הדף הזה הוא עמוד המידע למורה, ומולו מצגת מנוקדת לכיתות ב'–ד': 📽️ פתחו את המצגת "תקופת הסבוראים"
תקופת הסבוראים היא תקופת מעבר בתולדות התורה שבעל פה. היא התחילה בבבל מיד אחרי חתימת התלמוד הבבלי, בפטירת רבינא (ד'ר"ס בערך, 500 לספירה), ונמשכה עד ראשית תקופת הגאונים.
השם "סבוראים" בא מן המילה סברא. אחרי ש"רב אשי ורבינא סוף הוראה" (בבא מציעא פו ע"א), חכמי התקופה לא באו לחדש הלכות בסמכות של "הוראה". הם פירשו את דברי האמוראים, הכריעו בשאלות שנשארו פתוחות, השלימו וסידרו את נוסח הגמרא. רב שרירא גאון מתאר אותם כך:
הסבוראים לא השאירו חיבורים משלהם, ודבריהם משולבים בגמרא בלי שמם. לכן אנחנו יודעים עליהם מעט – הם "הגיבורים ללא שמות" של התלמוד.
רבי אברהם אבן דאוד, הראב"ד הראשון, פורס בספרו "ספר הקבלה" את שלשלת מסירת התורה איש מפי איש, ממעמד הר סיני ועד דורו, כדי להראות שהתורה שבעל פה עברה ברציפות, בלי נתק. הסבוראים הם בה החוליה שבין האמוראים לגאונים:
על סוף התקופה יש שלוש שיטות:
"ומת רב שישנא בשנת ד'תמ"ט, והוא סוף רבנן סבוראי. נמצאו רבנן סבוראי ה' דורות". כך גם המאירי, ולפי החוקרים זו הדעה המקובלת היום.
יש שמונים רק שני דורות, עד רב סימונא ורב עינא (540). ויש שמסיימים בפתיחת ישיבת פומבדיתא מחדש בידי רב חנן מאישקיא (589), ורואים בה את תחילת הגאונים.
לפי ספר הקבלה. רב שרירא גאון אינו מחלק לדורות, אבל מונה את רוב השמות האלה ברצף, עם שנות פטירתם. מרבים מהם לא נשתמר לנו יותר מן השם.
את הדורות האלה, מדורגים על ציר, אפשר לראות בציר הדורות – תקופת הסבוראים.
אחרי פטירת רב סימונא ורב עינא באו על יהודי בבל שנים קשות. כבר קודם לכן, בשנת 470 בערך, נהרגו ראש הגולה הונא בר מר זוטרא וחכמים אחרים, "ואיתסרו כל בי כנשתא דבבל" (אגרת רב שרירא). ובסוף מלכות פרס:
כשנרגעו הרדיפות, בשנת ד'שמ"ט (589), חזר רב חנן מאישקיא – ש"קבל מתלמידי רב סימונא ורב עינא" (ספר הקבלה) – והעמיד מחדש את הישיבה, בפירוז שבור שליד נהרדעא. רב שרירא: "משנת תת"ק מלך מר בר רב חנן מאשקייא". התורה, שנשמרה כל אותן שנים, חזרה להישמע בבית המדרש.
הסבוראים לא כתבו ספר משלהם – הם עבדו בתוך הגמרא. רב שרירא גאון מביא שתי דוגמאות מפורשות:
הסוגיה הפותחת את קידושין, מ"האשה נקנית" ועד "בכסף מנא לן", סודרה בידי הסבוראים כמו רב עינא ורב סימונא: "כולהו אינך קושיי ופירוקי דמתרצי בגמרא – רבנן בתראי סבוראי תרצינהו וקבעינהו" – את כל הקושיות והתירוצים האלה תירצו וקבעו הסבוראים.
הנשים היקרות שבירושלים היו מביאות משקה מרגיע למי שיצא להיהרג. הגמרא שואלת: אם אין מי שיביא – משל מי? ועונה: "מסתברא – משל צבור". את ההכרעה הזו מייחס רב שרירא לרב רבאי מרוב, מן הסבוראים. הציבור כולו אחראי לדאוג למי שבצער.
רב שרירא מייחס לרב אחאי מבי חתים דרשה שנכנסה לתלמוד (בגמרא המודפסת היא מובאת בשם רב אחא מבי חוזאה, גיטין ז ע"א), על הפסוק "וצקלג ומדמנה וסנסנה": אדם שנפגע בעניין פרנסתו ושותק – ואינו מגיב בהתפרצות. זה מאמר מוסרי, ולא מעשה שאירע לרב אחאי.
מפרשים מאוחרים ייחסו לסבוראים גם קטעים נוספים:
חשוב לדייק: לא כל דיון בגמרא שאין בו שם של חכם הוא בהכרח של הסבוראים – זו שאלה שחוקרי התלמוד חלוקים בה.
בגמרא ובדברי הימים יש כמה חכמים בשם מר זוטרא, וחשוב להבחין ביניהם:
חברם של רב אשי ואמימר, בסוף תקופת האמוראים. עליו מסופר בגמרא (מגילה כח ע"א): "מר זוטרא כי הוה סליק לפורייה, אמר: שרי ליה לכל מאן דצערן" – כשעלה על מיטתו אמר: מחול לכל מי שציער אותי. מכאן הנוסח "הריני מוחל וסולח" בקריאת שמע שעל המיטה.
בתחילת תקופת הסבוראים. לפי סדר עולם זוטא: "איתחזי ליה עמודא דנורא, ונפקו בהדיה ארבע מאה גברין, ועבדו קרבא עם פרסאי" – ושלט שבע שנים, עד שהפרסים תפסו אותו והרגוהו "על גשרא דמחוזא".
לפי סדר עולם זוטא, ביום שנהרג מר זוטרא ראש הגולה נולד לו בן, וקראו לו מר זוטרא על שם אביו. הבן עלה לארץ ישראל בשנת ד'ר"פ (520), ועמד בראש החכמים בטבריה – והשלשלת לא נפסקה.
במאה השביעית כבשו הישמעאלים את בבל מידי פרס. רב שרירא מספר על רב יצחק, ראש הישיבה בפירוז שבור, שבשעה שכבש עלי בן אבו טאלב את המקום, יצא רב יצחק לקראתו, והח'ליף "הקביל פניו בסבר פנים יפות".
באותם ימים עמד בראש הגולה מר בוסתנאי, מזרע בית דוד. לפי ספר הקבלה, הח'ליף עומר נתן לו לאשה את בת יזדגרד מלך פרס, והוא גייר אותה. על הולדתו ועל עלייתו לגדולה נקשרו סיפורים מן המסורת, ב"מעשה בוסתנאי":
מלך פרס גזר להכרית את זרע בית דוד, ונשארה רק אישה אחת הרה. בלילה חלם המלך שהוא עוקר בגרזן את כל עצי בוסתנו, וכשבא לעקור את השתיל האחרון הופיע זקן הדור פנים – דוד המלך – ועצר אותו. החכם היהודי פתר לו: השתיל הוא התינוק שעתיד להיוולד. המלך ביטל את הגזירה, ולילד קראו בוסתנאי "על שם הגן הנקרא בוסתן".
בוסתנאי עמד לפני המלך יום שלם. "ויבא זבוב ויעמוד על מצחו וינשכהו ולא הבריחו, ויטף דמו לפני המלך". כשנשאל למה, ענה: "מוסר זה ירשנו מאבותינו" – לפני מלך לא מרימים יד. לכן "יש בחותם של ראש גלויות זבוב חתום".
בסדר עולם זוטא סיפור הבוסתן והזבוב מסופר דווקא על מר זוטרא ראש הגולה: שם הזבוב נכנס לאפו של רב פחדא, שקנה את הראשות בשוחד, "ומשום דא ציירין דבית דוד דודבא על חותמיהו". יש היסטוריונים שחושבים שזה אותו סיפור. אפשר לשאול את התלמידים: מה המסר ששני הסיפורים מלמדים?
בסיפור הזבוב מלמדים איפוק ושליטה בתגובה – אבל לא מלמדים ילד לשתוק כשכואב לו או כשפוגעים בו. כדאי לומר במפורש: מותר וצריך לבקש עזרה ולשמור על הגוף. וגם: אין לבלבל בין בוסתנאי ראש הגולה לבין רב בוסאי ראש הישיבה – לא מעבירים סיפור בגלל דמיון בשם.
הסבוראים עבדו על הגמרא ולא כתבו עליה את שמם. עושים טוב בשביל הטוב עצמו, ולא בשביל הכבוד.
חמישים שנה בלי ישיבות – והתורה לא נשכחה. כשאפשר היה, רב חנן חזר מיד לפתוח את בית המדרש.
בזכות הסבוראים הגיעה הגמרא שלמה לגאונים, לראשונים ועד אלינו. כל ילד שפותח היום גמרא לומד מתוך ספר שהם שמרו עליו.
לכל אחד מן הנושאים יש מצגת מנוקדת לכיתות ב'–ד', ובעמוד של כל חכם גם טקסט מנוקד לקריאה:
כל חכמי התקופה מרוכזים בקטלוג גדולי ישראל – מדור הסבוראים, והדורות מדורגים בציר הדורות – תקופת הסבוראים.
השנים הן לפי ספר הקבלה, ובמקום שהמקורות חלוקים – צוין. הסיפורים על בוסתנאי ועל עמוד האש הם מסורת, ומובאים כך.