הסתכלות אסורה

הסתכלות אגורה

לצערנו, ניתן כיום להיתקל בקלות רבה במראה לא צנוע: ברחוב, במרכזי קניות, במחשב, בפלאפון ומעט בכל מקום. הסתכלות בתמונות לא צנועות או בסרטים לא צנועים אסורה בין אם מדובר במראה לפנינו באופן פיזי ובין אם מדובר בתמונה שרואים דרך המחשב או הפלאפון. כל התמונות הללו הן מושכות ומגרות, ובוודאי גורמות לעבור להרהורים רעים ולאיסור ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״ פשוט וברור שהדבר אסור.

חשוב להדגיש, שאסור הסתכלות נאמר גם כלפי בנים וגם כלפי בנות!

אמנם אצל בנים היצר וההרהורים מתעוררים ביתר קלות, יש חומרה נוספת באיסור הסתכלות, אולם עצם האיסור להסתכל בתמונות לא צנועות קיים בין אצל בנים ובין אצל בנות (ילקוט שמעוני, שמו״א ט, רמז ק״ח; שו״ת שבט הלוי, ח״ה, סימן קצ״ז אות ב; שו״ת אגרות משה, אבה״ע, ח״א, סימן ס״ט).

מקור האיסור

נחלקו הראשונים מהו המקור לאיסור הסתכלות. לדעת הרמב״ם (תשובה״ד ה״ד) וראשונים נוספים (רבנו יונה, אגרת התשובה סימן י״ח, ובשערי תשובה, ג׳, סד; סמ״ק, מצווה ל׳, ועוד), איסור הסתכלות נלמד מהפסוק ״ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם״ (במדבר ט״ו, לט). ראשונים אחרים סובבים שהאיסור הוא מדין ״לא תקרבו לגלות ערווה״( חידושי הר״ן פסחים כה. ד״ה בכל מתרפאין; סמ״ג, לאוין קכ״ו), ואחרים סובבים שהאיסור הוא מדין ״ונשמרת מכל דבר רע״ (תוספות עבודה זרה כ: ד״ה שלא יהרהר; יראים, סימן מ״ה; סמ״ק מצווה כ״ד).

נראה, שאין בהכרח מחלוקת בין השונות, וייתכן שאיסור ההסתכלות מבוסס על מקורות שונים, שכל אחד מהם מוסיף ממד שונה: האיסור של ״לא תקרבו״ מלמד על האיסור בעצם המפגש ועצם הקרבה למראה אסור. האיסור של "ולא תתורו" מוסיף שיש בעייתיות בראייה המביאה להרהור הלב, והאיסור של ״ונשמרת מכל דבר רע״ מוסיף שהבעיה היא לא רק בהרהור אלא גם בתוצאה שלו: ״שלא יהרר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה״ (עבודה זרה כ.).46 כלומר, צריך להיזהר מראיה אסורה גם בגלל עצם המעשה והעצם הראייה, אבל גם בגלל השלכות שלה.

לצערנו, בדורנו רואים אנו את ההשלכות החמורות גורמים המראות האסורים ישנים בכל מקום, וגורמת המתירנות בעניין הצניעות. חז״ל אסור אפילו

להסתכל בבגדי צבעונים של אישה (שהאדם מכיר), כיוון שהדבר מביא להרהור (עבודה זרה כ:), וקל וחומר לסרטים שעשויים להביא להרהור הרבה יותר בעייתי.

חומרת האיסור

הרמב״ם (תשובה פ״ד ה״ד) כותב כמה חמורה הסתכלות בעריות:

המסתכל בעריות מעלה על דעתו שאין כלום, שהוא אומר 'וכי עםי או קרבתי אצלה?׳, והוא אינו יודע שראיית העינים עון גדול, שהיא גורמת לגופן של עריות, שנאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

דבריו החמורים של הרמב״ם בעניין איסור הסתכלות, יסודם בגמרא (יומא עד:): אמר ריש לקיש: טוב מראה עינים באשה יותר מגופו של מעשה, שנאמר ״טוב מראה עינים מהלך "נפש.

כיצד יכול אדם רואה דבר אסור ישנות תענוג (של איסור) גדול יותר ממעשה עצמו? מצד אחד, ברור שבמעשה עצמו ישנה הנאה גדולה יותר. מצד שני, ההנאה בראייה היא הנאה הנובעת מן הרוח ללא שילוב של הגוף, ומשקפת את הנקודה הפנימית של האדם, ויש גם פגם גדול יותר.47 אולם מסתבר שיש נקודה נוספת. כאשר האדם שקוע במעשה העבירה, אמנם הדבר חמור יותר, אולם התענוג מוגדר ומוגבל, ובסוף דבר גם יגיע לקיצו. לעומת זאת כאשר אדם שקוע בהסתכלות ובהרהורי עבירה, הרי שבדמיונו הוא יכול להגיע למיונות אסורים שאין להם כל אחיזה במציאות וכלל לא ניתן לממש הם, והוא גם לשקוע בהם במשך שעות ארוכות, כמעט ללא הגבלה.

פרט לכך, ככל שחטא נמצא בהישגיו של האדם, הוא יוסיף ויחטא, וממילא ירבה בחטא זה הרבה יותר מחטאים אחרים. כדי להגיע למעשה האדם צריך להתאמץ כדי לממשו, אולם כדי להגיע להרהורי עבירה - האדם לא לעשות דבר. לכן אמרו חז״ל על הרהורי עבירה (יומא כט:): ״הרהורי עבירה קשים מעבירה״ (עיינו רש״י שם). רמת הזמינות של הרהורי העבירה לא רק גורמים זה צריך להרהר ולהיכשל, אלא גם שקשה לפרוש מהם, כי הם נמצאים בתוך מחשבתו של האדם (עיינו רמב״ם, תשובה פ״ז ה״ג).

חז״ל אמרו דברים אלו נוהגים להרהורי עבירה. להיראות להסתכלות, הרי שבעבר אדם צריך לחפש ולהתאמץ לראות מראות אסורים. היום, בעידן באינטרנט, אדם יכול לראות כל מראה אסור שעולה בדמיונו. אפשר שקל

יותר לראות היום מראה אפילו יותר מהרהור אסור! זו מציאות מסוכנת מאוד. גם אם נדמה לאדם שהדבר יהיה חד פעמי, הרי שכיוון שהמשיכה לדברים אלו חזקה מאוד, וכיוון שהיא ניתנת להשגה בקלות, סופו של האדם שימשך ונמצא פוגע בנשמתו באופן תדיר.

אם כך, ראינו סיבות רבות למה יש חומרה כה גדולה בראייה אסורה: ההנאה בראייה היא הנאה הנובעת רק מן הרוח ללא שילוב של הגוף, ומחוברת לצדדים עליונים של האדם, יש גם פגם גדול יותר אף שאין בה מעשה. נוסף על כך, כאשר אדם שקוע בהסתכלות ובהרהורי עבירה, העבירה מלווה אותו ללא הגבלת זמן, ולא כל מגבלה על תוכן ההרהורים, והוא יכול להוסיף ולחטוא כרצונו, כך שהוא ייכשל בהרבה זה הרבה יותר מחטאים אחרים.

יש לציין, שאמנם שבע לבנים מדובר במשימה קשהתיים, לכיוון היצר והמשיכה נמצאת אצלם בצורה יותר חזקה, אולם גם בנות חייבות להיזהרים אלו, וגם הן צריכות להישמר מהרהורים אסורים ומראיית תמונות לא צנועות (דבר זה משמעותי יותר בדור שלנו, שבו לצערנו גם בנות רבות נמשכות ונפגעות מדברים אלו ). לכל אחד מהממים יש תפקיד הדורש השקעה מרובה כדי לשמור על הלכות צניעות ולבנות עולם בריא וטהור.

חובת התקנת תוכנת סינון בפלאפון ובמחשב הפעלת בפלאפונים והשלכותיו הוא מהנושאים המרכזיים שעוסקים בהם רבנים ואנשי חינוך. יש לו השלכות חברתיות, נפשיות, הלכתיות ועוד. בפרק זה נדון בשאלה הלכתית הקשורה באופן ספציפי לראיית דברים לא צנועים בפלאפון ובמחשב, בכלל לגעת כלל בשאלות עקרוניות ויסודיות היחס בפלאפון, כמות הזמן הראויה לגלוש באינטרנט וכדומה.

בפתח הדברים נדגיש, שהשאלה שבה נדון כאן נוגעת למי שגולש באתרי מידע שונות, אתרי חדשות, רשתות חברתיות וכדומה, ותוך כדי להיתקל בתמונות לא צנועות בעל כרחו. לגבי אדם כזה יש מקום לדון האם יש חובה הלכתית לשים תוכנת סינון. אולם מי שיודע שכאשר הוא גולש באינטרנט הוא מגיע ביודעין שיש בהם תמונות לא צנועות (או כמובן דברים חמורים יותר) — יש לו חובה גמורה לשים תוכנת סינון בפלאפון ובמחשב (ובמקרים אפילו לחסום לחלוטין את אפשרות הגלישה).48

ראיית תמונה לא צנועה בעל כרחו של אדם הגמרא (בבא בתרא נז:) דנה האם מותר לאדם לעבור נשים שמכבסות בגדים באופן שיראה בעל כרחו מראות לא צנועים:

״ועוצם עיניו מראות ברע״ — אמר רבי חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא! אי דליכא דרכא אחריתא, אנוס הוא! לעולם דליכא דרכא אחריתא, אפילו הכי מיבעי ליה למינס נפשיה.

כשהן מכבסות הן ״יחיפות לגלות שוק״ (רשב״ם ד״ה לפי) און מגלות זרועותיהן (רבנו גרשום שם), ואדם שעובר סמוך אליהן רואה את המקומות המכסים הללו.

הגמרא מתלבט באיזה מקרה מדובר: אם ישנה והוא בוחר ללכת דווקא בדרך זו, הרי ש״רשע הוא״, ואם אין דרך אחרת הרי ש״אנוס הוא״. עונה הגמרא, שאכן אין דרך אחרת, אולם אדם צריך לעצום את עיניו. כלומר, אם אין דרך אחרת, מעיקר הדין מותר ללכת במקום שבו אדם יכול לראות מראה שאינו ראוי, אלא שמיטת חסידות היא שהאדם יעצום את עיניו (רשב״ם ד״ה למינס).49 לפי יכול מסקנת הגמרא, אם יש דרך אחרת שבה האדם ללכת (״איכא דרכא אחריתא״), חובה עליו ללכת בדרך זו (ואפילו אם הוא עוצם עיניו, אסור לו ללכת ללמוד זאת בקל וחומר מאיסור ״לא תשים בביתך״, שמחייב מכל כניסה למצב של סכנת נפשות, וכבר כתב המנחת חינוך (רל״ט, ד; נראה למצוות ״לא תעמוד על דם רעך״), שאם חובה להיזהר ממכשול חומרי, קל וחומר שחובה להיזהר ממכשול רוחני, ואפשר ללמוד מדברים גם לענייננו, שאדם מחויב מכלנית. ועיינו גם בדברי השולחן ערוך (או״ח ש״ז, טז; מובא להלן), שאסר לקרוא בספרים הגורמים הרהור וגירוי של היצר, ואכמ״ל.

49 פשטות הגמרא עולה אדם שמעיקר הדין מותר ללכת בדרך זו כשאין ברירה, אף שהוא יראה ממראה אסור. בנושא זה יש להאריך לאור סוגיית הנאה הבאה לאדם בעל כרחו (פסחים כה:), שם עולה שאף שביחס לאיסורי הנאה של גויים, אם אינו מתכוון אינו נקרא רשע, אף שבפועלנה נה מעבודה זרה, ואף שהייתה לו דרך אחרת, הרי שבעריות החמירו יותר מאשר בעבודה זרה. החפץ חיים (הלכות לשון הרע, באר מים חיים, כלל ו׳ אות יד) כותב שבעריות החמירו יותר כיוון שנפשו של אדם מחמדתן, אפילו כשאינו מתכוון החמירו אם יש דרך אחרת (וכשאין דרך אחרת מחמת חסידות יש לעצום עיניו).

אפשר להסביר את ההבדל בין איסורי הנאה רגילים לאיסורי עריות בדרך הבאה: בעבודה זרה או באיסורי הנאה אחרים, נאסר שימוש בהנאה, כלומר מעשה שלי הגורם לי הנאה (עיינו שערי יושר, ש״ג, פכ״ה). הבעיה איננה ההנאה עצמה אלא פעולה לי הגורמת לפגיעה בהקדשה או ליהנות מעבודה זר. אז, אם האדם לא התכוון, הרי שאין זה מעשה שלו ואין זה שימוש שלו, לא נאסר (וכפי שאומרת הגמרא (שבת עב:), ״אילימא כסבור בית הכנסת הוא והשתחוה לה — הרי לבו לשמים!״). אולם באיסורי עריות עיקר העניין איננו פעולה אלא התוצאה. אם אדם נהנה יותר, הרי שיש בעיה בנפשו גם אם לא היה כל מעשה יכול לייחס אליו. לכן, גם אם לא התכוון, הרי שהדבר נאסר (ולפחות מתודה חסידות לעצום את עיניו).

בדרך שבה יש חשש שייכשל (רשש״ם שם ד״ה רשע)). לפי זהב נדון, כל עוד לא הייתה תוכנת סינון לאפשר להגדיר את הגלישה כ״ליכא דרכא אחריתא״.

אולם כיום, כשיש תוכנת סינון, הרי שהדבר נחשב כ״איכא דרכא אחריתא״. אך עדיין יש לבחון את האפשרות ליישם את דברי הגמרא על המציאות שלנו לאור שלושת שאלות:

א. מהי רמת הטרחה המגדירה דרך כזו כ״ליכא דרכא אחריתא״? האם הליכה בדרך שאורכת כמה דקות יותר מספיק כדי להחשיב את הדרך הקצרה יותר כ״ליכא דרכא אחריתא״?

ב. מהי רמת הצורך ללכת במקום שבו האדם יראה מראות אסורים כש״ליכא דרכא אחריתא״? האם כל הליכה מותרת או שמא הליכה שאיננה נצרכת אסורה אפילו כש״ליכא דרכא אחריתא״?

ג. מהו המראה שהותר (מצד הדין) לראותו כש״ליכא דרכא אחריתא״ (אף שלכתחילה גם במקרה זה צריך לומר לעצום עיניו)?

רמת הטרחה

מתנהלת לשאלה הראשונה מצאנו דברים מפורשים בדברי התוספות במקום אחר. הגמרא (עבודה זרה מח:) דנה באדם העובר מתחת לאשרה של עבודה זרה במקוםת ברשות הרבים, ואומרת שכאשר ״ליכא דירכא אחרינא״ מותר לעבור תחתיה. התוספות (ד״ה אי)הסברים מהי המציאות שבה ״ליכא דירכא אחרינא״:

אי דאיכא דירכא אחרינא — פירוש: קצר כזה. דאי בעינן למימר אפילו ארוך יותר, אם כן אין לדבר סוף.

ללא שם: כלומר, רק כאשר אתה צריך את הזמן ללכת בה, אבל אם הדרך המקבילה ארוכה יותר, מהלך בדרך שיש בה אשרה, והדבר נחשב כ״ליכא דירכא אחרינא״. עם זאת, התוספות דיברו על עץ אשרה, וייתכן שבענייני עריות הדבר חמור יותר וגם כאשר הדרך המקבילה ארוכה יותר — חובה ללכת בה נחשבת כ״איכא דרכא אחריתא״.50 אתה מעט כותב כותבים התוספות בסוגיית ״הנאה הבאה לו לאדם בעל

כורחו״ (פסחים כה:). הגמרא שם דנה בהרחבה באדם שהולך במקום מסוים שבו הוא יהנה מדבר שיש בו איסורי הנאה (לדוגמה, ערלה או קדשים), ואומרת שבמצב ש״לא אפשר ולא מיכוין״, כלומר אין דרך אחרת והאדם לא מתכוון ליהנות מהאיסור - מותר ללכת שם. מהי מציאות של ״לא אפשר״? הרי כמעט תמיד יש אפשרות אחרת! התוספות (שם ד״ה לא אפשר) כותבים:

נראה לר״י דלא אפשר כדרכו אלא בטורח גדול.

כלומר, אם אתה צריך ללכת בדרך אחרת, הרי שהדבר נחשב כ״לא אפשר״, אף שבאופן תיאורטי יש אפשרות ללכת בדרך אחרת הכרוכה בטורח גדול. פשוט, זו מעט מחמירה יותר מהלעיל,51 אך גם על פיה, כאשר האדם צריך לטרוח טורח גדול כדי מההליכה בדרך שיש בה איסור — הוא לא מחויב מעיקר הדין (אם כי אתה צריך להגדיר מהו "טורח גדול").

לפי זה, כל עוד לא הייתה תוכנת סינון זמינה, או שצריך לשלם על כך כספים גבוהים, היה מקום להשתמש באינטרנט ללא סינון (לפחות במקום צריך וכדלהלן), אף שייתכן שלפתע "יקפצו" דברים בעייתיים. אולם במציאות כיום, כאשר יש תוכנות סינון זמינות וזולות, הרי שיש ״דרכא אחריתא״, וממילא אסור השתמש בפלאפון או במחשב ללא תוכנה כזו.

עם זאת, אין הדבר מוחלט, ועדיין יש מקום לדון בדבר: מצד אחד, כיוון שבכל זה כולל תשלום עבור התוכנה, וכמו כן שימוש התוכנה יכול לגרום טרחה כזו(אולי הסוללה נגמרת מהר יותר, או שהגלישה איטית יותר וכדומה), ייתכן שאין חובה מצד הדין.52 מצד שני, המראות שעשויים לראות בפלאפון, ושלצערנו אנשים רבים רואים — הם חמורים בהרבה מאשר אישה שעושה כביסה על הנהר. בקרב בני נוער מעידות הסטטיסטיקות על רוב מוחלט שנחשף לדברים חמורים מאוד! פרט לכך, כיוון 1 5 מדברי התוספות בעבודה זרה עולה שאפילו אם הדרך המקבילה ארוכה מעט יותר, הדבר נחשב כ״ליכא דרכא אחריתא״. לעומת זאת מדברת התוספות בפסחים עולה שרק כאשר תרצה גדול הדבר נחשב כ״ אפשר״, ומשמע שבטורח קטן אכן יש חובה לטרוח, אף שהדבר יאריך את הדרך במעט (אם כי לא ברור אם ״ליכא דרכא אחריתא״ ו״לא אפשר״ הם גדרים). אמר לדבר התוספות בפסחים, מדברי הריטב״א (פסחים כה:) עולה שרק כשאין שום טורח נחשב כ״ליכא דרכא אחריתא״ (בדומה להגדרת התוספות בעבודה זרה): ״כתב הרי״ט ז״ל, דכל היכא דאמרינן בשמעתין אפשר ולא אפשר היינו אפשר בלא שום טורח או לא אפשר. אלא בטורח״.

שאנשים משקיעים סכומים, כולל דברים גדולים בפלאפון כמו כיסוי הפלאפון וכדומה, בוודאי שאין זה נכון לומר שהעלות הרחבה של תוכנה כזו היא טרחה מרובה. אם אדם משקיע בכיסוי שנועד ליופי או בעניינים של נוחות שימוש בפלאפון לפי עשרה — ברור שראוי ונכון שישקי כך גם עבור תוכנת סינון.

רמת הצורך

הגמרא והראשונים לא נובעים לשאלה מה הצורך של האדם במעבר דרך מקום נשים הכובסות, ולא מגבילים את ההיתר למעבר לצורך מסוים. הרב פיינשטיין (שו״ת אגרות משה, אבה״ע, ח״א, סימן נ״ו) כותב שההיתר הוא דווקא כשאדם הולך לצורך רפואה, פרנסה או אה, ומוסיף:

כשאין לו צורך לילך שם, דהולך רק לטייל, אף בליכא דרכא אחריתא הוא אסור לסמוך על עצמו שיסיח דעתו דהא זה האיסור ״ונשמרת״, שלא יסמוך על הוא אומר שלא יהרהר. אבל צריך לסמוך שלא יהרהר.

כלומר, ההיתר ללכת בדרך שיש בה מראה של פריצות כשאין דרך אחרת קיים רק כשיש צורך בהליכה, מתוך תקווה שהדבר לא יוביל להרהור, אולם אם אין צורך חשוב אין מקום.53 לפי זה, גם אם נגדיר את השימוש בתוכנת סינון כ״ליכא דרכא אחריתא״ (בניגוד למסקנתנו לעיל), יש מקום לחלק בין גלישה לצורך עבודה וכדומה, ובין גלישה לצורך שעשוע או לצרכים שוליים. כאשר הגלישה נעשית לצורך עבודה או בירור מידע וכדומה (יתכן גם לפי הרב פיינשטיין זה צריך לגיטימי), יש מקום הרבה יותר להתיר לגלוש ללא סינון, מאשר במקרה שהגלישה נעשית לצורך שעשוע או הפגת שעמום, שאז בוודאי אין לגלוש ללא סינון. ומכל מקום לפי האמור לעיל, שהשימוש בתוכנת סינון נחשב כ״איכא דרכא אחריתא״, הרי שבכל גלישה אין זמן לגלוש ללא סינון.

53 הדוגמה שהרב פיינשטיין מספק לצורך שאינו הכרחי היא טיול. דבר זה תואם את השיטה לגבי טיולים בסוכות (שו״ת אגרות משה, או״ח, ח״ג, סימן צ״ג), גם שם הוא כותב שהליכה צריך טיול לא נחשבת צורך. אולם יש מקום לבחון דבר זה במציאות בימינו. פעמים רבות הטיול הפך צריך נפשי או לגיבוש משפחתי, ובארץ ישראל יש גם צד נוסף של חשיבות לטיול בה. לכן בימינו נראה גם טיול נחשב צורך. ואמנם במקום שיש בו פריצות בוודאי אסור לטייל, אולם במקומות רבים בדרך כלל המסלול נקי, אלא שייתכן שתהיה שם לפתע אישה שלבושה בצורה לא צנועה, יש מקום להתיר הליכה במסלול שכזה, אם יודע שאם יתקל באישה שלא לבושה בצניעות יסיט את עיניו עד שתלך (ואם היא נשארת במקום, ישנה את המסלול טיולו למקום אחר).

יש כאן איזון דק שחשוב מאוד להקפיד עליו. מצד אחד, אם נתיר ללכת רק למסלול שבו לעולם לא יהיו חששות, כמעט לא תהיה אפשרות לטייל כלל. מצד שני, יש לשים לב, באומץ ובגב, מהו המקום הראוי לטיול, ואם יש צורך — לשנות את המסלול מבחן לטיול.

המראה שהותר

המקרה המתואר בגמרא הוא מקרה של נשים המגלות שוק או אולי זרוע בזמן הכביסה. מציאות שכזו היא מציאות שישנו ספק אם יהיה הרהר, אבל אם יהיה ההרור יהיה ניתן להסיט מיד את המבט ולהימנע מהרהור. אולם, כאשר מדובר על מראות בעייתיים ממש. כך כותב הרב עובדיה יוסף (שו״ת יחוה דעת, ח״ה, סימן ס״ג):

ששם כשהולך עיניו לנוכח יביטו, ואין לחוש שיסתכל במכוון בשוקיהן של העומדות על הכביסה, אבל כאן שהנשים במערומיהן, וכי אפשר אש בנעורת ולא תַהַבָּהַב?

לצערנו, המציאות מוכיחה במיוחד אצל בני נוער, שכאשר הם גולשים באינטרנט ללא סינון הם נחשפים למראות קשים ביותר, שעשויים לפגוע בהם לאורך זמן. לכן, גם אם היינו אומרים שהתקנת תוכנת סינון נחשבת ״ליכא דרכא אחריתא״, הרי שכלל לא ברור שמותר לגלוש כשהחשש הוא מראיית מראות כל כך בעייתיים.

סיכום והלכה למעשה

הגמרא מתירה מעיקר הדין ללכת במקום שיש בו מראות אסורים, כאשר אין אפשר ללכת בדרך אחרת, והאדם אינו מתכוון. אתה יכול ללמוד מכאן שמותר לגלוש באינטרנט ללא סינון, אולם:

א. כאשר יש אפשרות לשים תוכנת סינון, מסתבר שהדבר מוגדר כמציאות שבה יש דרך אחרת, אפילו אם תוכנת הסינון עולה כסף.

ב. גם אם גלישה ללא תוכנת סינון מוגדרת "ליכא דרכא אחריתא", יכול שלא כל מה שצריך להכנס למציאות כזו( ועוד, צריך פרנסה זו סיבה טובה יותר להיתר מעבר של שעשוע או הפגת שעם).

ג. גם אם גלישה ללא תוכנת סינון מוגדרת "ליכא דרכא אחריתא", וגם אם מדובר בגלישה על מטרה שמוגדרת ״צורך״, יש מקום לדון מהי רמת המראה האסור שאליה נחשפים. הגמרא דיברה על ראיית זרוע או על שוק חשופים, אולם כאשר נתקלים במראה חמור בהרבה (כפי שמצוי כיום לצערנו באינטרנט), אם אין דר אחריתא.

ויש להוסיף עוד. השולחן ערוך (או״ח ש״ז, טז) כותב שאסור לקרוא בספרים המעוררים חשק ותאווה למשל בספר עמנואל:

מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, למשל ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהן בשבת; ואף בחול אסור משום מושב לצים, ועובר

משום ״אל תפנו אל האלילים״ — לא תפנו אל מדעתכם. ובדברי חשק איכא תו משום מגרה יצרן הרע. ומי שחיברן ומי שהעתיקן, ואין צריך לומר המדפיסן - מחטיאים את הרבים.

אם כך, אסור להתעסק בדבר לעורר את החשק ומוביל לגירוי היצר. ואמנם יש מקום לחלק ולומר שבספר "עמנואל", כל הספר בעייתי, והאדם קורא בו על מצא לעורר את היצר, במקרה שלנו, האדם לא לוקח את הפלאפון בשביל הגירוי. מצד שני, החשיפה מבקרים לגירוי היצר גדולה ומסוכנת הרבה יותר באינטרנט מאשר בספרים אלו. זאת ועוד: השולחן ערוך מדבר על ההרור הבא בעקבות קריאה, בעוד באינטרנט הגירוי מגיע באמצעות הסתכלות, שהיא חמורה הרבה יותר מקריאה, שהרי הסתכלות במראות שיש חשיפה בוודאי מובילה להרהורים ונחשבת ל״מגרה יצרה הרע״ בעצמו.

לאור כל האמור, הרי שלהלכה, כיוון שבימינו ישנה אפשרות להתקין תוכנת סינון, מסתבר שגלישה ללא תוכנת סינון מוגדרת כ״איכא דרכא אחריתא״,אז אסור לגלוש ללא תוכנת סינון (בהתאם לפי הגמרא, שכאשר יש דרך אחרת, הרי שהלך בדרך שייתכנו בה מראות אסורים "רשע הוא"). פרט לכך, ברור שכאשר ישנו חלילה סיכון לראיית מראות אסורים, ובפרט מראות אסורים חמורים ביותר, צריך לדאוג לתוכנת סינון.

לכן, כל מי שיש לו מחשב או פלאפון חכם עם אינטרנט חייב לשים תוכנת סינון. בכל גלישה באינטרנט ללא סינון, הסיכון שיראה מראות פרוצים הוא גבוה מאוד (אפילו אם הוא גולש באתרים ׳דתיים׳, כיוון שיש פרסומות שקופצות באתר באופן אוטומטי), ואסור להיכנס למציאות שכזו. ראיית מראות אסורים באינטרנט פוגעת באדם שהוא רואה מראות אסורים, וכן שהיא גורמת לו הרהורים אסורים, ובנוסף — היא פוגעת בו בטווח הארוך בקשרי שיש לו (או שיהיה לו) ובאופן כללי ביחס שלו לנשים (כפי שהרחבנו מעט בהקדמה). חובה זה קיים אף פעם על זה עולה כסף, וגם אם יש תוכנית עבודה שנגרמים בעקבות תוכנת הסיכון, למשל האטת גלישה או חסימת אתרים שלכאורה אמורים להיות ׳פתוחים׳.54 יש להוסיף, גם מי שמלכתחילה לא שם תוכנת סינון, הרי שאם הוא נכשל

פעם בראיית מראות אסורות בפלאפון או במחשב, חייבת לשים תוכנה סינון, אבל גם כסף וכדומה, גם מצד החשש הזהירות להבא, וגם כדרך לחזרה בתשובה, כפי שכתבו הפוסקים בתשובות רבות בעניינים אלו. ובע״ה בזכות המאמץ, תתקבל תשובתו ברצון.

האם אנחנו לא יודעים לשמור על עצמנו?

יש הטוענים שתוכנת סינון מקטינה את הבחירה החופשית ואת האחריות האישית. אולם הפוכה. תוכנת סינון מאפשרת בחירה חופשית! ללא תוכנת סינון ״קופצים״ דברים רבים שלא היינו מעלים על דעתנו לראות. אולי עשויה "לקפוץ" תמונה בעייתית מאוד, וכיוון שהאדם כבר ראה את התמונה — בדרך כלל כל הגירוי כבר התרחש, והפגימה כבר התרחשה בנפשו של האדם. דווקא כשיש תוכנת סינון, האדם יכול לשלוט בעצמו ולהיזהר שלא ליפול במקומות אחרים הרובצים לפתחנו. לכן, כל אדם צריך להיזהר שלא להביא עצמו לידי ניסיון פרטני. הגמרא (קידושין פא.) מספרת שפעם הגיעו נשים שבויות לנהרדעא, והן התגוררו בעליית הגג בביתו של רב עמרם חסידא. כדי למנוע בעיות של ייחוד לעליית הגג, כדי שלא יהיה ניתן לעלות אל הגג. פעם אחת, אחת מהנשים הללו עברה בפתח העלייה, ורב עמרם חסידא הרגיש ביופיה. סולם העלייה לגג היה כבד מאוד, והיו זקוקים לאנשים רבים כדי להרים את הסולם. אולם באותו רגע הרים רב עמרם חסידא בעצמו את הסולם לעלות אל הגג. כאשר היה באמצע הטיפוס בסולם, עצר והחל לצעוק ״אש בביתו של עמרם״. הגיעו מיד אנשים וראו שאין שריפה, ומאידך — ראו את רב עמרם חסידא על הסולם בדרכו לעליית הגג. רב עמרם נהג כך כדי שלא יגיע לידי חטא, והוא הסביר לחכמים, שעדיפה בושה זה בעולם מאשר בושה בעולם הבא!

בגמרא זו יש לדון בהרחבה, אולם לענינו ניתן להסיק, שאמנם הסרת הסולם — ובמקרה שלנו התקנת סינון על המחשב - חשובה ואף הכרחית, ואמנם הסינון עוזר להרחיק את החטא וליצור קושי גדול יותר בהגעה אל החטא, אולם גם כאשר יש סינון נשארה עבודה עצמית רבה. כאשר יש לאדם דחף לחטו, הוא מסוגל להרים גם סולם כבד מאוד! אפשר לעלות כמעט כל סינון, ומעט תמיד ניתן למצוא מקומות אחרים ניתן לראות תמונות אסורות, אולם הסינון יכול רמת סיכון סבירה להתגבר עליה באמצעות מאמץ הגיוני. ללא סינון, רמת הסיכון גבוהה כל כך, היא מקשה על התנהגות נכונה, היא מאוד ״ואל תביאנו לא בכלל לידי ניסיון ולא לידי ביזיון״ (ברכות ס:).55

כפי שפתחנו, גם אם אתה צריך להבין בתוכנת הסינון, גם אם יש בה עלות גדולה וגם אם היא מקשה מעט על תרגול - הרי שאדם צריך לוותר על דברים צריכים לא להגיע לנזק ולסכנה. כשם אדם מוותר על נסיעה במהירות מופרזת גם אם הוא ממהר, כשם שאדם מוותר על מאכלים מתאים

מאוד טעימים, על נוחות

עצמו מנזקים רוחניים, נפשיים וזוגיים חמורים.

המדרש (ויקרא רבה, אחרי מות, פרשה כג) אומר:

רבי מנשיה בר בריה דרבי יהושע בן לוי אמר: מצינו שכל מי שרואה דבר ערוה ואינו זן עיניו ממנה זוכה להקביל פני השכינה. מאי טעמא? ״ועוצם עיניו מראות ברע״, מה כתיב בתריה — ״מלך ביפיו תחזינה עיניך תראינה ארץ מרחקים״. גם לאחר הסינון, דרושה עבודה עצמית גדולה. בכל פעם שאדם עומד לראות תמונה אסורה אבל הוא מתגבר ומצליח להסיט את עיניו ולא להתבונן - הרי שהוא ״חיפוש להקביל פני השכינה״. אם אנו רוצים להתחבר למקור הקדושה בעולם, אם אנו רוצים לשמור על ההרהורים שלנו. כאשר מסתכלים במראות אסורים נוצרו מחיצה בינינו ובין הקב״ה. כאשר אדם מצליח להתאפק ולא לזון את עיניו מאיסור, הרי שבאותו רגע הוא מעלה את נשמתו למקום גבוה וטהור וזוכה לפגישה עם הקב״ה. אם כך, גם כשקשה נזכור: הסטת המבט הצדה במראות אסורות, נותנת לנו עוד מפגש עמוק וקרוב עם הקב"ה — זוכים לקרבת שכינה מיוחדת ״קרבת א־להים לי טוב״.

סיכום

ישנו איסור לראות תמונות לא צנועות, הן במציאות והן בצילום או באופן דיגיטלי. לאיסור יש כמה מקורות בתורה, והוא קיים ביחס לבנים והן הן לבנות כי ברור לבנים זה איסור חמור יותר).

פרט לבעיה העצמית שבראיית תמונות לא צנועות, תמונות אלו מעוררות את החשק והתאווה וגורמות להרהורים אסורים. השולחן ערוך פוסק שאין לקרוא בספרים המעוררים חשק ותאווה. התעסקות בתכנים נמוכים משפילה את האדם, מרחיקה אותו מהקב״ה, ומחזקת את הצד השליליים באישיותו. בנוסף, עבודה לא צנוע בת שהצניעות יפה להם, פוגעים בנפשי לכל חיי המשפחה שבין שהוא לא מסוגל להרכיב אותם. ממילא, גם אם לבדוק את ההימנעות מעמידה בניסיונות גורמת לפגיעה בבחירה החופשית ובאחריות אישית״ — הרי שהאדם צריך מניסיון זה, ומסתבר שזה המצב ביחס לגלישה באינטרנט, במחשב או בפלאפון.

איש לאשתו. זה חמור במיוחד אצל מי שחיי המשפחה עוד בנויים אצלנו, אך גם אצל מי התחתן.

למעשה, צריך להתקין תוכנת סינון על המחשב ועל הפלאפון. התקנת תוכנת סינון על המחשב והפלאפון החכם איננה שוללת בחירה, איננה מורידה אחריות אישית, אלא אדרבה, היא יכולה לשמור על הבחירה היתית ועל הרמה הערכית של האדם. היא יכולה לכל אחד להחליט מה ברצונו לראות ומה ברצונו להרחיק, מה מתאים לו ומה מנמיך אותו, מה יחזק את חיי המשפחה שלו ומה יחליש אותם. ללא תוכנת סינון, פעמים רבות האדם נטול בחירה חופשית, ומראות אסורות יופיעו לפניו, וגם מביא עצמו פעמים רבות לידי ניסיון מסוכן. מבחינה הלכתית, במציאות כמו בימינו, יש אפשרות להתקין תוכנת סינון, הרי שגלישה באינטרנט ללא תוכנת סינון מוגדרת כ״איכא דרכא אחריתא״, ובמצב כזה גם ראייה אסורה שמגיעה בעל כרחו של אדם נזקפת לחובתו. לצערנו המציאות היא ישנו סיכון גדול שחלילה נראה מראות אסורים ותמונות לא צנועות הגלישה באינטרנט, ואפילו מראות אסורים ברמות הגבוהות ביותר. כמו כן, כיוון שרבות הנפילות בדברים אלו, וזהו דבר הדורש תיקון בדור, צריכים כולם להתאמץ ולסים תוכנות סינון, הן בפלאפון והן במחשבים.

הבעיה של מראות אסורים קיימת גם אצל בנים וגם אצל בנות (גם אם במינונים אחרים). במיוחד בדור שלנו, יש מחקרים רבים המראים גם אצל בנות יש מראות מבקרים להרהורים. אמנם אצל בנים האתגר זה גדול פי כמה, הם מאמץ גדול מאוד במצבים רבים, אולם במצבים אחרים דווקא הבנות דרושות יותר להתאמץ. הכל, המאמץ בענייני צניעות איננו קטן יותר אצל הבנים מאשר אצל הבנות או אצל הבנות במקום אצל הבנים. תחומי העיסוק בנושא זה אחרים זהים ולעיתים שונים בין בנים לבנות. גם הבנים וגם הבנות צריכים מאיסורי הסתכלות במראות אסורים (ובכך המאמץ גדול יותר אצל הבנים), ועל כולם להתאמץ להתלבש בצורה צנועה (ובכך המאמץ גדול יותר אצל הבנות), אני צריך לשמור על כבודם, גם בשביל לשדר בצורה פנימית ולא חיצונית, וגם בשביל לאפשר הצלחה במאמצים של כולם בשמירה על ראייה אסורה ובשמירה על עולמה של הצניעות.