מסירות נפש למען ארץ ישראל


כתב החתם סופר (תורת משה שלח): המבין ויורד בדעתו לסוף קדושת א"י וקדושת נפשו, ימסור נפשו וכל הונו רק לעלות ולראות את ארץ ישראל.

א. כתוב בתהלים (פד, יא): כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף בָּחַרְתִּי הִסְתּוֹפֵף בְּבֵית אֱלֹהַי מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע. ופירש"י: "כי טוב יום אשר בחצריך ולמחר ימות, מלחיות אלף שנים במקום אחר". ומש"כ "בַּחֲצֵרֶיךָ" – היינו בארץ ישראל. ומה שכתב "מִדּוּר בְּאָהֳלֵי רֶשַׁע - במקום אחר" – הוא חו"ל. כמו שכתב הבן איש חי (אדרת אליהו - סוף פרשת כי תבוא): חביב אצלי אותו היום שהוא בחצרך, דהיינו בארץ ישראל, מאלף ימים טובים שאעשה בחוץ לארץ. והסיבה כי בחרתי הסתופף בבת אלהי מדור באוהלי רשע [דהיינו בחוץ לארץ] מכיון שבארצות הגויים אין בהם קדושה.  (וכן הוא במדרש תנחומא ראה סימן ח).

ב. שנינו במדרש (ספרי זוטא, בהעלותך סימן לג): היה ר' שמעון אומר בוא וראה חיבתה של א"י כמה היא חביבה, שכל מי שהוא הולך למלחמה הרי הוא רץ והולך, כשהוא מגיע למלחמה הרי רגליו משתברות, אבל ישראל אינן כן, אלא כשהיו קרובים לא"י היו רגליהם נושאות אותן, ואומרין אלו לאלו - אילו אנו נכנסין לא"י ומתים מיד אין אנו כדאי [כלומר, שזו זכות כ"כ גדולה שאין בן אנוש ראוי לה] שאנו נכנסין אל המקום אשר נשבע ה' לאבותינו לתת לנו".

ג. במדרש (מכילתא שמות כ, ו) "רבי נתן אומר לאוהבי ולשומרי מצותי, אלו שהן יושבין בארץ ישראל ונותנין נפשם על המצות". ביאר בעל "מגן אברהם" בפירושו "זית רענן" (על ילקוט שמעוני יתרו שם): "לאוהבי.. אלו שהן יושבים בא"י. שבא"י היו גזירות קשות, והיו יכולים לברוח לחו"ל, ואפילו הכי מסרו עצמם על ישיבת ארץ ישראל, מה שאין כן היושב בחו"ל במקום הגזירות קשות, מתחייב בנפשו דלא אזיל למדינה אחרת".

ד. כתב בספר "שער החצר" סימן קס"ח (להרב צוף דבש): עה"פ "הוא ינהגנו על מות", "וכיון שהוא מקום קדוש - יש לנו להתפלל כי הוא ינהגנו וינהיגנו שם, אף על פי שנדע שנמות בהליכתנו שם, כי יותר טוב המיתה בא"י מהחיים בחו"ל ...שהמיתה בארץ ישראל חשובה מהחיים בחו"ל".

ה. ראה עוד דברים נפלאים שכתב ר' ירוחם על חטא המרגלים  בסעיף חטא המרגלים.

אהבתו של רבי יצחק אוחנה זצ"ל (חמיו של הרב יעקב משה הלל שליט"א, ראש ישיבת "אהבת שלום") לארץ ישראל ארץ ה' לא ידעה גבולות. בשנת תש"ח נודע ברחבי העולם, שבחסדי הבורא נפתחו שערי ארץ הקודש וניתן לעלות ארצה. הרב אוחנה באותו זמן בנה את ביתו ברובע החדש והיוקרתי במרוקו, אבל אך ששמע שאפשר לעלות לארץ הקודש, עזב את ביתו ואת עסקיו, מסרם ביד רבו רבי ברוך טולידנו שיטפל במכירתם, והוא כמו אצה לו הדרך לעלות ארצה, לקח עמו את אשתו ושמונת ילדיו הרכים, עם כמה חפצים מינימלים, ויצא ממרוקו לבוא לארץ ישראל.

הם נסעו לצרפת כדי להפליג משם לארץ, והנה כשהגיעו לנמל ראו שבמקום אוניה הביאו להם ספינת דיגים, שלא היה בה מקום להכיל את החפצים האישיים. הברירה היתה להמתין לזמן אחר עד להפלגת אוניה אחרת, אך הוא לא ויתר והפליג בספינת דיגים זו, בהשאירו את כל חפציו אצל קרובו בצרפת (ראה לעיל לגבי האמורא ר' זירא – אודות ההזדרזות לבוא לא"י). הוא בקש מקרובו שישלחם בהפלגה הראשונה שתתאפשר, הלה אחסנם במחסן עד שהתקלקלו ולא נשאר מהם כלום, כך הגיע לארץ בערום וחוסר כל. משהגיע לארץ נפל מלוא קומתו ארצה, נשק לאבניה וחנן את עפרה.

משנשאל היכן היה רוצה להתגורר בארץ? ענה בפשיטות: "בירושלים עיר הקודש", אמרו לו כי זה בלתי אפשרי, היות והעיר כולה מופגזת וסכנה להשתקע בה, ענה ואמר: "גורלי יהיה כגורל אחי היושבים בירושלים, מוכן אני למות עליה". ואכן עלה לירושלים בו בזמן שכמעט כל חבריו שבאו עמו באוניה נשארו להתגורר בחיפה". זכה ר' יצחק ובניו וחתניו הלכו בדרך ה' ונהיו מורי הוראה בא"י. (איש יהודי היה עמוד 42)

בנו שמעון מספר: מסירות נפש זו היא שהצילה אותנו מחינוך חילוני, היתה אז מגמה למנוע מהעולים להגיע לירושלים, כי הם ידעו ששם יש יותר יהדות, לכן הם ניסו להפיץ את העולים בכל רחבי הארץ, וכך להוציא אותם מהמסורת ומהדת, כי באותם ימים לא היו בישובי הפריפריה בתי ספר דתיים. אנחנו שגרנו בירושלים למדנו בישיבות, אני למדתי בישיבת לומז'א בפתח תקווה ואח"כ בחברון. (מוסף שב"ק סוכות תשע"א)