו לפני כסא כבודו.
ומדוע דווקא ה"ראשית"? משום שהעלה על רוחו כי קניינו אשר רכש בכוחו ועוצם ידו עשה לו — אדון הכל יסירנו ממנו. אך החושב כי הכל שלו יתברך — ה' יעזבנו בידו. הבאת הראשית היא ההצהרה: "לֹא לָנוּ ה', לֹא לָנוּ, כִּי לְךָ הַכֹּל".
תכלית הבריאה להודות
ידועים דברי הרמב"ן שאדם נברא בשביל להודות לה', כמו שאומרים בתפילה: "וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל... לְהוֹדוֹת לָךְ". ומקור לכך בפסוק בהלל: "הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב".
🙏 תפילה
ריבון העולמים, אני מבקש להיות כאריס הנאמן — שכל מה שיש בידי, אני יודע שהוא ממך, ואיני מעז ליהנות ממנו לפני שהודיתי לך עליו כראוי. תן לי לזכור שהעולם כולו נברא כדי שאדע להכיר טובה — ושתכלית קיומי היא להודות לך. עורר בי חפץ אמיתי להביא לפניך את "ראשית" כל טוב שאתה נותן לי, ולא לחשוב שהכל בא לי מכוח עצמי. אמן.