לטעת עץ בידים


לטעת עץ בידים

שנינו בממסכת שבת (כב, א) לגבי מצוות כיסוי הדם: "תניא: ושפך וכסה - במה ששפך (בידו) יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצות בזויות עליו". ונפסק בשו"ע (יורה דעה הלכות שחיטה כח, ו): "מכסה בידו או בסכין או בכלי אחר, אבל לא ברגלו כדי שלא יהיו מצות בזויות עליו".

יש מגדולי ישראל שלאחר שזכו לטעת עץ בארץ ישראל, לא רצו לכסות את העפר ברגליהם, אלא רק בידיהם, וכמו שאמרו בגמ' שלא יהיו מצוות בזויות עליו, אלא אדרבה נחבב אותן מאוד.

מעשה ונסע הרב אביגדור נבנצל לישוב בית א-ל, לחנוכת הבית של אחד מתלמידיו הנאמנים והחביבים, הרב צפניה קלרמן. לאחר "סיום" מסכת וסעודת מצווה כדת, הזמין בעל הבית את הנוכחים לטעת עץ בחצר הבית, לקיים מצוות "ונטעתם כל עץ מאכל"; גם הרב נבנצל נטע שתיל באחד הבורות שנִּכרו מראש באדמה, ואח"כ גרף לתוכו במעדר את תל-האדמה שניצב סביב הבור.

לסיום, הידקו כל הנוטעים היטב את האדמה סביב העץ הרך, ואף הרב הושיט את רגלו להדק בה את האדמה – אך לפתע עצר את עצמו... התכופף הרב מלא קומתו עד לקרקע [כשרגליו ישרות!] והחל להדק את האדמה בשתי ידיו...  הרב יוסף אליהו שהתבונן כל העת ברבו, לא הבין: "הרב, מדוע הרב מתכופף ומתאמץ כך, ולא מהדק עם הרגל"? – ענה לו הרב חרישית (כנראה כדי שלא לפגוע בנוטעים האחרים): "להדק ברגלהרי זה בזיון המצווה"...