איסור נגיעה

איסור נגיעה

ִקרבה בין גברים לנשים

מקור האיסור

בספרא (אחרי מות, פרשה ח, פרק י״ג) נאמר:

״ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה״ — אין לי אלא שלא יגלה, מניין שלא יקרב? תלמוד לומר "לא תקרב".

אין לי אלא נידה, מנין לכל העריות? תלמוד לומר: ״איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה״.

אם כן, חז״ל למד מהפסוקים בספר ויקרא (י״ח) שתי הלכות:

א. איסור ִקרבה אל נידה קיים לא רק בביאה אלא גם בקרבה (נגיעה, כדלהלן). ב. איסור ִקרבה (המורחב גם לנגיעה) קיים בכל העריות (אשת איש וכו׳). כך נפסק להלכה בשולחן ערוך (אבה״ע איך, א). הספרא (שם) כותב במפורש, זה מוטל הן על האיש והן על האישה: ״אין לי אלא איש ממש שהוא מוזהר על ידי אשה, אשה מוזהרת על ידי איש מנין? תלמוד לומר: ׳לא תקרבו׳״. כותב גם רש״י (ויקרא י״ח, ו) וספר החינוך (מצווה קפ״ח). לכן, באותה מידה שאסור לבנים לגעת בבנות — כך אסור לבנות לגעת בבנים.

איסור מהתורה או מדרבנן?

בפשטות עולה מן הספרא שנגיעה באישה נידה ובשאר העריות אסורה מן התורה. וכך כותב הרמב״ם (ספר המצוות, לא תעשה שנ״ג):

והמצוה השנ״ג היא שהזהירנו מקרוב לאחת מכל אלו העריות ואפילו בלא ביאה, אחד חבוק ונשיקה והדומה להם מפעולות הזנות. והוא אמרו יתעלה באזהרה מזה ״איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לגלות ערוה״. יאמר: לא כאילו תקרבו מהן קירוב יביא לגלות ערוה.

וכך הוא כותב גם במשנה תורה (איסורי ביאה פכ״א ה״א). אולם הרמב״ן (בהשגות שם) חולק וסובר שאין עם איסור תורה אלא איסור דרבנן, ודברי הספרא הם אסמכתא לאיסור מדרבנן.42 להלכה פוסק השולחן ערוך (שם) כדעת הרמב״ם, שאיסור נגיעה בנידה ובעריות הוא מן התורה.

נגיעה שאינה של חיבה

כאשר הרמב״ם מגדיר את איסור הנגיעה מן התורה הוא כותב כך (איסור ביאה שם): כל שחיבק ונישק דרך תאוה ונהנה בקירוב בשר, הרי זה לוקה מן התורה. נראה מדבריו שהאיסור הוא דווקא כאשר הנגיעה היא לשם תאווה והנאה, כאשר ולא הנגיעה לא נעשית לשם הנאה. אולם הבית יוסף (יו״ד קצ״ה, יז) כותב על פי תרומת הדשן (סימן רנ״ב), שאסור לבעלל באשתו נידה החולה בחולי יש בו סכנה אפילו אם אין רופא אחר שיטפל בה, והוא יכול לעזור זה הוא ״אביזרייהו דעריות״ (כלומר סעיף של איסורי עריות), ויש גם דין של ״יהרג ואל יעבור״ (הבית יוסף נשאר בצ״ע).

דבר זה תמוה, שהרי הרמב״ם כתב שיש איסור תורה רק כאשר נוגע בדרך חיבה, אבל לא בנגיעה כזו! ואכן, הש״ך (יו״ד קנ״ז, ס״ק י) חולק על הבית יוסף וכותב:

ומכל מקום משמע דאף הרמב״ם לא קאמר אלא כשעושה חיבוק ונישוק דרך חיבת ביאה . . . וכן משמע להדיא ממה שכתב הרמב״ם ריש פרק כ״א מהלכות איסורי ביאה . . . וכן כתב הסמ״ג והכתר תורה שם, עלמא דאינו לוקה אלא בדרך תאוה וחיבת ביאה, וזהו דלא כבית יוסף לקמן . . . גבי מישוש הדופק באשתו נדה חולה.

אולם הבית שמואל (אבה״ע כ, ס״ק א) חולק על הש״ך וסובר שהן לדעת הרמב״ם והן לדעת הרמב״ן, נגיעה שאינה של חיבה כלולה באיסור (לדעת הרמב״ם. מדאורייתא ולדעת הרמב״ן מדרבנן), כך מפורש בשו״ת הרשב״א (מיוחסות לרמב״ן, סימן קכ״ז).

אם כן, נחלקו הפוסקים האם לדעת הרמב״ם נגיעה שאינה של חיבה אסורה מהתורה: לדעת הרשב״א, תרומת הדשן והבית שמואל יש ובאיסור תורה, ולדעת הש״ך איסור תורה. יותר משמעותי — מדברי הש״ך משמע שאין אפילו איסור דרבנן בנגיעה שאינה של חיבה.43

הרב פיינשטיין (שו״ת אגרות משה, אבה״ע, ח״ב, סימן י״ד) מקבל להלכה את מסקנת הש״ך, שאין איסור בנגיעה שאינה של חיבה, כפי שנראה מדברי הרמב״ם. והרמב״ן, שרק ִקרבה שנעשית בדרך תאווה נאסרה. לאור זאת הוא כותב שמותר בדרך ברכבת תחתית או באוטובוס אף שמרוב דוחק קשה מנגיעה בנשים, מפני ש״בלא דרך תאווה אין אף איסור מדרבנן״.

למרות זאת, בעניין הושטת יד לאישה כדי ללחוץ את ידה (בין אם ביוזמת האיש ובין אם בהחזרת יד לאישה שהושיטה את ידה), הרב פיינשטיין מחמיר (שו״ת אגרות משה, אבה״ע, ח״א, סימן נ״ו):

בדבר שראיתי שיש מקילים אף מיראי ד׳, לתת יד לאשה כשהיא מושיטה, אולי סובבים הם אין דרך חיבה ותאווה, אבל למעשה קשה לסמוך על זה. הרב פיינשטיין מוסיף בתשובותיו מקרה נוסף, ומסכם דברים עולה שלדעתו יש שלוש רמות שונות של נגיעה שאינה של חיבה:

א. נגיעה כלאחר יד, למשל, מדוחק או דחיפה (לא נגיעה מודעת) — מותרת לכתחילה (ולכן מותר באוטובוס אף אם הוא צפוף).

ב. שבה מציאות תיתכן נגיעה קרובה יותר, כמו ישיבה יחד על ספסל באוטובוס — מותרת, אך רצוי למצוא מקום אחר. וייתכן שיש בדבר זה צניעות (גם אם אין מגע), שלכתחילה ראויה לאיש לשבת ליד איש ולאישה ליד אישה.

ג. נגיעה מכוונת, אבל לא לשם הנאה — למשל הושטת יד לשלום — ״יש מקלים, אבל למעשה קשה לסמוך על זה״.

לכן, ישנו איסור מוחלט של נגיעה בין איש לאישה, אלא שאם הייתה נגיעה איננה מכוונת, איסור.

חשוב להדגיש: במציאות של בני נוער, אין כמעט נגיעה שאפשר לומר ״נגיעה שלא של חיבה״. כמעט בכל נגיעה יש לה מעורר את החשק, בדרך כלל יש חשש לאיסור תורה! ממילא, יש מכל מגע מכוון של בנים בבנות או בנות בבנים, ולא להיכנס לחשבון של נגיעה כזו או אחרת, האם יש בה חיבה או לא.

כאשר יש לציין את העבודה או האוניברסיטה, כדאי מראש שומרים נגיעה, כך הדברים יהיו ידועים ולא תיגרם מבוכה.

באמו (שבת יג.),כך ובכך האמוראים (לפחות בקידושין פא:) הקלו לכתחילה (ועיינו ועוד. באגרות משה שיובא להלן). מכאן עולה שלדעתו נגיעה שאינה של חיבה מותרת אפילו מדרבנן.

איסור ִקרבה בין גברים לנשים הוא

לא רק בביאה אלא גם בנגיעה

רמב"ם, שולחן ערוך – איסור רמב"ן – איסור נגיעה נגיעה הוא איסור תורה הוא איסור דרבנן

רשב"א, תרומת הדשן – ש"ך - מותרת

אסורה מהתורה

אגרות משה – נגיעה כלאחר יד )כגון כשיש דוחק באוטובוס( מורת. נגיעה מכוונתה לשם הנאה )כמו הושטת יד בחזרה( – יש מקילים אבל ממש קשה לסמוך על כך למעשה ישנו איסור מוחלט של נגיעה בין איש לאישה )בפרט אצל בני נוער, שכמעט כל נגיעה מעוררת חיבה(.

אם היא נגיעה שאינה מכוונת

קדוש המגע

למגע בין אישישה יש משמעות עליונה, צריך להיזהר ולהשתמש בו רק לחיבור שבין איש לאשתו. נגיעה בנשים אחרים, פרט לכך שהוא יוצרת איתן קשר לא נכון ולא מתאים (וכאמור בדרך כלל הדבר אסור מדיני ִקרבה לעריות), הרי כל כך חשוב - הקשר בין איש לאשתו. נגיעה בנשים אחרות פוגעת בקדושת החיבור בין איש לאשתו, היא מחלישה וממעטת את הקדושה המיוחדת שנתן הקב״ה במגע זה בזמן מנוצל לצורך שאליו הוא נועד, לצורך ״ודבק באשתו והיו לבשר אחד״. דווקא העליונות של המגע היא המביאה לידי כך שהוא צריך להיות שמור היטב, למטרות מסוימות (וגם הן, רק בחדרי חדרים), כשם שעל יהלומים שומרים בצורה סגורה ומיוחדת.

אנשים מתחילים ״דומה באיסור נגיעה בגלל חוסר נעימות״ וכ.

אולם אדם שיש בו עוצמות מספיקות, יידע לשמור ולהקפיד על כללי הצניעות,

ועם כל זה לא באנשים. מסופר על הגרש״ז אויערבך זצ״ל, שפעם אחת התיישבה לידו אישה באוטובוס. אמנם כפי שראינו, הרב פיינשטיין מקל (כשאין מקום אחר) אבל הגרשז״א רצה להחמיר (לפחות לעצמו). כדי לא להעליב את האישה, הוא צלצל בפעמון, ירד בתחנה, ולקח את האוטובוס הבא! הקפדה על ענייני צניעות לא צריכה לגרום לפגיעה ברגשות נשים. להיפך, ענייני צניעות מביאים כבוד לאישה, אבל יש לנהוג בהם בכמה שאכן כך יהיה. אמר לי הרב יוסף שטמלר (רב הטכניון בחיפה), פעם אחת כשהיה בטכניון חלפו לידו פרופ׳ ופרופסורית במקום דתיים. הפרופ׳ הושיט ידו לרב, והרב הושיט ידו חזרה. עמדת האישה להושיט יד, אך הפרופ׳ אמר לה ״הוא לא מושיט יד לנשים״. היא שאלה: ״האמנם, לא היית מושיט לי יד?״. אמר לה הרב שטמלר: ״ייתכן שהייתי נהנה להושיט לך יד, אין אבלני מושיט יד, כי אני דואג לנשים״. ״מה כוונתך?״, שאלה. אמר לה הרב שטמלר: ״אם כל הגברים בעולם לא היו נוגעים באישה איננה האישה שלהן, האם נשים היו מרגישות בטוחות יותר?״. עולם ההלכה שומר עלינו, שומר על נשים, שומר על היציבות האנושית והמשפחתית. לא תמיד הדבר קל, אולם, הוא בונה עולם טהור ובריא.

כפי שהסברנו (לעיל עמ׳ 152), אמנם הקפדה על כללי הצניעות יכולה להיות קשה ומתישה, אבל בסופו של דבר הקפדה מביאה אותנו לחיים בריאים יותר, טבעיים יותר ונעימים יותר. אני מצליח לחיות בצניעות, יחוש וירגיש איך התנהגות זה מתאים לו. הוא יבין שמקומו האמיתי הוא בתוך היכל הקדושה של עולם הצניעות והטבעיות.