זכור את אשר עשה לך עמלק — שכחת חסדי השם ותיקונה
📄 תוכן העמוד בטקסט
זכור את אשר עשה לך עמלק — שכחת חסדי השם ותיקונה
📑 תוכן העניינים
- פרק א — קללה שהופכת לברכה קללה אותיות הלל-ק·תגי האות ק׳ ב״הדבקים״·ברכת הנהנין וניצול מן התולעים
- פרק ב — הכרת טוב לבשר ודם לא תתעב אדומי, לא תתעב מצרי·כל המכיר בטובת חברו
- פרק ג — שורש הדבר: עמלק ושכחת החסדים למה נסמכה פרשת עמלק·השכחה — עיקר כלי היצר הרע·עמלק ופרעה, שורש כל שכחה·מן השכחה אל הקפידות והכעס
- פרק ד — התינוק שרכב על כתפי אביו התינוק ששכח את אביו·הבן שביקש הכל, ונשכו הכלב
- פרק ה — מרים והלשון שנבראה להודות זכור את אשר עשה ה׳ אלוקיך למרים·הלשון שנבראה להודות
- פרק ו — שמחת התפילין והתפילה קטרה דמלכא — שמחת התפילין·ה׳ שפתי תפתח — שמחת התפילה
פתיחה: שני שיעורים, יסוד אחד
הספר שלפניכם נולד משני שיעורים נפרדים, ששניהם נמסרו בערב שבת קודש פרשת כי תצא. השיעור השני נמסר בתוך ימי חודש אלול עצמו. שני השיעורים סובבים סביב אותו פסוק בדיוק: "זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים", ושניהם מביאים אותו יסוד מכריע בשם רבי גדליה מיליקוב, בשם הסמ"ג: עיקר מה שהיצר הרע מכשיל את האדם הוא על ידי השכחה. מרוב קרבתם זה לזה, ריכזנו את שני השיעורים לספר אחד, כדי שהיסוד המשותף ייאמר פעם אחת בעומק הראוי לו, ולצידו יבוא כל מה שייחודי לכל שיעור בפני עצמו.
פרשת כי תצא פותחת בדיני מלחמה ומסתיימת בציווי לזכור את מעשה עמלק, וממילא היא פרשה שכולה עוסקת, מתחילתה ועד סופה, ביחס שבין האדם לבין החסד שנעשה עמו. הפרק הראשון עוסק בסוד שמגלה האר"י הקדוש בתוך המילה "קללה" עצמה, ומראה כיצד מאה ברכות ביום, הנאמרות בכוונה, הופכות אותה לברכה. הפרק השני עוסק בהכרת הטוב לבשר ודם, כשער להכרת הטוב לקדוש ברוך הוא. הפרק השלישי, לב הספר, יורד לשורש מלחמת עמלק: מדוע דווקא השכחה היא נשקו העיקרי, ומהי הסגולה שקיבל הבעל שם טוב להינצל ממנה. הפרק הרביעי מביא שני משלים נפלאים ממדרש תנחומא, המציירים את מהות השכחה בתמונה שאי אפשר לשכוח. הפרק החמישי חוזר לסוף פרשתנו, אל מרים הנביאה ואל מהות הלשון שנבראה להודות. והפרק השישי חותם בשמחת התפילין והתפילה, כפרי הטבעי שצומח מזיכרון החסד. יהי רצון שקריאה זו תוסיף בנו את הזיכרון התמידי של חסדי השם, ותרחיק מאיתנו את כוח השכחה על כל גווניו.
קללה שהופכת לברכה
📖 בפרק זה:
- סוד האר"י הקדוש: "קללה" אותיות "הלל-ק" — מאה ברכות בכוונה
- 🕯️ השאלה מה להתחזק בו באלול, והתשובה שחוזרת תמיד לאותו מקום
- בעל הטורים על תגי האות ק' שבמילה "הדבקים"
- השל"ה הקדוש על ברכת הנהנין המצילה מדין תולעים
קללה אותיות הלל-ק
בפרשתנו אנו קוראים על מה שאומר הכתוב לעם ישראל אודות בלעם הרשע.
"וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹקֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ" (דברים כג, ו).
מה בדיוק פירוש "ויהפוך ה' אלוקיך לך את הקללה לברכה"? הכל מבינים שהכוונה היא שהתוצאה בפועל התהפכה: מה שהיה אמור להזיק, הועיל. אך האר"י הקדוש מגלה כאן דבר עמוק הרבה יותר. הוא אינו מדבר רק על התוצאה, אלא על המילה עצמה. בתוך המילה "קללה" גופא, השם הופך אותה לברכה, שכן "קללה" הן אותיות "הלל-ק": אם אדם יהלל את השם במאה ברכות ביום, ולפני כל ברכה יתבונן לפני מי הוא עומד לברך, ועל מה הוא מברך, וכמה באמת יש לו להודות, אזי "הלל-ק" — מאה ההילולים — הופכים בפועל את הקללה לברכה.
קללה אותיות הלל-ק: אם תהלל את השם במאה ברכות, לפני כל ברכה תתבונן לפני מי אתה עומד לברך, ועל מה אתה מברך, וכמה באמת יש לך להודות — הקללה תתהפך לך לברכה.
וזה בדיוק מה שהשם יתברך מקדים, "רפואה למכה", עוד לפני הצרות עצמן. לפני כל הגזרות, לפני כל האסונות, לפני כל הטרגדיות הקשות, יש דבר אחד שיכול לחסום את כל הגזרות ולמנוע את כל האסונות: מאה ברכות בכוונה, מילה במילה. ומכיוון שאנו נמצאים בעיצומו של חודש אלול, יש בכך משנה תוקף.
מסופר שפעם שלח אחד מגדולי ישראל שליח אל צדיק ידוע, לשאול אותו באיזה עניין צריך להתחזק בחודש אלול. השיב לו הצדיק: "איני יודע במה עליו להתחזק, אבל אני יודע שכאשר אני מתבונן בעצמי, אני מתחזק בעניין המאה ברכות בכוונה". והטעים את דבריו: חז"ל אומרים על הפסוק "מה ה' אלוקיך שואל מעמך כי אם ליראה" — אל תקרא "מה" אלא "מאה". הדרך לזכות ליראת השם עוברת דרך מאה הברכות. "מה ה' אלוקיך שואל מעמך" — זו מילה שרומזת בעצמה על ידי המאה ברכות. אם אדם יהיה במאה הברכות בכוונה, ממילא יזכה ליראת שמים, וזוהי עבודת החודש הזה, חודש אלול, וימי הדין הבאים בעקבותיו.
ידוע שכל עבודת חודש אלול היא בבחינת "לפני מלכיות שאתם ממליכים עלי", עבודת המלכת השם לקראת יום הדין. ומכאן גם מה שכתב האר"י הקדוש, שאסור לומר וידוי בראש השנה, כי הדבר עלול לעורר קטרוג. אף שאומרים אותו על חטאים, אין לומר זאת "מהשפה ולחוץ" בלבד, אלא יש להתמקד בהמלכת השם עצמו. ועיקר ההכנה לומר "מלכיות" היא באמת להתבונן לפני כן: כשאדם אומר "מלך העולם", עליו להתבונן קודם כמה, ורק אז יאמר את המלכיות בשלמות.
תגי האות ק' ב"הדבקים"
אותו רמז עצמו — קללה שנהפכת לברכה על ידי מאה ברכות בכוונה — מובא באופן מפתיע גם בפרשת ואתחנן, בפסוק "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום". בעל הטורים מלמד שם דבר מעניין מאוד.
בספרי תורה ישנים יש תגים רבים על האות ק' שבמילה "הדבקים", רמז למאה ברכות בכוונה, שעל ידם זוכים להידבק בהשם יתברך. זהו ההבדל שבין יהודי לגוי: יהודי הוא דבוק בהשם יתברך.
הרי לנו שוב אותה אות ק', הרומזת למאה, מופיעה כאן במקום שבו עוסק הכתוב בעצם הדבקות בה'. ומכאן מובן מדוע דווקא אמצעי זה, המאה ברכות, הוא זה שהופך את הקללה לברכה: הוא בעצמו כלי הדבקות. ברכה שאינה נאמרת מתוך התבוננות היא מילים בעלמא; ברכה הנאמרת מתוך התבוננות אמיתית במי שעומדים לפניו ובמה שיש להודות עליו, היא עצמה מעשה של דבקות.
ברכת הנהנין וניצול מן התולעים
אותו יסוד עצמו — כוחה של ברכה הנאמרת בכוונה — מובא גם בפרשת עקב, בפסוק "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך" (דברים ח, י). השל"ה הקדוש, שהיה מתלמידי תלמידי האר"י, מלמד על פסוק זה יסוד מפליא.
כל מי שמברך ברכת הנהנין, לפני האכילה ואחריה, בכוונה, כאשר הוא נסתלק מן העולם, אין התולעים שולטים בגופו. שכן התולעת היא בבחינת קללה, כמו שכתוב באחת הקללות שבפרשת כי תבוא: "כי תאכלנו התולעת". וכיוון שהוא בירך את השם כראוי, אין הקללה שולטת בו, ואין התולעים שולטים בו.
ומקור לדבר מובא בספר יחזקאל, בפסוק העוסק במתנות כהונה: "וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן, לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ" (יחזקאל מד, ל). כלומר, מי שמברך ברכת הנהנין כראוי — לא תנוח הקללה ולא תשלוט צל בגופו, אלא תנוח הברכה. יש שהביאו על כך חידוש נאה: במילים "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת" מופיעה האות ת' ארבע פעמים, ומספר זה עולה בגימטריה כנגד "ברכת הנהנין להציל מדין תולעים". וכמה גדולה מעלת מי שמברך בכוונה, שאפילו אחרי פטירתו מן העולם ניצול מכך.
ולכן כותב על כך רבי חיים פלאג'י, שביותר צריכים תלמידי חכמים להיזהר בברכת הנהנין בכוונה, שכן מן העבר השני עומדת "קללת שכחת התורה". שהרי אם ברכה בכוונה מדביקה את האדם בהשם ומצילה אותו, הרי שברכה בלא כוונה, אמירה סתמית שאין בה שום זיכרון של מי שנותן לו את המזון, היא היפוכו הגמור: תחילתה של אותה שכחה שהיא, כפי שנראה בפרקים הבאים, שורש כוחו של עמלק ממש.
הכרת טוב לבשר ודם — שער להכרת טוב למקום
📖 בפרק זה:
- "לא תתעב אדומי... לא תתעב מצרי" — הכרת הטוב גם כלפי צוררים
- רש"י: האכסניה בשעת הדחק
- חז"ל: כל המכיר בטובת חברו סוף מכיר בטובת המקום
מיד לאחר ציווי המאה ברכות הרמוז בפסוקי הפרשה, מגיעה הפרשה עצמה למקום נוסף, שגם בו מונחת אותה יראת שמים בדיוק: הכרת הטוב. הפרשה עוסקת בקבלת עמים שונים אל תוך קהל ה', וקובעת הבחנה חדה. עמון ומואב, שלא קדמו את ישראל בלחם ובמים, ואף שכרו את בלעם לקללם, אינם יכולים לבוא בקהל ה' עד עולם — אפילו דור עשירי לא יבוא להם. כמה השם מקפיד על כפיות טובה! ולעומתם, אדום ומצרים, על אף ההיסטוריה הכבדה שביניהם לבין עם ישראל, זוכים ליחס שונה לגמרי.
לא תתעב אדומי, לא תתעב מצרי
"לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ" (דברים כג, ח).
הפסוק מפתיע: מצרים, אותה מלכות ששיעבדה את בני ישראל וטבעה את תינוקותיהם ביאור, איננה נמנית עם אלו שיש לתעב אותם לגמרי. מדוע? רש"י מבאר את הטעם.
"לא תתעב מצרי" — אף על פי שזרקו זכוריכם ליאור, מכל מקום, היו לכם אכסניה בשעת הדוחק.
כמה יש כאן ללמוד. אדם עלול לחשוב: מצרים עשו לנו רעה כה גדולה, מה שייך בכלל לדבר על הכרת טוב כלפיהם? אך התורה מלמדת שגם אם אדם עשה לך רעה, רעה גדולה עד מאוד — אם באיזה שלב הוא עשה לך גם טובה מסוימת, חלה עליך חובה להכיר לו טובה על אותה טובה נקודתית, בלי לערבב אותה עם הרעה. כמה חשוב הדבר, וכמה החמירה בו התורה, שהיא מצווה שלא לתעב את מי ששיעבד ורדף, רק משום שבשעת הדוחק הוא היה אכסניה לישראל.
כל המכיר בטובת חברו
חז"ל מגלים מדוע התורה מקפידה כל כך על נקודה זו, ומעלים אותה למדרגה עקרונית הרבה יותר גדולה מהמצווה עצמה.
כל המכיר בטובתו של חברו, סוף שמכיר בטובתו של מקום.
כלומר, הכרת הטוב אינה מידה נפרדת, תלושה, שרלוונטית רק ביחסים שבין אדם לחברו. היא בעצם התרגול היומיומי, הבסיסי, של אותו כוח נפשי שבלעדיו אי אפשר להכיר בטובתו של הקדוש ברוך הוא. מי שמתרגל לזלזל בטובה שעשה לו חברו — "טובה קטנה, לא נורא, לא צריך להודות על זה" — מאמן את עצמו בדיוק באותו זלזול שיביא אותו, בבוא היום, לזלזל גם בחסדי השם. ולהפך: מי שמדקדק להכיר טובה גם על דבר קטן שעשה לו הזולת, מחזק בכך את אותו שריר נפשי שבו הוא יכיר גם בטובתו העצומה של הבורא.
מוסיף על כך הפלא יועץ: אם על טובה שעושה לו חברו — טובה מוגבלת, חד־פעמית, אנושית — האדם מרגיש חייב להכיר תודה, על אחת כמה וכמה עליו להכיר טובה כפולה ומכופלת לקדוש ברוך הוא, שעושה עמו כל כך הרבה טובות, כל כך הרבה ניסים ונפלאות, בכל רגע ורגע מחייו. הכרת הטוב לבשר ודם היא, אם כן, לא מטרה בפני עצמה, אלא שער כניסה: מי שנפתח בו, נפתח ממילא גם לשער הגדול שאחריו.
וזהו בדיוק מה שהתורה עוברת לעסוק בו בהמשך פרשתנו. אם כפיות טובה כלפי בשר ודם היא חטא כה חמור, מה נאמר על כפיות טובה כלפי הקדוש ברוך הוא עצמו? לכך מקדישה התורה את סוף הפרשה, בציווי לזכור את מעשה עמלק — ולשם כך נעבור עתה אל לב הספר.
שורש הדבר — עמלק ושכחת החסדים
📖 בפרק זה:
- מדוע נסמכה פרשת עמלק לחטא רפידים
- רבי גדליה מיליקוב בשם הסמ"ג: השכחה — עיקר כלי היצר הרע
- קבלת הבעל שם טוב: לזכור את עמלק ופרעה, שמהם באה כל שכחה
- "עמלק" סופי תיבות, ו"שכ"ח" ראשי תיבות
- 🕯️ מה ענה הרב שך למי ששאל במה להתחזק בימים הנוראים
- הגר"א: הכעס כבחינת עבודה זרה
למה נסמכה פרשת עמלק
סוף פרשתנו מצווה אותנו: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם".
"זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ, וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ, וְלֹא יָרֵא אֱלֹקִים" (דברים כה, יז-יח).
חז"ל, במדרש שמות רבה, שואלים שאלה יסודית: מדוע דווקא נסמכה מלחמת עמלק לאותו מקום בתורה, מיד לאחר חטא רפידים?
למה נסמכה פרשת "ויבא עמלק" (שמות יז) לאותו מקום? לפי שאמרו ישראל: "הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן" (שמות יז, ז). אמר הקדוש ברוך הוא: על שאתם שאלתם "היש ה' בקרבנו", יבוא הכלב וישכם, מיד: "וַיָּבֹא עֲמָלֵק".
כלומר, כל המלחמה של עמלק, כדברי חז"ל, נועדה בעיקרה להשכיח מאיתנו את חסדי השם. עמלק לא בא כתגובה לחטא מוסרי חמור, אלא כתגובה מדויקת לשכחה: לרגע שבו הצליחו בני ישראל, לאחר כל הניסים העצומים שראו במצרים ובקריעת ים סוף, לשאול בספק "היש ה' בקרבנו אם אין". וכאן טמון שורשה של פרשה שלמה, ושל תורה שלמה על אודות כוח השכחה.
השכחה — עיקר כלי היצר הרע
העיקרון שמבארים כאן חז"ל מקבל ניסוח חד וברור בדברי רבי גדליה מיליקוב, בספרו "שעות חן", בשם הסמ"ג.
עיקר הדבר שעל ידו היצר הרע מכשיל את האדם ומתגבר עליו — הוא על ידי השכחה. שאילו היה אדם זוכר כמה ניסים עשה עמו השם מיום היוולדו ועד עכשיו, פלאי פלאות שהשם עשה עמו, מי יכול לספר את כולם — ודאי שהיה רץ לעבודת השם בכל כוחו, רק כדי להכיר טובה לבורא. אלא שכל דרכו של היצר הרע הוא להשכיח מן האדם.
זהו יסוד מכריע, וכדאי לעצור עליו רגע: היצר הרע אינו זקוק, על פי רוב, להביא לאדם תאוות חדשות או פיתויים גדולים. די לו בכך שישכיח מן האדם את מה שהוא כבר יודע. אדם שזוכר כמה השם אוהב אותו, כמה חסדים עשה עמו, כמה השגחה פרטית ליוותה אותו, וכמה ניסים ונפלאות ראה בחייו — אדם כזה, מתוך הכרת הטוב הפשוטה שבו, רוצה מעצמו לעבוד את השם. אין צורך לשכנע אותו בכלום. אבל אם היצר הרע מצליח להשכיח ממנו את כל זה, נשאר האדם ריק, כאילו מעולם לא קיבל דבר, ואז נפתח הפתח לכל שאר החטאים.
עמלק ופרעה — שורש כל שכחה
ומכאן שאלה מתבקשת: אם השכחה כה מסוכנת, מהי הדרך להינצל ממנה? רבי גדליה מיליקוב מוסר תשובה שקיבל, מקובלת מפי הבעל שם טוב, והובאה על ידי המוכיח מפולנאה.
הסגולה להינצל מן השכחה, שלא נשכח את חסדי השם איתנו, היא לזכור את עמלק ואת פרעה, שמהם מגיעה כל השכחה לעולם כולו.
זהו הדבר הכי נורא שיכול להיות: אדם הולך בעולם כולו מלא תלונות, בשעה שהוא מוקף וטבוע בחסדים מכל צד. הוא כולו מלא הקפדות ותלונות על השם ועל הבריות, מפני שהוא שוכח את חסדי השם. וכאן מגלה הבעל שם טוב את הסגולה: כאשר אדם יודע ומכיר שהשכחה הזאת עצמה אינה "שלו" — היא לא תכונה טבעית שלו, אלא מעשה עמלק ופרעה, אותה קליפה שהגבירה עליו את כוח השכחה — עצם הידיעה הזאת כבר מפרישה אותו מקליפת עמלק. וזוהי המלחמה בעמלק עצמה: שזוכרים את מעשה עמלק. עצם קיום מצוות עשה זו, "זכור", היא בעצמה המלחמה במעשה עמלק, וזו הסגולה להינצל מן השכחה.
מכאן מובן גם עומק המילה "עמלק" עצמה. מובא בספרים ש"עמלק" הוא סופי תיבות של המילים "רַק רַע כָּל הַיּוֹם": כל רצונו של עמלק הוא להשכיח מן האדם את הניסים ואת הנפלאות שהשם עושה עמו, ולגרום לו לחשוב שרק רע קורה לו, כל היום. וכנגד זה, מובא רמז נוסף: המילים "שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְּצוּרִים לְהוֹדוֹת" — עיקרון מיסודות התפילה, לפיו חובת כל נברא להודות לבוראו — הן ראשי תיבות "שכ"ח". כאילו התורה עצמה מרמזת, בתוך המילים המדברות על חובת ההודאה, שהמלחמה נטושה תמיד בין הודאה לשכחה, ושתי המילים חובקות זו את זו.
"עמלק" — סופי תיבות "רַק רַע כָּל הַיּוֹם". חובת ההודאה — "שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְּצוּרִים לְהוֹדוֹת" — ראשי תיבות שכ"ח. המלחמה בין הודאה לשכחה חבויה בתוך המילים עצמן.
ומכאן גם דברי חז"ל הידועים: "אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שימחה שמו של עמלק". כיצד מוחים את שמו של עמלק? על ידי שזוכרים את חסדי השם, ובעצם הזיכרון הזה מכניעים את כל מה שנובע מקליפתו. שכן כל שאר הקליפות, כל שאר כוחות הטומאה, אינם אלא ענפים המסתעפים מן השורש הזה, קליפת עמלק, שכל אחיזתה בעולם היא באמצעות כוח השכחה. אדם שזוכר את חסדי השם, מכניע ממש את ראשה של אותה קליפה, ובכך מקרב את הגאולה השלמה: "אין השם שלם" כביכול, ואין כסאו שלם, כל עוד לא נמחה שמו של עמלק מן העולם.
מן השכחה אל הקפידות והכעס
ומכיוון שכך, מובן מדוע שכחת החסדים אינה נשארת בגדר מחשבה תיאורטית בלבד, אלא מתגלגלת ומופיעה בחיי היום־יום בצורה מוחשית מאוד: בכעס, בתלונות, בקפידות.
מסופר שפעם הגיע יהודי אל מרן הרב שך זכר צדיק לברכה, ושאל אותו: כבוד הרב, מה עלי לקבל על עצמי בימים הנוראים, איזו קבלה? השיב לו הרב שך: "תקבל על עצמך לא ללכת כל היום עם קפידות".
תשובה זו, קצרה כפי שהיא, נוגעת ממש בשורש הדברים שלמדנו. אדם ששוכח את חסדי השם, כל היום מלא תלונות: תלונות על השם, תלונות על אנשים, תלונות צמיתות. וכל זה מגיע מהקפדות ומכעס. וכמו שכתוב בספרים, שכל כעס שיש לאדם על אנשים, הוא בעצם בעומקו כעס על השם, כביכול הוא אינו מסכים עם ההנהגה שבה השם מנהיג אותו, ויש לו טרוניה כלפי הקדוש ברוך הוא, ומזה משתלשל גם הכעס על הבריות. הגאון מוילנה מכנה זאת בשם חמור במיוחד.